פשפשתי במקפיא המלא במוצרי מזון שמזמן פג תוקפם. שלפתי מתוכו
את הגלידה אל המטבח החשוך. בכף גדולה חילקתי את הגלידה לשתי
קערות
צמרמורת רגעית תקפה אותי.
גיא כרך את ידיו סביב מותניי ונשק לצווארי. חייכתי בביישנות
וקרבתי את לחי ללחיו. זיפיו שפשפו את פניי בעדינות.
הסתובבתי אליו באיטיות והנחתי את שתי ידי מסביב לצווארו.
הוא הביט בעיני וחייך בסיפוק.
"מרוצה ממה שאתה רואה?" שאלתי אותו בראשי, וידעתי מה תשובתו.
הוא עצם את עיניו בהנאה.
עצמתי את עיניי.

כשפקחתי אותן, הוא נעלם.
רק גרגרי האבק המרחפים באוויר נגלו אלי דרך קרן השמש היחידה,
אשר חדרה למטבח.

הבטתי בשלוליות הצהובות בקערות הגלידה.
הנחתי אותן לחכות לי בכיור יחד עם שאר הכלים.


שכבתי במיטתי על צדי. חיכיתי לתום הזריחה.
אצבעותיו העדינות של גיא ליטפו אותי לאורך מותני.
הוא הניח את ידו על בטני ונרדם לידי.
הסתובבתי לכיוונו.
הוא נעלם.

התרוממתי לרגע במהירות, חשתי מסוחררת.
הבדידות בדירתי מוחשית יותר בשעות קטנות אלו.
הבטתי סביב למיטתי הגדולה והריקה למדי.

עבר זמן רב מאז שאכלתי באמת.

זמן רב מדי.

חזרתי והנחתי את ראשי על הכר.
בכיתי. השתדלתי לבכות לאט, לתת לכל דמעה להיווצר ולצנוח, אספתי
את כולן לתוך צנצנת זכוכית, אשר הייתה מונחת ליד מיטתי. השם "
ג י א " התנוסס על מכסה הצנצנת.
הבטתי בצנצנת, שכבר כמעט ולא נותר בה מקום נוסף.

ניגשתי למחברתי.
הדפים חייכו אלי באושר.
שוטטתי עם אצבעותיי בין שביליי המילים והשורות.
על כל דמעה, שמצאה בעבר ביטוי על לחיי, כתבתי שורה חדשה.

ושוב מצאתי את דרכי אל הדמעה האחרונה.
היא הייתה קטנה, קצרה, צפופה כקוביות קרח קטנה.
גיא עמד לידי וליטף את עורפי.
חשתי את שפתיו נושקות לכתפיי.

ופתאום היה לי קר.

הבטתי במחברת, הבטתי במילים המרוחות.
הבטתי בגיא, ההוא שבין המילים. ובגיא, ההוא שלידי.

הדמעה צנחה אל תוך הצנצנת, ויצרה בה אדוות גדולות וזועמות.
צורה מוזרה הייתה להן. צורה, שלא אהבתי. הרמתי את העת מהשולחן,
כאילו גדל משקלו פי שבעה.

"אני מצטערת" לחשתי אל גיא, בעודי מלטפת את ראשו השקוף למחצה.
גיא חיך חיוך עצוב ומבין.

שרטטתי שתי מילים אחרונות במחברת.

דמעות חדשות מצאו דרכן מעיני אל לחיי, אל שפתיי.  'נפתח צנצנת
חדשה' חשבתי.
סגרתי את המחברת וחזרתי למיטה הריקה,
אפשר לישון.