אני רוצה להתקדם
אתך,
יד ביד,
אתה דוחף אותי קדימה,
מעודד, מריע, מלטף...
ושומט את ידך.

הדרך, לבד, נראית אחרת.
אתה מתרחק,
אני קוראת לך
וקולי לא נשמע.

חצויה,
האופק נראה כל כך קרוב
ומסתורי.
דמותך הולכת וקטנה
פוחדת לאבד אותך.

הדרך חזרה פתאום כל כך קשה
ממרום הגבעה רואה אותך,
מחכה,
כאילו אף פעם לא הלכת,
כאילו ידעת שאחזור.

כועסת עליך,
כועסת על עצמי,
רוצה להתקרב אליך
אך תהום מפרידה בינינו.

אני עייפה,
עייפה מהדרך,
עייפה מתהומות רבים קודמים
שחציתי
למענך.

מתיישבת,
האדמה קרה ולחה
או אולי זו הזיעה שעוטפת את גופי
לאחר ההחלטה.

"את התהום הזה תחצה אתה"
אני לוחשת,
יודעת שהוא לא שומע.
לא מתקדמת יותר,
מחכה,
נלחמת בקולות שחוברים לרוח
ובברית משותפת שורקים באזניי:
"תוותרי, תוותרי".

מתבוננת בו,
הוא מהסס, מופתע,
"בבקשה אל תוותר עליי",
אני מוצאת את עצמי לוחשת שוב.
אני מחכה,
הדרך קדימה לא שווה בלעדיו
אך אם אלך עוד צעד אחד לאחור
אאבד את עצמי.