אני בוהה במסך, בדף הלבן המוצג עליו. משהו משתנה, הלבן נהיה
לבן יותר, טהור יותר, חזק יותר, העיניים נצרבות רק מלהביט
עליו. הוא מתחיל לפלוש אל מחוץ לגבולות הדף, בהתחלה לאט אבל
הקצב מתגבר. כשהוא מסיים למלא את המסך אני מבין שהוא לא מתפשט
רק בצורה דו ממדית אלא גם לעברי. למרות זאת אני לא זז, קפוא
במקום, ספק מפחד ספק מסקרנות. המוח שלי כבר לא מקבל שום מידע
מהעיניים פרט ללבן, בוהק יותר מהשמש. אין לי כבר שום יכולת
להעריך את המרחק שלו ממני ויזואלית, אבל אני מתחיל להרגיש אותו
בקצה האף. הוא לא חם ולא קר, מזכיר את התחושה של  משחה להרפיית
שרירים, אבל מהר מאוד העיקצוצים שהוא גורם חוצים את העור
וממשיכים לפלוש אל הבשר ואל העצם.

זה כבר לא סתם עיקצוצים, כל תא ברדיוס הפגיעה הגדל בפניי שולח
אותות היסטרים של מצוקה למוח. הכאב הוא כבר לא בקטגוריה של
צעקה או צרחה אז אני פשוט פוער את הפה בהלם. תוך כדי תנועה זו
אני מרגיש את לחיי נמתחות ונקרעות. הקרינה הלבנה ממשיכה לחדור,
עכשיו אני מבין את הטבע שלה, היא מיבשת ומפוררת את הבשר כמו
סוג של להבה קפואה. לא נותר לי לעשות דבר שעה שאני מרגיש אותה
עוברת דרך מוחי. אני חושב רק על הכאב אבל כבר לא יכול לזהות את
מקורותיו. היא כבר עיכלה את מרבית המוח ואני מייחל לסוף, יהיה
אשר יהיה. הוא מגיע מהר יותר ממה שציפיתי.

נראה לי שאני כבר לא מרגיש את הלבן, לא, טעיתי, אני לא מרגיש
דבר פרט ללבן. רק עכשיו אני מתפנה למחשבה שעל פי כל אמונותיי
אני לא אמור להתקיים נכון לעכשיו, אז אני מבצע הערכת מצב
מחודשת. שאריות הכאב עוד מהדהדות בתודעתי, אני מצפה שהוא
יתפוגג אבל הוא לא. הוא משתנה ולובש צורה חדשה. הוא מסתדר
במעין הילה מסביבי ופתאום מתפוצץ לכל עבר. תוך שבריר שניה הוא
חוצה מרחק של מיליארדי גלקסיות ומשאיר שובלים של אינסוף מוקדי
כאב, כל אחד הוא חלק ממני.

ואז, פשוט מופיעות המילים: "ברכותינו, התמנת ליקום...".