היה זה כחודשיים לאחר שיחרורי מהצבא, יום חם מאוד בשלהי סתיו
2001. נסחבתי עם תיק מלא ניירת ברחובותיה של השכונה הנקיה
והמטופחת במערב רעננה. הבתים המפוארים הסתתרו בינות לעצים
החסונים שניטעו על המדרכות. בצמרותיהם  נשזר גוון אדמדם. עונת
השלכת היתה בעיצומה. ניכר שהעירייה דואגת לתושבי השכונה שכן אך
עלים בודדים שנשרו לא מזמן קישטו את מדרכותיה. כאיש מכירות
מתחיל ורעב, התדפקתי על הדלתות בתחילה בהתלהבות, דיקלמתי את
השורות, תירגלתי את החיוך, אך אלה נפתחו אך לשניה, על מנת
להטרק בפני בשניה שאחרי.
הרחוב הלך ונגמר ועימו גם ההזדמנות שלי להרוויח כסף. לא יכולתי
להרשות לעצמי אפשרות כזו.
אספתי בגומיה את שיערי שנפרע והתלחלח מהזיעה וצילצלתי בפעמון
של הדלת הבאה. הדלת נפתחה כמעט מייד. האישה שבדלת סרקה אותי
מכף רגל ועד ראש תוך שהקשיבה למילות הפתיחה השגרתיות והזמינה
אותי פנימה. מבטי כמעט שהסגיר את ההקלה שחשתי: הנה ניתנה לי
הזדמנות. היא הובילה אותי אל פינת האוכל המרווחת והציעה לי תה
קר. הנהנתי בהסכמה והיא פנתה לעבר המטבח.
התבוננתי מסביב. הבית היה מעוצב בקפידה, אך בדקורציה היה משהו
מוזר: היה זה בלתי אפשרי להמלט מכול זוגות עיניה החודרות של
האשה שהכניסה אותי לביתה, אשר ננעצו בי מתוך התמונות הרבות,
הכמעט זהות, שכיסו את הקירות. הבחנתי שהאישה בתמונות יושבת
תמיד על אותו כיסא באותה תנוחה עם אותם בגדים כהים, אך בכל זאת
התמונות נבדלו זו מזו.
היא חזרה עם כוס תה קרירה דקיקה וגבוהה לפני שהצלחתי לפענח את
ההבדלים. התיישבנו. היא הושיטה יד צחה ועדויית תכשיטים, "נעים
מאוד, אני שרה'לה". התבוננתי בה: כבת 45, מטופחת. שיער
בלונדיני באורך הכתפיים, מסורק למישעי, פנים חלקות, גוף שמור.
"נעים מאוד, אורן" השבתי ולחצתי את ידה.
היא חייכה חיוך נעים וחשפה מערכות שיניים לבנות וישרות, "אני
מקשיבה, אורן".
לגמתי מהתה, והתחלתי לספר לה מדוע מטהר המים שאני מנסה למכור
לה תמורת חמשת אלפי ש"ח סימליים, הוא בדיוק מה שחסר לה לחיים
מושלמים ובריאים.
לאחר כמה משפטים, הבחנתי שהיא בוהה בנקודה מעל עיניי
והשתתקתי.
שתיקתי המתמשכת גרמה לה להשיב את מבטה אלי. אמרה, "יש לך שיער
מהמם. תמשיך בבקשה".
הודתי לה על המחמאה והמשכתי לדקלם את יתרונות המוצר על
המתחרים, עד שלפתע, קטעה אותי בחיוך: "אמור לי אורן, כמה אתה
מרוויח ממכירה אחת?"
השאלה נשמעה לי חורגת מיחסי לקוחה-איש מכירות, אך עניתי בכנות
"מאתיים שקל".
היא הנהנה בראשה, כאילו ידעה זאת מראש. "אני רוצה להראות לך
משהו", אמרה, כשהיא קמה ממקומה. "נו בוא" הוסיפה כשראתה שאינני
זז וחייכה בעידוד.
קמתי וטיפסתי בעקבותיה במדרגות השיש המרווחות לקומה השניה. היא
נגשה לחלון רחב שהשקיף לכיוון השכונה בה גרה, הסיטה וילון
ארגמן כבד הצידה ואמרה תוך שהיא מחווה בידה: "תראה מה קורה
בחוץ".
התקרבתי אל החלון והשקפתי עימה אל הרחוב במשך מספר דקות.
לתדהמתי ראיתי עוד שני אנשי מכירות צעירים ומיוזעים, מכתתים את
רגליהם ברחוב עם התיקים עמוסי הניירות.
"אז למה...?" שאלתי, כמעט מובס.
אמרה, "כל יום, דפיקות בדלת, אותן פתיחות רוטיניות, אותן
תחינות, אותם 200 ש"ח. החברות ששולחות אתכם לכאן, מניחות שאם
אנחנו אמידים, זה אומר שאנחנו יכולים לקנות את כל המוצרים שהן
מציעות. אם הייתי משיבה בחיוב לכל הצעה", המשיכה, "הייתי צריכה
להחזיק היום 6 מערכות לטיהור מים, מנוי ל- 20 עיתונים
וירחונים, כל שבוע הייתי מחליפה מכבלים ללווין ולהפך, ואחת
לשבועיים הייתי מנויה של חברת טלפונים בינלאומית אחרת. אה
כן.... והיו לי גם עשרות פוליסות ביטוח... והכי מרגיז? כולם
קרחים!"
התחלתי להבין שמכירה כבר לא תצא כאן. ראיתי שהיא הבחינה בכך.
היא הרימה יד והסיטה לי קווצת שיער שנשמטה לי על המצח בחזרה
למקומה, כאילו להרגיע.
התעקשתי להבין: "אז למה הכנסת אותי אלייך הביתה?"
צחקה. "זה לא בגלל שאני מתכוונת לקנות ממך את מה שאתה רוצה
למכור. אני רוצה לקנות ממך משהו אחר." הפעם, תפסה בידי, מושכת
אותה. "בוא, אני רוצה להראות לך עוד משהו". עקבתי אחריה
במסדרון, לעבר המדרגות המוכרות לקומת הקרקע.
"אל תהיה נבוך", הציעה, קוראת את הסומק שלי באופן שגוי
לחלוטין, "כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, גם אם המקצוע זהה.
לכל אחד יש הסגנון שלו, החן שלו, הגישה שלו, המתנות שקיבל
בחיים".
למטה, היא נעמדה מול מראה גדולה, מגולפת. התבוננתי בה דרכה.
אשה יפה, זקופת גו, מלאת בטחון שרוצה לקנות ממני משהו. אבל
מה?
אמרה, "שים לב איך מראה עיניים יכול לשקר". באיבחת יד מהירה,
משכה את שערותיה מראשה. עמדתי לטוש עיניים באישה הקרחת שהופיעה
במראה. לפתע הבנתי. הפניתי את מבטי אל התמונות על הקירות.
הבנתי מה היו ההבדלים בין התמונות הכמעט זהות - השערות שלה.
בכל תמונה היא מצולמת ושערותיה מסוג שונה, בצבע שונה ובאורך
אחר.
היא נפנתה אלי, לקחה את ידי והעבירה אותה על אניצי השיער
הלבנים והדלילים שעל ראשה ופתחה בוידוי: "גנטיקה דפוקה.
תסמונת-כשל-שורשים-סתווי. שמעת עליה?"
"לא", עניתי.
"מאז שהתבגרתי, עם בוא הסתיו בכל שנה, השיער כולו נושר לי. בכל
שנה עלי להשיג שיער טיבעי, חייבת בכל פעם מאדם אחר, על מנת
להשתיל אותו בטכניקה מיוחדת, שלא דורשת שורשים, בדיוק ביום
הראשון של החורף. רק בשיטה זו אני נהנית משיער אמיתי בכל שאר
השנה."
רציתי לומר דבר מה, אך היא קטעה אותי: "לא צריכה רחמים. רק
עזוב את מטהר המים. אתה מבין?" שאלה ביובש, תוך שהחזירה את
הפאה לראשה, "קלטתי אותך כבר מהחלון."
שתקתי, כמהרהר, והיא המשיכה: "אני מציעה לך 1,000 שקל עבור
השיער הזה שלך. אני חייבת אותו. לא היה לי כמותו. אני אגלח
אותך, זה לא כואב, והקרחת שתהיה לך היום תעלם תוך חודש. מה אתה
אומר? תרוויח פי חמש מהמכירה."
גיחכתי קלות. אם עברה בי לרגע מחשבה להיות הוגן, היא חלפה
כשנזכרתי במטרה שלי. אם שיער  זה הפטיש שלה - התכוונתי לנצל
זאת עד הסוף. "אוקיי" אמרתי "אבל 1,000 שקל? את צוחקת נכון?
אני רוצה 10,000 ש"ח ו...את הפאה שלך. גם אני לא רוצה להסתובב
קרח!"
חייכה. "קשוח. אני רואה שלמדת משהו בחיים. בסדר, אני מוכנה
לוותר על הפאה שלי אבל תקבל 5,000 ש"ח וגם זה רק בגלל שלוח
הזמנים שלי קצר. סוגרים"?
הסכמתי, בתנאי שאקבל את הכסף במזומן מראש. לחצנו ידיים.
היא בקשה שאמתין לה דקה ונעלמה לתוך אחד החדרים. חזרה עם שטרות
כסף בידה האחת ועם מכונת גילוח חשמלית בידה האחרת.
לקחתי ממנה את הכסף והכנסתי לתיקי.
"בוא נלך לחדר האמבטיה", פקדה בחיוך, "כך יהיה לעוזרת פחות
עבודה."
"ממש אין צורך," השבתי לה חיוך. תפסתי בשערותיי ומשכתי בחוזקה.
היא לא זזה ונעצה מבט משתאה בקרחת הפרטית שלי. "קרח מגיל 17.
גנטיקה מחורבנת", הסברתי, והוספתי בקריצה, "מזמן רציתי להיות
בלונדיני".
ראיתי שהיא נטועה על מקומה ומתקשה להמשיך לבצע את חלקה בעסקה.
לכן הורדתי מראשה את הפאה והלכתי לבדוק מול הראי את מראי
החדש.
"נראה טוב, את לא חושבת?"
אין תגובה.
לקחתי את ידה הקפואה, תחבתי לתוכה את הפאה הנוכרית הלחה שלי,
אחזתי בתיקי ופסעתי מחייך לכיוון הדלת. רק עוד 3,000 ש"ח כדי
להגשים את חלום חיי: השתלת השער לצמיתות.