דכדוך, בלבול ומצוקה - אלו הדברים שהרגישה בזמן שחיכתה.
כל מה שהיה מוכר, ידוע ונעים למחשבה, התהפך ונהיה מבוך אין
סופי של שאלות ותהיות.
מה יהיה, מי נהיה, מה קרה?
דברים שרצתה להרגיש, כבר מזמן לא הרגישה. ומה שכבר הצליחה
להרגיש בתמציתיות מעושה, היה דל דלוח ובלתי מספק.
היא הרגישה צורך לצעוק, לקום, להפוך ולהתערבב - אך כרגיל, לא
עשתה מאום.
היא ישבה , בוהה במקרן הטלוויזיה שהתמקד בתחנה לא מזוהה,
ונשאבה.
לעולמות אחרים, לחיים שאולי היו אפשריים, אלמלא העובדה שהם
שייכים למישהו אחר.
תמיד ראתה בחייו של האחר משהו רומנטי יותר, קסום יותר, מרגש.
אצלה הכל היה בנאלי, משומש כמעט.
אפילו הקיצוניות המסוייגת אליה הצליחה לשאוף היתה בינונית.
תמיד היתה נתקלת במעצור, המעצור היה היא עצמה, וכבר זה זמן מה
שאיבדה את היכלות להבדיל ביניהם.
ומלא התחלות, שגם מהן איבדה את היכולת להתרגש. וחיים של ממש,
מתבזבזים, שנייה אחר שנייה, בתופת של חוסר תשומת לב.
איך יוצאים מן המלכודת, איך פורצים אל הרחוב.
הרי אי אפשר סתם כך לשיר בגשם, או לרקוד בכיכר. הימים של החדש
והמרגש נעלמו בעקבות חוסר היכולת של האדם להתחדש יותר. הכל
נעשה, הכל נאמר, הכל נכתב.
אז מי נשאר לה כבר להיות ?  למה היא כבר יכולה לשאוף ?
לעשות עוד כסף, לתפוס עוד מקום עבודה, כדי שאולי המזומנים
יאפשרו לה להרחיק וללכת למחוזות שבהם תוכל גם היא להתחדש,
להתמחזר.
והרי הכל כזב, ואכזבה, והטיפה האופטימית הבודדה שנותרה בה,
מתחילה את גילגולה האיטי במורד לחי שמזמן איבדה את ורדרדותה.
הרגשת השמחה המלווה את כיבוש המבצר כבר נעלמה ממנה. כיום
המבצרים הם וירטואלים, ונערות במצוקה כבר קנו חליפה בשלושה
חלקים ויצאו לכבוש את העולם.
הרומנטיקה נשארה מרירה משהו, ככלי עדין אשר בידים לא מיומנות
מתכלה ונרקב.
היא מאחלת לעצמה שוב לראות קצת יופי, שוב להתרגש מחדש ושוב
לחלום על גשם.
היא מאחלת לעצמה לחוות שוב סתיו.