שוב לבד. כל כך לבד בין כל האנשים. הבוקר מפציע והשמש שוב
שולחת כמה קרניים באדישות לעברנו. כמה נחמד מצדה. העננים
השחורים של הלילה כבר התפזרו והשמים בהירים. הציפורים מצייצות
להן בעליזות ובלי בושה. כאילו שאין מחר הן מצייצות. תהרגו אותי
אבל אני לא מבינה מה הקטע עם הציוץ הזה של הציפורים. למה תמיד
משתמשים בו כדי להמחיש איזה יום יפה היום או כמה נעים השקט של
הבוקר? הא? מישהו מבין את זה? כי אני, ואני לא מתביישת לומר את
זה, שונאת את הצפצוף המעצבן הזה של הציפורים.
הן יושבות להם שם, על איזה עץ גבוה , תופסות ראש, תופסות תחת,
ומצייצות. מי בכלל אמר להן שאנחנו אוהבים את זה? למה הן חושבות
שיש להן את הזכות ללוות את היקיצה הנהדרת שלי מהחלום הורוד שלי
ולצייץ?

הרשו לי בבקשה לעזוב לרגע את עניין הציוצים ולהתקדם לעבר
הסיפור. תודה.
הסיפור הזה הוא לא כמו כל מה שקראתם קודם. זה לא שהוא יותר
יפה, הוא פשוט שונה. הסיפור הזה הוא קצת המצאה וקצת מציאות.
קצת דמיון וקצת ריאליות, הוא קצת ממני וקצת מכם.


לילה של בדידות עובר על כל אחד מאתנו במהלך חייו. לפעמים אלו
אפילו שני לילות, או נצח של חושך בודד. לילה שכזה עבר עליי
אמש.
שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. נשמתי בכבדות את המועקה שאפפה אותי.
היה לי קר וחנוק, משהו העיק עליי. ניסיתי לחשוב מה זה
והתייאשתי. אולי כי זה היה עצוב מדי, או הרבה מדי, או מעט מדי.
אולי כי זה בעצם לא היה כלום.
פתאום הרגשתי שאני פה רק כדי להיות פה. רק כדי לפתור תרגילים
במתמטיקה. רק כדי לאכול ולשתות ולהתאכזב. אין שום מטרה נעלה
לקיום שלי פה. אני כאן בשביל להיות כאן, ואני כאן לבד.

יש לי חברה או שתיים שיודעות לעשות לי טוב. יש גם חברה או
שתיים שיודעות לעשות רע. צריך למצוא את האיזון ביניהן בשביל
שיהיה לי פושר פה. בשביל שהרגשתי תתאים למהות שלי.

כשנמאס לי מהבדידות החשוכה הזו החלטתי לצאת לשאוף אוויר. לבשתי
סוודר חם והתעטפתי בצעיף השחור והעבה שלי וסגרתי אחרי את הדלת
בדממה. יצאתי אל הרחוב השומם והבטתי בשמים. הם היו שחורים
וקרים. רוח חשוכה נשבה וחדרה את הצעיף השחור והסוודר העבה
וכיסתה את גופי המפוחד בקור ובחושך.
הקפתי שלוש פעמים את הרחוב שלי וכשנמאס לי התיישבתי על המדרכה,
בוהה במגפיים השחורים
שלרגליי.עיניי כבו והירח לא הצליח לשלוח את אורו אליהן.

בתחושה הכבדה שהייתה לי החלטתי לקום ולהמשיך ללכת. רק לא
לעצור, זה העיקר. הלכתי זמן רב, מחשבות עוטפות את ראשי, עד
שהגעתי לאזור פחות שומם. חבורה של נערות בערך בגילי עמדו על
המדרכה ושוחחו עם חבורת בנים מאושרת. הבטתי בהם וחשבתי שוודאי
לא ייקח זמן רב עד שהם יתחפפו משם וישאירו לי את המדרכה לעצמי.
הפעם צדקתי, ושתי החבורות צעדו להם יחדיו לכיוון אחד הבתים.
חשתי הקלה, אך באותו זמן גם מועקה. הבטתי על הכוכבים וביקשתי
משאלה,אפילו שהם לא נפלו.

אחרי דקות ארוכות של מחשבות והרהורים עבר לידי בחור צעיר שנראה
שקוע בעצמו במחשבות הרסניות. הוא הביט אל השמים והבחנתי בריחוק
שלו מן העולם. הוא קסם לי. ראיתי שהוא עומד להיתקל בי וכלל לא
היה לי איכפת. אז שתקתי. כך, בלי כל ניסיון להימנע מהגורל,
הנחתי לבחור הזה ליפול לרגליי במבוכה גדולה.

הוא התנצל ואמר כי היה שקוע במחשבות וכלל לא שם לב לדרכו.
אמרתי שזה בסדר ושגם אני הייתי שקועה במחשבות ושלא רק הוא אשם
בנפילה. הוא הביט בי בעיניים חייכניות ואבודות ושאל לשמי.

שעה אחר כך כבר היינו בבית שלו, שהיה באורח מוזר לגמרי דומה
להפליא לבית שלי. החדר שלו גם הוא החדר הקיצוני של הבית וגם
אצלו תמיד קר. הדלקנו חימום והתכסינו בפוך, כשעודנו לוגמים
מספלי הקפה שהביא.

השיחה הייתה מעניינת. הרבה זמן שלא הייתה לי שיחה כל כך
מעניינת עם מישהו שפגשתי ברחוב באמצע הלילה. לא הרגשנו איך
הזמן עבר, ורק כוסות הקפה התמלאו והתרוקנו להן לקצב השיחה.
בסביבות השעה חמש לפנות בוקר הבטתי בפעם הראשונה באותו הלילה
בשעון. כשגיליתי מה השעה פלטתי אנחת הפתעה ומיד לאחריה גיחוך
שהתלווה לצחוק המתגלגל שלו. בעיניי זה הכי חשוב איך אנשים
צוחקים. כשאנשים מדביקים אותי בצחוק שלהם אני מיד מפתחת רגשות
של חיבה כלפיהם.
כשלאנשים יש צחוק זדוני זה מיד אומר משהו על האופי שלהם.
הצחוק שלו היה הצחוק הכי מקסים ששמעתי בחיי. בכלל, כל הבחור
הזה היה מלא בחן ובקסם. אהבתי כל משפט שהוא אמר לי באותו לילה.
כשהצחוק שלו התנגן ברקע, חשבתי על איך שהלילה הבודד שלי עומד
להסתיים בפעם הראשונה בביחד ולא בלבד.

כשראינו שהכוכבים מתחילים להתחבא הצעתי שנצא החוצה וניפרד מהם
כמו שצריך. התיישבנו על ספסל ירקרק באמצע גינה פורחת ונפרדנו
לשלום מהכוכבים הקרים של הלילה. רוח קרירה נשבה מאחורינו והוא
חיבק אותי בזרועותיו החמות והנפלאות. לרקע הזריחה הוא אמר לי
שהוא שמח שהיה לו לילה בודד אתמול כי בגללו הוא פגש אותי.
אמרתי שגם אני שמחה וחייכתי חיוך רענן.

השמש יצאה מתוך העננים וחיממה קצת את האדמה הקרה של הלילה.
כשהציפורים התחילו לצייץ אמרתי לו שאני שונאת ציוץ של ציפורים
ואני לא מבינה מה כולם מוצאים בזה. הוא אמר שכל החיים שלו הוא
שנא לקום בבוקר רק בגלל הציוץ המעצבן הזה ופרץ בצחוק מתגלגל
שכבש אותי בפעם המאה.
החלטנו לחזור אל מתחת לפוך ולהסתגר שם עד שהציוץ ייפסק. נכנסנו
לביתו והתחבקנו מתחת לשמיכה החמה. אחרי כמה נשימות עמוקות
וצלולות נרדמנו יחד וחלמנו על עולם נטול ציוצי ציפורים.