עמנו אל / פוריפוריה |
כאור ירח, כריח ההדר,
זועק בעצמותי,
קורא לי לצאת בשלל אומניותי.
אך אני לוכד אותו במילותי,
שובר אותו, את האינסוף, לחתיכות קטנות,
נשבע שיום אחד עוד אחברן.
נשבע שיום אחד אהיה הוא עד בלי די,
אף יותר מאלו שלהם אני קורא מורי.
ואז אתפוס את מהותו ואשים אותה על דף,
ואז אשלוט בה אחרי שתשלוט בי,
ולא עוד אחכה ללילות של ירח מלא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|