(ריאו - משאית שטח צבאית)

קובי, רועי ויוני עלו על הגבעה. אני שכבתי בחיפוי עם עמוס
ותומר. כל השאר שכבו מגמה לאחור והמתינו בשקט מופתי לריאו
חללים שיבוא ויאסוף אותם עוד כמה שעות.
הלילה היה מדהים, חשוך ומריח נפלא מפתיחת פרחי הלילה שגדלו פרא
באזור. המדים התייבשו כבר מהרטיבות המעצבנת שאחזה בהם משעות
הערב המוקדמות, עת חצינו רגלית את הנחל שהפך לנהר במיוחד
לכבודנו. מיששתי את כיס חולצתי וחשתי בתחבושת האישית הסגורה
והמנוילנת ששכנה שם לבטח. מסיבה לא ברורה היא העניקה לי תחושת
ביטחון מזויפת, כאילו זה יהיה מה שיציל את חיי כשטיל סאגר
יתפוצץ לידי, או כמו שקרה ליוסי, יפגע פגיעה ישירה בראשי, ייקח
אותו לאחור, ויתפוצץ איתו על אחד הסלעים. ככה הוא יוסי, חוסר
מזל, כמו בשש בש כך בקרב.

יוני הרים את ידו וסימן לנו לקצר טווח אליו, משמע, עליי לקום
שוב על רגליי העייפות ולסכן את ראשי חבוש הקפלס"ט בפגיעת קליע
קלץ' תועה או מכוון. למען האמת כבר נישבר לי, מה יקרה אם לא
אקום, אשכב כמו רוב הפלוגה ואנוח עד בוא חיילי הרבנות הצבאית.
עצמתי עייני ופרשתי ידיי לצדדים, הוצאתי את הכובע ספוג הדם
שהורדתי מראשו המפוצץ של יוסי ומרחתי מעט מהחומר שהספיק להתקרר
על חזי. לקחתי שאיפה ארוכה ומילאתי את חזי באוויר. בימים
טובים, בבריכה של הקיבוץ, הצלחתי לעצור נשימה כמעט לשתי דקות.
מוטי החובש נמצא בין החברה שנשארו לנוח מאחור, ובאין סמכות
רפואית אחרת, מי יוכל לנחש שאני לא באמת מת? עמוס? בקושי ללבוש
לבד את האפוד הוא מצליח.

עמוס קם ראשון ואחריו תומר. לקח להם קצת פחות מחצי דקה לשים לב
שמשהו לא כל כך בסדר, תומר ניגש אלי ושם את אוזנו סמוך לאפי,
מנסה לקלוט רחש נשימה. הרגשתי את הבל פיו על שפתי ועשיתי מאמץ
אדיר לא לפרוץ בצחוק היסטרי. עמוס כנראה התקרב גם הוא, שמעתי
אותו לוחש לתומר שכולי מלא דם, ואיך הוא לא שם לב שנפצעתי,
ובכלל לא אמרתי כלום. כנראה שיוני שוב סימן להם לחבור אליו
ושניהם עזבו אותי, מתבוסס בדמו של יוסי. הנה מוטלת גופתי.

עברו שעות. השחר עלה וציוצי ציפורים חזרו לשלוט בגזרה. ריח
גויות בתחילת ריקבונן עלה והחליף את ריח פריחת הליל הקודם. רעש
הקרב שכח כבר מזמן ואף אחד לא חזר מהמקום אליו הלכו אחרוני
חיילי הפלוגה. קצת אחרי שהשמש תפסה את מקומה מעל קו האופק
שמעתי קול מוכר, רעש שרשראות נגמ"שי הפיקוד שאחריהם, כך ידעתי
למרות שלא שמעתי, יגיעו המשאיות עמוסות שקי הניילון השחורים
לאיסוף הגופות המפוזרות בשטח.

הנגמ"שים חלפו עברו ושעה קלה אחריהם, ממש כמו שניחשתי, הגיע
הריאו ועצרה מטרים ספורים לידי. פתחתי חרך קטנטן בעיני וראיתי
את רב החטיבה, מלווה בחייל קטן ומבוהל מקושט בפיאות ארוכות
ומסולסלות, חיים נדמה לי היה שמו, מש"ק הדת של החטיבה, פגשתי
בו פעם, בסה"כ חצי שנה בצבא וכבר נפלה עליו מלחמה.
שניהם רכנו מעלי, הרב הושיט יד אל מתחת לחולצתי ושלה את הדסקית
המוסווית בפיסת בד ירוק. ביד מיומנת שבר את הדסקית ושם את החצי
שנותר בידו במעטפה צבאית חומה. פקחתי עיניים אט אט, וניסיתי
לעבור למצב ישיבה. מש"ק הדת הקטן, חיים, נרתע בבהלה והשמיע מין
ציוץ שהיה הופך לצעקה אם הוא לא היה כל כך מפוחד. הרב הניח
אצבע משתיקה על פיו ולחש, "ששש... יהיה בסדר חיים, הוא לא
הראשון..." ואז הניח יד כבדה על כתפי ובכוח החזיר אותי למצב
שכיבה וסגר את עיני באצבעות כף ידו השנייה.
"שכב חייל, מתים לא יכולים לקום סתם כך ולהתחיל ללכת", לחש
לכיווני ואמר למש"ק, "עכשיו חיים, כמו קודם, תפוס ברגליים, אני
אתפוס בכתפיים רגע רגע רגע, קודם כל תפתח את הרוכסן של השק,
יופי, עכשיו תפוס ותרים."
חיים הצליח להפיל אותי פעמיים לפני שדחס אותי לתוך השק, אבל
לבסוף שכבתי מסודר בתוכו, ידי לצידי גופי ומבטי מופנה כלפי
מעלה.
"שמע אדוני הרב" אמרתי למזוקן מעלי, "אני לא באמת מת, כנראה
התעלפתי ו..."
"שכב בשקט" נזף בי הרב בקול קשה, "שנינו יודעים מה קרה לך,
ואתה לא רוצה שאני ארוץ ואספר לכולם, נכון?"
הנהנתי בראשי לחיוב, נו, מה אני יכול לעשות? וצפיתי בילדון עם
הפיאות רוכס את שק הגוויות כשאני בתוכו וכשהרב ממלמל כמה מילות
תפילה לעילוי נשמתי.
הושלכתי בין שקים אחרים וצחנת הריקבון רק גברה, נו, ככה זה
כשאתה מארח חברה לעוד חופן גיבורים מתים מהלילה שעבר.
למרות הכל הצלחתי להירדם, נהנה מטלטולי המשאית כמו מניעורי
עריסת תינוק, ישן שינה נטולת חלומות, שינה עמוקה וטובה.

התעוררתי בתחושת קור מקפיא וראיתי חושך. לקח לי רגע להיזכר
איפה אני ולמה אני פה. שלחתי אצבע לרוכסן שסגר עלי את שק
הגופות השחור והצלחתי לפתוח אותו אט אט. הוצאתי את הראש מהשק
ויצאתי מחושך לחושך חדש. ישבתי בתוך קוביה מלבנית קרה, שלחתי
ידיים לצדדים והרגשתי את דפנות האלומיניום שעטפו אותי מכול
הצדדים. בעטתי ברגלי לפנים ולפתע נשמע מין קליק, ואור סנוור את
עיני. זחלתי החוצה והבנתי שכל אותו זמן שכבתי בתוך תא קירור,
אחד מיני רבים, בחדר מתים כלשהו.

נעמדתי מחוץ לתא הקירור, ואחרי כמה שניות התרגלתי לאור. בחדר
היו עוד שתי מיטות ניתוחים, על אחת מהן שכבה גוויה פתוחה לכל
אורכה, על השנייה נשען גברי, זה מפלוגה ב', עירום כביום
היוולדו וסיגריה דלוקה בפיו.
"גם אתה?" שאל,
"יש לך עוד אחת?" שאלתי ושפשפתי את ידי אחת בשניה, מנסה
להתחמם.
גברי הרים את הקופסה ששכבה על מיטת הניתוחים, שלף סיגריה,
הדליק אותה בשלו והגיש לי אותה. הרבה זמן כבר לא עישנתי,
ועכשיו, שאפתי מלוא הריאות ניקוטין ונתתי לעשן הצורב למלא את
החלל הקריר שבתוכי.
"מה עכשיו?" שאלתי
"עכשיו כלום" ענה גברי ושלח עננת עשן לאוויר, "עוד מעט נחזור
לשקים, ואז יגיעו החברה של הרבנות ויכניסו אותנו לארונות, אח"כ
מסע קבורה וזהו."
"אין איך להתחמק?" הקשתי.
"כנראה שלא" אמר והשתעל, "ניסיתי לדבר פה עם העובדים, אבל הם
מתעקשים שמהרגע שהגענו לכאן בשקים אין להם כל אפשרות להוציא
אותנו, יותר מידי הסברים וניירת, צודקים."
הגיוני, חשבתי לעצמי, גם אני במקומם לא הייתי טורח כל כך, ועוד
בשביל אנשים כמונו.
ניגשתי חזרה למקרר, אבל הפעם, לפני שנכנסתי, מצאתי את ווסת
הקירור החלשתי את עוצמת הקור, וחזרתי לישון בפנים. מדהים כמה
עייפות צברתי בשבוע האחרון, אני חושב שישנתי כמעט עשרים וארבע
שעות ברציפות.

מישהו טלטל את השק שלי, הרגשתי איך מרימים אותי ומניחים אותי
על משטח מתכת ושמעתי את רחש פתיחת הרוכסן. מעלי עמדו שניים
בחלוקים לבנים מוכתמים בשחור ואדום. אדום של טריים ושחור של דם
ישן וקרוש שאף אחד לא ממש התאמץ לנסות ולנקות.
"גם אתה?" שאל הנמוך מביניהם, "מה קורה לכם? אין לכם טיפת
בושה?"
השפלתי את מבטי ולא העזתי להרים את ראשי חזרה אליו, לך תסביר
לו את הפחד והלאות שאחזה בך בשעת הקרב. לך תסביר לו, כשאתה
בעצמך יודע שמה שעשית הוא פסול.
הגבוה קירב מתקן עם גלגלים, עליו נח לו ארון עץ פשוט בלי מכסה.
הנמוך תפס בזרועותיי, שלה אותי מהשק והשליכני לארון. הייתי
מופתע מהכוח, הוא לבד, בלי עזרה. שכבתי ערום בארון וראיתי את
המכסה מונח מעלי.
"סליחה" אמרתי "אפשר רק שניה?"
"מה אתה רוצה?", שאל הנמוך בטון מחוסר סבלנות.
"אפשר לקבל את השק?" ביקשתי, "פשוט קצת קר לי ו..."
"מצטער חבוב, אני חתום על השק וממש לא בא לי לשלם עליו כשיבואו
לעשות לנו ספירת מלאי", הוא ענה, "חוץ מזה, תתפלא כמה חם ונעים
שני מטר מתחת לאדמה, בתנאי שלא יורד גשם."
ספרתי משהו כמו עשרים מסמרים לפי קול דפיקות הפטישים על הארון,
עשרים, איזו השקעה לארון שכולנו יודעים שבטח יירקב תוך כמה
שבועות באדמה הלחה של בית הקברות בקריית שאול.

מאותו רגע לא ראיתי עוד כלום. רק שמעתי, שמעתי את רעש מנוע
הרכב הצבאי שעליו העמיסו את הארון, ובמהלך הנסיעה שמעתי את ששת
החיילים, נושאי הארון, מחליפים בדיחות שחורות, פרי המלחמה
האחרונה. גם לי היו כמה בדיחות חדשות בכיס, אבל ממש לא היה לי
נעים להפריע, או להבהיל חלק מהם. אחד מהחיילים סיפר שהוא בכלל
רב"ט במקור, אבל בגלל עומס הלוויות הוא קיבל העלאה זמנית לדרגת
סמל ראשון כדי שיוכל להיות בין נושאי הארון של  הסמלים. צבא
מטומטם עם חוקים מטופשים, לי אישית באמת לא היה מפריע אם גם
טוראי היה נושא את ארוני, או אפילו חיילת, מחיל הים אם אפשר,
בחצאית לבנה קצרה, אחת עם רגליים לתפארת צבא הגנה לישראל. זה
כבוד אחרון להתגאות בו, לפחות לטעמי.

בבית הקברות לא הצלחתי להעריך כמה עמדו בקהל המלווים, לא שמעתי
הרבה בכי, קצת עצוב לא? לפחות עכשיו הייתי מצפה  מאמא שתפסיק
להיות גיבורה ותזיל איזו דמעה עלי, בנה היחיד, שנפל, לפחות כך
היא חושבת, בהגנה על ביתה. אבל לא, לא בכי ולא זעקות שבר. אני
ממש מקווה שלא מצלמים את הלוויה הזאת לטלוויזיה, שילכו לסקר את
הלוויה של משה, שם בטח יהיו סצינות מרוקאיות, השתטחויות על
הארון וכל מיני שטויות אחרות.

אחרי כמה זמן נשמעו מתחי הכבוד, והורדתי לבור, שמעתי את חבטות
העפר שניתח על הארון ואחרי זמן נוסף לא הצלחתי עוד לשמוע דבר.
התהפכתי על הבטן, שמתי את ראשי על כפות ידיי והלכתי לישון.
עכשיו, אני מקווה לפחות, אף אחד לא יעיר אותי.
לילה טוב.