כל אחד לפעמים מבולבל.
גם אני לפעמים מבולבל, הרי זה טבעי, לא?
ויש כל כך הרבה דברים שבגללם אני צריך להיות מבולבל,
אבל כשאני איתך, אני כבר לא מרגיש ככה.
למעשה, אני לא מרגיש כלום.
איני יודע אם זה טוב או רע,
אבל זו הרגשה טובה.
לא להיות מוטרד יותר, לשכוח מהכל...
אבל את לא כאן כל הזמן,
וכשאני פגוע, אני מבולבל.
אני לא יודע מה אני רוצה יותר,
אני לא יודע מי אני ומה אני,
אני לא יכול לראות קדימה,
וכל מה שאני רואה זה רק אחורה.
ואז אני נזכר בדברים הקטנים,
אותם דברים שלא ייחסתי להם חשיבות קודם.
דברים שעדיף שלא הייתי רואה.
מה לעשות עכשיו?
אני לא יודע אם אני רוצה לראות אותך,
אני גם רוצה, וגם לא רוצה.
הכל מתערבב,
כל המישורים בחיים שלי מתנגשים,
ואז את מופיעה, ויותר אין כלום.
הכל נעלם.
זה לא שאת מעלימה הכל, אלא פשוט יותר לא אכפת לי.
אני יותר לא מרגיש כלום.
את מביאה איתך חומת אבן ופלדה, ומכניסה אותי לצידה הבטוח.
בצד הזה החיים שלווים, החיים פשוטים,
ואני יכול לברוח איתך רחוק.
וזה נחמד, וזה כל כך טוב,
ואני מרגיש מוגן,
אבל זה לא אמיתי,
כי את לא תמיד כאן, לידי.