שבע שנים היא מחכה לו, שבע שנים היא מחכה.
הוא אמר שהוא ישוב, תוך זמן קצר, אליה, הוא אמר והיא מאמינה.
שבע שנים והתינוק הינו כבר ילד, השואל שאלות ללא מענה, עם
עיניו של אביו ושיער של נחושת, מתבוננת בו וחושבת על מה יהיה.
שבע שנים והיא מתבודדת, אף אחד כמוהו אינו מעניין, משקיעה את
כולה , ביגון ובצער, ומה שנשאר מוקדש אל ילדה .
מנערה צעירה היא הפכה כבר לאימא, הניצוץ בעיניה מזמן השתנה,
שבע שנים היא מחכה לו, הוא אמר שישוב והיא מאמינה.
המקום שלי כאן, הוא לחש לה בשקט, כאן יש לי חיים, כאן ישנה
אהבה, שבע שנים המילים מהדהדות בה, הוא אמר והיא מאמינה.
שבע שנים מחזיקה היא בסתר, מכתב מרופט, שנכתב במהרה, שבע שנים
מנחשת בלילה, מה כתוב שם ,בעוד היא בוכה.
החיים חיי דוחק, היא בקושי שורדת, מהארץ הפורחת נותרו רק
שרידים.
המלחמה המרה השאירה אותותיה, פצעה וצילקה כל עיר כל פינה .
אנשים כצללים חולפים על פניה, מנסים לשקם מדינה הרוסה, מנסים
להבין מה בעצם קרה פה, איך ומתי נעלמה מדינה.
מאבק החיים כמעט ומכניע, יום עובר ויום בא וקטנה התקווה, שבע
שנים היא מחכה לו, ממנו נשאר רק מכתב ותמונה.
המכתב היקר, נשאר כמזכרת, מעולם לא תורגם מעולם לא הובן -
לפעמים הסקרנות בתוכה כבר בוערת, אך למעשה מפחדת מתרגום פחדיה
לממש.
וככה פתאום ביום אחד של שלכת, מסיונר מארה"ב הגיע לכפר, לבוש
משונה ,מעשן לו מקטרת,  מנסה לעזור - לשדך יתומי מלחמה.  מדבר
הוא אנגלית בצורה מרוהטת , הפרפרים בבטנה החלו לרחוש. עוד כמה
זמן תישא את הצלקת, עוד כמה זמן תוכל לקוות.
בצעד הסוס מתקרב הוא אליה, מתבונן בנחישות בבנה הקטן, שואל
שאלות בשפה לא מובנת, ממבטו היא יודעת שהרגע כבר כאן.
מתחת למזרון את המכתב מוציאה היא, מושיטה ברעד לאיש המוזר -
הוא קורא וברגע הכל די מובן לה, אהובה שעזב, עזב לעולם.
"חברה יקרה", הוא החל לתרגם לה, "אני עוזב במהרה, יתכן ואשוב.
מה שחשבתי אז, מזמן השתנה בי, אין בי הכוח לעזוב הכל שוב.
החיים שלי פה, בארצי, במולדת, כאן עתידי , עברי וחיי, אני צעיר
וחזק, ויש לי יכולת, לילד אני לא מוכן, וגם לא לאהבה.."
דמעה מלוחה נפלה על לחייה, הבנה שחייה לעולם ישתנו, וליבה כה
עצוב.
בצער מוחלט מביטה אל ברכיה, שם יושב ומשחק בנה העזוב.