"ביום 6 באוגוסט 1945, ב815 בבוקר הטיל מטוס אמריקני פצצת אטום
על הירושימה - פצצת האטום הראשונה שהופעלה למטרות צבאיות ולא
לניסויים. כשליש מתושבי העיר נפגעו: כ80 אלף נהרגו מיד, וכ70
אלף נפצעו. עוד אלפים רבים מתו לאחר זמן ממחלת הסרטן שהתפתחה
בגופם עקב הקרינה הרדיואקטיבית של הפיצוץ. עשרות שנים אחרי
ההפצצה עדיין מתים בני אדם מההשפעות המאוחרות של קרינת
הפצצה..."
"...ארצות הברית הצדיקה את הטלת הפצצות בצורך להחיש את קץ
המלחמה. בסופו של דבר, כך נטען, יחסכו ככה חיי אדם בשני
הצדדים. ואמנם יום לאחר הטלת הפצצה על נגסקי, פנו היפנים
לבעלות הברית בבקשה לחתום על כניעה ללא תנאי".
אנציקלופדיה ישראלית לנוער 'אביב חדש' תחת הערך 'הירושימה'.
"היפנים היו נכנעים גם ללא פצצות האטום, אם כי זה היה אורך כמה
ימים נוספים של לחימה ועוד (כנראה) כמה אלפים בודדים של
הרוגים. אז כמה חיים נחסכו? כמה חפים מפשע מתו בשל חטאם של
מדעני האטום?"
הרהורי לב
עוקץ העקרב - חלק ראשון: SSBN732 מזיינת מקום
הערת המחבר + אזהרה:
אזהרה: אם אתה מפחד מסיפורים שאורכם עולה על מאה עמודים- אל
תקרא את הסיפור הזה. אם אתה מפחד מביטויים גזעניים - אל תקרא
את הסיפור הזה. אם אתה סוחר סמים - אל תקרא את הסיפור הזה. אם
נעקצת על ידי עקרבים - אל תקרא את הסיפור הזה. אם עוד לא קלטת
שאתה מחזיק למעלה מממאה ועשרה עמודים - אל תקרא את הסיפור הזה.
אם אתה אוהב מוזיקה מזרחית - אל תקרא את הסיפור הזה. אם אתה
מפחד מזוועות מוזיקליות - אל תקרא את הסיפור הזה.
אם אתה אוהב את דניאל סטיל - אל תקרא את הסיפור הזה. אם אתה
לא אוהב את טום קלנסי - אל תקרא את הסיפור הזה. אם אתה סובל
ממחלות נפש שונות ומשונות - אל תקרא את הסיפור הזה. אם אתה לא
רוצה לסבול ממחלות נפש שונות ומשונות - אל תקרא את הסיפור הזה.
אם אתה בן-אנוש או לפחות ילוד אישה - אל תקרא את הסיפור הזה.
בקיצור - אם אתה לא עונה לשם אהוד גת - אל תקרא את הסיפור הזה.
הסיפור אינו מומלץ לכל אדם שפוי באשר הוא.
טוב בנימה קצת יותר רצינית, כל מה שנכתב בסיפור זה הוא פרי
דמיוני שלי ואין להתייחס אליו כאל דעה ממשלתית מפורשת.
ועכשיו באמת ברצינות
הסיפור הזה, החלק השלישי בסיפור צוות אש שלוש, נכתב בשני
חלקים. החלק הראשון, שאותו אתה אוחזת בידך מסופר משלוש נקודות
מבט: מספר גיבור מיגי(ראש וראשון לסיפורי צוות שלוש - האגו
טריפ הפרטי שלי), מספר גיבור וודסון (נקודת מבט שניה שקופחה
בשל האגו טריפ הפרטי שלי) ונקודת מבט גוף שלישי העולם כדי
שאפשר יהיה ליצור את היריעה המסובכת של הסיפור הזה. אה כן, האם
ציינתי שאתם מחזיקים סטיפה של למעלה ממאה דפים ביד? כן? כמה
פעמים? נהדר אז אני אציין עוד פעם למקרה ששכחתם: אתם מחזיקים
למעלה ממאה דפים ביד.
סיפור זה מוקדש לקאלאנדרה-ג'ולין, קיי.ג'יי לשם הקיצור, מחשב
PC מיושן שמוכיח לי בכל פעם מחדש שהבינה המלאכותית כבר כאן.
העולםשחרית
הם ניהלו את עסקיהם כרגיל. שני אנשים עמדו מתחת למנורת הרחוב
ומכרו חבילות קטנות של אבקה לבנה. היו לה כינויים רבים. השם
המקובל היה קוקאין, אבל ברחוב הכירו את הסוג הספציפי הזה
כתערובת 'גן עדן טרופי'. הסוחר האמיתי עמד במרחק של כמה מטרים,
בצל כניסה לבניין נטוש. שני העובדים שלו חזרו אליו מדי עשרים
דקות והעבירו אליו את הכסף שקיבלו תמורת הסם. 'גן עדן טרופי'
היה סוג מבוקש מאוד ברחובות סן-דייגו. הסוחר ציפה לרווחים
טובים עוד יותר כשיגיע המשלוח הבא. הוא דן בכך עם הספק שלו.
למרות מתקפת ההסברה, הביקוש רק הולך וגדל. המשטרה לא הדאיגה את
הסוחר גם כן. רק מטורף יכנס לשטח אש כזה במטרה לעצור אדם
כמוהו. הסוחר דאג שתהיה לו התראה במקרה ומישהו יהיה מספיק
מטורף בכל זאת. אם המשטרה תנסה לעשות משהו, הוא ידע. הוא לא
ידע שבעוד שלוש דקות ימצא את עצמו מול קנה רובה צבאי. שישה עשר
אנשים היו בדרכם אל הסוחר. הם לא תכננו לקנות מנות סם. הם גם
לא היו מסוג האנשים שמקריאים לחשוד את זכויותיו. רובי הMP-10
שלהם לא שימשו אותם בשביל לעצור חשודים. ה-"חשודים", תמיד
סוחרי סמים, מצאו את עצמם מריחים את הפרחים מהכיוון הלא-נכון.
לא נכון בשבילם.
מיגישחרית
חבורת קציני הצי נראתה קשובה למדי. "בגלל שאני אזרח," חשבתי
בהומור, "הם לא היו מתייחסים אלי ככה אם הייתי עדיין רב-סרן".
"נמושה מבינה היטב את חשיבות הקשר בין היחידות," המשכתי
בהרצאה, "כולנו יודעים שהדבר שהכריע את קרב מידווי במלחמת
העולם השנייה לא היה העוצמה האמריקנית. אני מזכיר לכם שמטוסי
התראה אלקטרונית כמו ההוק-איי היו אז מדע-בדיוני. מי שיגלה את
האויב ראשון, ינצח. כוח הקרב האמריקני זוהה על ידי טייס יפני
והיה נתון בסכנה אדירה. מה גרם להפסד היפני? לטייס המסכן היה
מכשיר קשר מקולקל. המכשור החדיש של נמושה מציע אפשרות דומה.
האפשרות להקיף את קבוצת הקרב של נושאת המטוסים 'הארי טרומן'
בבועה שמונעת שימוש באמצעי קשר תהפוך את מטוסי ההתראה
האלקטרונית של האויב לכלום. זה נהדר שיש לי E2C הוק-איי שקולט
את קבוצת הקרב של האויב. אני יכול לדפוק אותה, נכון? לא! כי
עין-הנץ הנחמד ראה את הקבוצה אבל לא יכול להודיע לי על זה. אני
יושב לי, מוכן לתת הוראה מיידית לשלוח מפציצים, אבל לא מקבל
שום אות מההוק-איי שלי. אני לא אשלח מפציצים סתם. גם לא על סמך
צילום לוויין מלפני שש שעות. זאת סיבה לשם ILAA. 'I Laugh At
AWACS' המערכת צוחקת על מטוסי התראה. כן, אדמירל?" הפניתי את
תשומת הלב אל אדמירל של שני כוכבים שהרים את ידו. "אתה מספר לי
בולשיט, בחור?" הוא שאל, "זה מדע-בדיוני". "זה מה שאמרו על
ז'ול וורן כשהציע את האפשרות של צוללות," עניתי. ידעתי שהאיש
היה בעבר מפקד של צוללת תקיפה מדגם 688. כעת היה בפיקוד על
שייטת שלמה של צוללות חדישות מדגם וירג'יניה. "נמושה מציעה לכם
הדגמה מיידית" הוספתי, "הצלחנו להשיג את אנטיאטאם לשם הניסוי.
שימו לב למסך הטלוויזיה ולמכשיר הקשר". מסך הטלוויזיה הגדול
שהוכן מראש הועבר לשידור ישיר מתוך מרכז הפיקוד של סיירת
האייגיס CG54 Antietam. הספינה נקראה על שם מקום בו לחמו כוחות
הצפון בפולשים של גנרל לי במהלך מלחמת האזרחים. הקרב היה מספיק
חשוב כדי לתת לאונייה את השם שובר השיניים ולכן בחרה החברה
באונייה זאת מתוך מבחר ספינות שהוצעו לנו לשימוש בהדגמה.
הסמליות תהיה דקה מאוד אבל... קברניט הספינה הצדיע ואני
החוויתי אל מצלמת טלוויזיה שעמדה לימיני. "קפטן," שאלתי, "אתה
מוכן לניסוי של מערכת ILAA?". "איי איי, בוא נתחיל. המכ"ם קולט
את נושא המערכת". "המתן עוד דקה, קפטן," ביקשתי, "במרחק של
שלושים וחמישה מיילים ימיים מאנטיאטאם נמצא מסוק בל 222 אזרחי
ששייך לחברת נמושה. בהיותו שייך לנמושה, הטייס הנמושה לא מת על
הרעיון של תשעים ושישה טילי ים-אוויר SM2-MR מכוונים אליו
בעזרת מערכת האייגיס של אנטיאטאם. כמובן שהקפטן צריך אישור של
אדמירל כדי לירות במסוק לא מוכר. הקפטן לא מכיר את מהות
המערכת, רק יודע שהוא צריך לכוון אל המסוק שלנו טילים ואם יקבל
אישור, לירות במסוק. אדמירלים, אני דורש שתאשרו לו לירות.
קפטן, נתחיל בניסוי". קברניט אנטיאטאם פנה למול חבורה של
קצינים שמנתה, בין השאר, גם ארבעה אדמירלים, אחד עם תקן של
שלושה וחצי כוכבים. "מבקש אישור לפתוח באש אל המסוק". טייס
המסוק שהאזין לרשת הקשר ידע את תפקידו. היכן שהוא מעל מפרץ
צ'סאפיק הזיח הטייס שלושה מתגים ולחץ על כפתור שהיה צבוע,
למרבה הדרמטיות, באדום. התמונה נעלמה והקשר עם אוניית צי ארצות
הברית אנטיאטאם נותק. קצין בדרגת קומנדר זינק אל הבמה.
"ברשותך," הוא ביקש והצביע על תג היחידה שלו. האיש היה קצין
קשר. "מצויין" חשבתי והחוויתי בידי. "קומנדר גרי רולינס
לאנטיאטאם, האם שומעים? אנטיאטאם, האם שומעים, עבור?" הוא ניסה
במשך כשתי דקות ונכשל. "לא יעזור לך גם קשר לווייני," אמרתי,
"בגלל זה תוהים עכשיו באנטיאטאם מה לעזאזל הם עוללו. הם יכולים
להוריד את המסוק, אבל צריכים אישור של אדמירל". כמה שניות לאחר
מכן נפתחה דלת האולם ברעש גדול. ליוטננט-משנה צעירה הסתערה
לתוך האולם, מלווה בשני נחתים חמושים. היא נעצרה, הצדיעה
לכיוון הכללי של האדמירלים ודיברה במהירות. "אנטיאטאם...
הקשר... אין..." התנשפה. "ליוטננט," עצרתי אותה בגערה, "תשתלטי
על עצמך. זה לא בית זונות פה. תחזירי לעצמך את הנשימה ותדברי
לאט וברור". נראה שהגערה הייתה מה שהקצינה המבוהלת הייתה
צריכה. אמנם לבשתי בגדים אזרחיים, אבל דיבור של קצין נוטה
להשפיע על לובשי מדים יותר מפריטי לבוש. היא שאפה נשימה עמוקה
ואז דיברה לאט וברור. "המפקד, אני ליוטננט-משנה לינדה גריי,
מרכז הבקרה של הצי האטלנטי. לפני חמש דקות איבדנו קשר רדיו
ולווין עם 54CG שנמצאת בפתח המפרץ. המכ"ם קלט מסוק אזרחי מתקרב
אליה, ויירטנו תעבורת רדיו ממנה ללווין ואז פתאום הכל נעלם.
אנחנו לא מצליחים לחדש את הקשר". "באמת?" שאלתי, מחייך אל
פניהם המזועזעים של קציני הצי האמריקני, "אנטיאטאם נמצאת במרחק
של כמה עשרות מיילים בלבד, ממרכז הבקרה ופתאום אין קשר איתה?
מעניין! ליוטטנט, מה תדר הקשר של מרכז הבקרה?". היא שלפה מכשיר
קטן ולחצה על כפתור. "בקרת אטלנטי, האם שומעים?" שאלתי. "מי
זה?" שאל קול גברי, "הזדהה מיד". "קוראים לי אהוד גת ואני עובד
בשביל 'מערב אילינוי תעשיות צבאיות'" עניתי, "אני עושה פה
הרצאה קטנה. הבנתי שאיבדתם קשר עם CG54 אני צודק?". "חיובי,"
ענה הקול, "אמרו לי שנמושה עושים הרצאה, אז אני מניח שאני יכול
לסמוך על הסיווג שלך מספיק כדי לאשר". הרמתי את מכשיר הקשר
שהיה על השולחן שלידי. "רוב," אמרתי, "זה מספיק להיום". טייס
המסוק כיבה את מערכת ה-ILAA ופנה לכיוון המנחת שלו. "נסו
עכשיו, בקרת אטלנטי," אמרתי אל המכשיר של ליוטננט-משנה גריי.
"קיבלנו! אנטיאטאם חזרה אל המסך". על סיפון סיירת האייגיס,
חודש הקשר עם לווייני התקשורת. המסך השחור של הטלוויזיה הוחלף
בתמונת מרכז הפיקוד של אנטיאטאם. "נשק נצור," ביקשתי מהאדמירל
הבכיר ביותר. האיש הנהן ופקד "אנטיאטאם, נצור אש!". "חיובי,"
הקברניט נראה כאדם שעבר התקף לב. "קפטן, אני מתנצל שחיסלתי לך
את הקשר," אמרתי, "אני מקווה שאיש לא חטף התקף לב". הקברניט
חייך ונשם עמוק, "יש לי מזל שאתם בצד שלי. היו לי עכשיו עשר
הדקות המפחידות ביותר בחיים שלי. כל אמצעי הקשר הלכו לעזאזל.
כמעט פקדתי לשגר טיל על המסוק. תזהיר אותי בפעם הבאה. יש עוד
הוראות?". "חזור לבסיס," אמר אדמירל הצוללות שדיבר על מדע
בדיוני, "יש לך תחקור ארוך לעבור". "איי איי," הקברניט הצדיע,
"נתראה בקרוב. תקנו לנמושות משהו לשתות בשבילי. אני חייב להם
בגדול". "מדע בדיוני?" שאלתי בקריצה, "נכון שהמערכת עוד לא
מושלמת. יש את בעיית הזמן. כרגע היא לא מסוגלת לתת יותר מרבע
שעה של פעולה רצופה בלי להישרף. אבל אחד המהנדסים שלנו חושב
שהוא יכול לפתור את העניין ולתת עד שלוש שעות של פעולה. המערכת
תפתח למפעילים שלה ארבעה-עשר תדרים שיפעלו רק בין מערכת
למערכת. ככה אתה חוסם את האויב אבל שומר על התקשורת שלך.
מעניין, לא?" "אתה יודע," אמר אדמירל הצוללות, "יש לנו מזל שרק
עכשיו המצאתם את זה. אני זוכר את התקופה שפיקדתי על מיאמי.
הדבר הזה יכול היה להקשות על העבודה שלנו אם היה אותו אז לצד
השני". "מה קרה?" שאלתי, למרות שחשדתי שאני יודע את התשובה.
"עשיתי קצת ביום-אויב לקבוצה של אינדפנדס בים התיכון. התכוננתי
לחזור לנורפק וכשעברתי את גיברלטר קלטתי פתאום 688 אחרת מתגנבת
מאחורי. בהתחלה חשבתי שמישהו משחק איתי משחקים אבל הם פנו
צפונה. עקבתי אחריהם מתוך סקרנות, הגעתי למצב שבו יכולתי להרוג
אותם בהרמת יד. השתמשתי במכשיר גרטרוד כדי לשאול מי הם לעזאזל.
נו, נחשו מה קרה?". "הם הזדהו כאלבני, הקצין הראשון ג'ונס ענה
לך," אמרתי, "אמר לך שמפקד הספינה קיבל התקף לב ובגלל זה הם
התעכבו ולא הגיעו עדיין לאיסלנד". "איך ידעת?" האדמירל נעץ בי
מבט חודר. למרות סערת הרגשות שחשתי הצלחתי להשאיר פני חתומים.
"זה סיפור שמסתובב הרבה באיזור," שיקרתי. "שיהיה," האדמירל נטש
את הנושא והמשיך בסיפור, "אז בפעם הבאה שעליתי לעומק אנטנה
בשביל לשלוח דוח פעילות לבקרה," הוא הצביע אל ליוטננט-משנה
גריי שהסמיקה כאילו עשתה משהו רע, "שאלתי מה שלום הלב של טוד
מק'קאפרי, ומה אומרים לי?" הוא חייך כאילו זו בדיחה, "הלב של
טוד בסדר גמור, למה לעזאזל אתה שואל, הוא נמצא עם אלבני בתרגול
באיזור איסלנד אם אתה רוצה לדעת. נבדוק ליתר בטחון". "אז שאלתי
אותם מי לעזאזל נמצא באיזור שלי ומה הם אומרים לי? אף אחד חוץ
ממך. הסתערתי על הצוללת בסונאר אקטיבי כדי להגיד להם שאני לא
אוהב את מה שהם עושים. הצוללת עשתה התחמקות נהדרת ובסוף איבדתי
אותה. הגרמנים חשבו שהם תפסו אותה בחוף הצפוני שלהם אבל בסוף
זה התברר ככלום". "לעזאזל," חשבתי בגאווה, שומר על פרצוף הפוקר
שלי, "בדיוק מה שחשבתי שקרה!". "לענייננו," המשיך האדמירל, "אם
הם היו יכולים לחסום את הקשר שלי עם הלווין כנראה שהייתי ממשיך
לכיוון נורפק, מגלה שפשוט לא הצלחתי לתפוס את הלוויין ואז כבר
היה מאוחר מדי לגלות הצוללת עוד פעם". "חבל שלא היה לי את זה
אז," חשבתי וחייכתי. "נחזור להרצאה?" שאלתי והחוויתי לכיוון
מכשירי הקשר. "איך זה עובד?" שאל קצין-הקשר שנכשל מקודם ליצור
קשר עם סיירת האייגיס. "אני לא מהנדס ובכנות, אני לא מבין את
מעשי הקסמים האלה מי יודע מה. אחד המהנדסים שלנו הסביר לי את
זה פעם בסגנון מעניין. אתם זוכרים את מכשירי הקשר שהיו לנו
כילדים? באים בסטים של שניים או ארבעה, בטריות לא כלולות?"
חייכתי, "אצלנו היה מנהג מגונה לשדר באופן בלתי פוסק כדי שלא
יטרידו אותנו בשטויות. היינו מורידים את הווליום ומקבעים את
כפתור השידור. ככה לא קלטנו כלום. במכשירים מסוימים זה היה מכה
גם את הקליטה של מכשירים אחרים. הרעיון דומה אבל שונה. אנחנו
סותמים את כל השידורים באזור מסוים, ואז פותחים ערוצים חדשים
שלא היו קיימים לפני-כן. לא דבר פשוט בכלל אבל זה עובד". "כמה
זה יעיל?" נשאלתי. "בוא נגיד שבטווח המכ"ם של ההוקאיי זה
יעבוד. אפשר, כפי שראיתם להרכיב את זה על כלי טיס. יותר טוב,
אנחנו כבר כמעט מוכנים לשלוח לוויין 'איילין' לשמיים".
"איילין?" שאל מישהו. "בדיחה של מישהו אצלנו" חייכתי, "הוא
טוען שזה כמו הדודה שלו איילין, כשזה צועק, לא שומעים שום דבר
אחר". לא טרחתי לציין שאפשר לעוות את ראשי התיבות ולקבל
'איילי'. "אבל למה לוויין?" שאל אותי קצין בדרגת קפטן. הבחנתי
בסיכת הדולפין על חולצתו ובעובדה שאין לו 'כנפי מים'. "אתה
קפטן של צוללת 'אוהיו'?" שאלתי. "כן," ענה האיש, "SSBN 736.
איך ידעת?". "הגיון. צוללן בלי 'כנפי מים' זה כנראה טיפוס יום
הדין. אז בתור המפקד של צוללת הטילים 'ווסט-וירג'יניה' אתה
שואל אותי למה זה טוב? תתבייש לך. לווסט-וירג'יניה עשרים
וארבעה טילי טריידנט, נכון? אוקיי בחישוב פשוט של ראש מפוצל של
עשרה ראשי-נפץ גרעיניים על כל טיל יש לך את הכוח להשמיד עד אבק
מאתיים וארבעים ערים בגודל בינוני. הטריידנט מונחה על ידי
לוויינים, נכון? הוא משתמש בלוויין אחד שיגיד לו איפה המטרה
ולוויין שני שיגיד לו איפה הוא נמצא. מה יקרה אם
לווסט-ווירג'יניה אין קשר עם לוויין המיקום. הכוח להשמיד
מאתיים ארבעים ערים לא שווה כלום. אתה לא יכול לפגוע בעיר. אז
בשביל מה צריך את הלוויין? אתה יכול לשתק גם לווייני ריגול.
לאיילין-אחת יש כושר תמרון של לוויין קטילה בדיוק בשביל מקרים
כמו זה. בום, ווסט-וירג'יניה לא שווה כלום" חרזתי בחוצפה, "אה
כן, ויש לך גם את האפשרות ליצור קשר לווייני עם מישהו שיש לו
את המערכת בחצי הכדור האחר. נחמד?" "זה באמת יכול לעזור בבעיות
תקשורת," אמר אחד הקצינים. "כן, יהיה נחמד לסתום לסי-אן-אן את
הפה קצת, לא?" שאלתי בחיוך.
וודסוןשחרית
"משהו נדפק", הקול היה כעוס, "אחד הלך,". "איך?" עניתי בשאלה.
"נהג שיכור מזויין" ענה האיש, "הוא כמעט עלה עלינו. היינו
חייבים לחשוף את עצמנו. הם ראו והגיבו. דריל הלך אבל גם הם.
אתה מכיר את הMP10. הוא מדויק יותר מהעוזי שהיו להם". "מזל
שלכם" עניתי, "תנסו לדאוג שזה יהיה פחות גלוי בפעמים הבאות".
"אני הולך לבקש אישור להוריד את פרסונס. האיש מוכר סמים
בכמויות אדירות, חי באחוזה כמו מלך ואף אחד לא עושה כלום. הגיע
הזמן לשלוף את הדגים הגדולים יותר". "חיובי," עניתי, "רק
תיזהר. הוא יהיה מוגן". "אנחנו יודעים את העבודה" הייתה התשובה
והטלפון ניתק. נשמתי עמוק ונזכרתי בדריל. הבחור השחור היה נחמד
למדי. זכרתי איך רצה ללמוד כל מה שיוכל ממני. רק הוא ו- איך
קראו לשני, זה שכל הזמן ציטט מהתנ"ך? - בראדלי, ברדפורד, משהו
כזה, התעניינו בתפקידי המפתח של העבודה שלי. חבל עליו. מי ייתן
וינוח על משכבו בשלום. מלמלתי תפילה לעילוי נשמתו של דריל
וחזרתי לעבודה.
העולם
"זאת ההוכחה," השוטר בוקיי הצביע בידו אל תת-המקלע מתוצרת
ישראל. "סליחה, אני לא מבין אותך," השוטר אודונל נד בראשו.
מרווין בוקיי חייך בעצב על תמימותו של שותפו הצעיר. אודונל הוא
ההבטחה הגדולה ביותר שמחלק הרצח של משטרת לוס אנג'לס קיבל זה
הרבה זמן. עליו לצבור עוד ניסיון, ידע בוקיי, כדי להבין את מה
שמרווין בוקיי יודע כבר זמן מה. "העוזי הזה ירה שש יריות,
לפחות אחת מהן פגעה. זאת הוכחה למקצוענות של הרוצח. כנראה שיש
חבורה ולא רוצח אחד אבל לא חשוב כרגע. שוטר התנועה הגיע בגלל
תאונת דרכים. הנהג השיכור סטה ונכנס לתוך הסמטא. זה הכריח את
האנשים שחיכו כדי לחסל עוד קבוצה של סוחרי סמים לקפוץ החוצה.
הם נחשפו, ואחד הסוחרים ירה עליהם. זה לא עזר להם בכלל. הקבוצה
ירתה בחזרה והסוחרים מתו. רק מקצוענים מאומנים היטב מגיבים
ככה. שאר הרוצחים היו בורחים. ותראה את שיטת החיסול. בכל פעם
שלושה כדורים בקוטר עשרה מילימטר בתוך הראש. אני זוכר ששמעתי
משהו על כוח דלתא. ככה מאמנים אותם. שלושה כדורים לראש וגם
האדם החזק ביותר בעולם הולך לעשות שיחה בארבע עיניים עם
אלוהים. סליחה, בשתי עיניים, כמו שאתה רואה. אתה יודע משהו,
לסמל בראון יש אח שמבין בעניינים האלה. נראה אם אני יכול לארגן
משהו". אודונל הנהן בהסכמה. מישהו הולך ומחסל בשיטתיות את
סוחרי הסמים בלוס-אנג'לס. בינם לבין עצמם הסכימו השוטרים שאלה
מטרות ראויות. אבל החוק קובע שלכל אדם יש את הזכות למשפט צדק
ולאיש אין זכות לקחת את החוק לידיים. סוחרי הסמים שמשחיתים את
אמריקה במשך עשרות שנים הם אמנם מטרות ראויות, אבל ראויות
להבאה למשפט. איש לא טרח לציין שלמשטרת לוס-אנג'לס אין את הכוח
לטפל בבעיה הזאת ולהביא אותם למשפט צדק.
מיגי
"הפחדת אותם כהוגן, מה?" שאל אותי קיי בראון, לשעבר מייג'ור
ביחידת העילית 'הכומתות הירוקות'. "אתה יכול להתערב על הפרווה
שלך שכן," עניתי, "כל האיכות של סיירת מדגם טיקונדרוגה הולכת
לעזאזל בגלל שהיא לא יכולה לקבל פקודה פשוטה. האדמירלים בייחוד
כעסו. פחדתי שסגן-מפקד הצי האטלנטי ייתן פקודת אש. אל תגיד את
זה לרוברט, אבל המסוק שלו היה בסכנה גדולה, אני חושב". "תן לי
להבין אם אני קולט נכון," בראון חייך, "עשית מאנטיאטאם צחוק
מול הסמ"ך של האטלנטי? אין לך כבוד לבכירים?". "יש לו כבוד,"
התערב קול נשי בנימה מתחכמת, "הוא אפילו מצדיע כל בוקר למקרר
שלנו". "סליחה?" בראון זקר גבה. "מה לעשות," חייכתי, "זה ג'נרל
אלקטריק". בראון צחקק. ניצלתי את השהות להסתובב אחורה ולחבק את
ארוסתי. "מיגי," היא זייפה גניחת כאב במומחיות, "זה לא הזמן
לשבור לי את העצמות". "כן, בטח" עניתי לעינת שרי, הידועה יותר
בכינוי אגוזי, "כאילו שאפשר לשבור את העצמות שלך. כל אחת עשויה
פלדה". עינת נדה בראשה וחייכה. בראון חייך למראה המבט בעיניה.
הוא הכיר את שנינו בזמן שהותו כקצין ביטחון בשגרירות ארצות
הברית במצרים. עינת ואני היינו שם במסגרת פעילות של יחידת
מבצעים מיוחדים שהייתה ונשארה חסויה לגמרי. לאחר שהשתחרר, מצא
בראון עבודה בחברת "West Illinois Military Productions"
שהייתה ידועה יותר בכינוי נמושה, בשל ראשי התיבות של שמה.
בראון יצר איתנו קשר במקרה, ודאג להביא אותנו לארצות הברית
לעבודה כיועצים בחברה שהעריכה אותו מאוד. אחרי שראו את היכולות
של שני הישראלים, גברה ההערכה עוד יותר. קיי בראון יהיה מנהל
בכיר בחברה ביום מן הימים. כולם ידעו את זה. 'מערב אילינוי
תעשיות צבאיות' הולכת בכיוון הנכון, ידעו כולם, כדי להתייצב
באותה שורה עם הקו הראשון של חברות ייצור צבאיות. "הם יקנו את
זה?" שאל. "פאלקון," עניתי, פונה אליו בכינוי המקובל בינינו,
"הם הולכים לטרוף את זה בגדול. הם מתים על הרעיון, אני חייב
לציין. אני מקווה שקוסטה יצליח לעשות מה שהוא טוען שהוא יכול".
"לא סתם שילמנו הרבה כסף וגנבנו אותו מהידיים של נאס"א. כשג'ים
קוסטה אומר שהוא יכול לעשות משהו, הוא יכול לעשות אותו!".
"נאס"א לא רודפת אחרי כל אחד," ציינה עינת בתמיכה. היא צדקה
כמובן. הנהנתי וחייכתי. בראון החזיר אותנו לתלם השיחה וציין
שהצי עוד לא פנה אל החברה. "תן להם זמן לקלוט מה הולך," עניתי,
"זה נחת עליהם בהפתעה. עכשיו הם מנסים לעכל את האפשרות שצוללות
הטילים הבליסטיים שלהם ישותקו בצורה כזאת פשוטה. דיברתי עם
איזה קומאנדר מהרכש של האטלנטי, הוא חושב שהם ייקחו את זה,
אחרי שיבדקו אם אי-סיסטמס יכולה לתת להם דבר דומה במחיר אחר.
טיפש. אמרתי לו שזה יכול להיגמר כמו פרוייקט מטוס התקיפה
המשולב. הם בחרו להתעלם מדגם תקיפה שנבנה במיוחד בשביל לשרת גם
בנושאות מטוסים, נשארו נאמנים לחברת גרומן וקיבלו מטוס תקיפה
נהדר. כשהמטוס היה ממריא בעזרת מעוט, הם היו צריכים לגלות מי
ממריא, המטוס כולו או רק הטייס. הוא הבין את הרמז. אני חושב
שהם יקנו את זה. אני מוכן להתערב על זה". "טוב מאוד. אנחנו
נהיה מוכנים ליצור בעוד שלושה חודשים ואני רוצה לראות את
המכשיר הזה על כל פחית שמסוגלת לצוף יותר מדקה. אדבר אתכם
מאוחר יותר, אני צריך לחזור לעבודה" בראון נופף בידו והלך.
"אלוהים," עברתי לדבר בעברית, "מי היה מאמין שאני אעשה הדגמה
למטורף שרדף אחרינו עם המיאמי". עינת ידעה כמובן את כל מה שקרה
בנורפק דרך קשר טלפתי שקיים בינינו באופן לא מוסבר, אך הרגשתי
צורך להגיד את זה בקול. אף אחד מהעובדים האחרים של נמושה לא
דיבר עברית, כך שיכולתי לחשוף מידע מסווג כי אף אחד לא יבין
אותו. "הדפוק הזה מדבר על עמלץ כאילו שהיא איזו צוללת סובייטית
בזמן המלחמה הקרה. בסך הכל היינו בדרך לגבות 'דין וחשבון'
מחבורה של נאצים. זה לא היה כזה שונה ממה שהאמריקנים עשו
באפגניסטן, לפחות מבחינה מהותית. כן, אצלנו נפגעו רק שלושה
אזרחים חפים מפשע ובאפגניסטן האמריקנים כיסחו כמה אלפים טובים,
אבל למי אכפת. הייתי מת לחייך ולהגיד לו שהקצין הראשון ג'ונס
בעל המבטא הדרומי הוא אותו ישראלי עם מבטא ניו-יורקי טהור
שעומד מולו. היה מוציא לו קצת את האוויר מהמפרשים. חבל שזה
מסווג לעוד שלושים ומשהו שנה". "לא שלושים שנה," עינת חייכה,
"מיגי, זה רק עניין של זמן עד שאיזה עיתונאי סקרן יעלה על
הסיפור הזה". "אני שונא עיתונאים," עניתי בחיוך, "זאת הסיבה
שהלכתי ללמוד תקשורת אלקטרונית ולא עיתונאות גרידה". "למה?"
עינת חייכה בהתגרות, "בשביל קבוצת הגיל שלנו יש לך עברית
מרשימה למדי". "כן, בטח" עניתי, "בכל מקום אחר העברית שלי
הייתה מעידה על אינטלקטואל. בישראל היא רק גורמת לאנשים לחשוב
שאני הומו. כמה שאני אוהב את העולם הרביעי". "סליחה?" עינת לא
הכירה את הבדיחה הטיפשית שלי. "אירופה זה העולם הישן, אמריקה
זה העולם החדש, אפריקה זה העולם השלישי וישראל זה העולם
הרביעי, אזור הדמדומים". עינת רק חייכה.
העולם
סמל משטרה לורנס בראון הנהן למשמע הבקשה. "אני אבדוק את זה,"
הבטיח, "ונקווה שאצליח לשכנע את אחי לעזוב את העבודה שלו לקצת
זמן. הוא מכור לעבודה" הסמל חייך אל שני שוטרי יחידת הרצח של
משטרת לוס-אנג'לס. הם הודו לו וחזרו להכין דו"ח על מקרה הרצח
האחרון. ככל השוטרים תמך סמל בראון בחיסול סוחרי הסמים. הבעיה
הייתה שזה כבר מקרה תשיעי בתוך חודש. יש רוצחים סדרתיים בעיר
ואין לדעת מתי יפנה נגד אזרחים תמימים. וכמובן, לאיש אסור לקחת
את החוק לידיים, לא כן? גם כשמדובר בסוחרי סמים. בעולם טוב
יותר היה דבר כזה נחשב חוקי לגמרי. בעולם טוב יותר היה למשטרת
לוס-אנג'לס הכוח הדרוש לחסל את הנגע הזה. בעולם טוב יותר-
לורנס בראון קטע את חוט המחשבה הזה באנחה וחיוך על חולמניותו.
הוא הרים את שפופרת הטלפון. הוא חייג את המספר מזיכרונו. מקבל
השיחה היה במרחק שלושת אלפים קילומטרים מזרחה, מתכונן לסיים את
יום העבודה הארוך שלו.
"מר בראון," המזכירה הרים את ראשה, "יש לך שיחה בקו מספר
שתיים".
וודסון
הרמתי את מכשיר הטלפון הסלולרי ועניתי. "הם אומרים לחכות עוד
שבוע והם יחזרו אלינו עם תוכנית משימה ספציפית". "זה קו לא
מאובטח", ציינתי באזהרה. "בסדר. אנחנו נצא הערב לאכול בחוץ עוד
פעם". חייכתי למשמע הצופן הפתטי. "בסדר גמור. תהנו. נדבר יותר
מאוחר". הטלפון ניתק. הערב ירד עוד סוחר סמים מחורבן מרשימת
החיים. "מצויין", חשבתי בעודי שולח יד אל שישיית בקבוקי הבירה.
משחק הפוטבול מתחיל בקרוב. אריזונה מתארחת היום אצל טנסי.
לקרדינלים יש רץ אחורי מבטיח. נראה מה יוכל לעשות נגד הגנת
הברזל של הטיטאנים. "לא הרבה" החלטתי ופתחתי פחית ראשונה
להערב. מי אמר שג'ו שישייה מת?
"לא אני", חשבתי בעוד הקריינים מכריזים על השחקנים החשובים
בקבוצות. אני מודל מושלם לג'ו שישייה. יושב מול הטלוויזיה ביום
ראשון ושותה בירה. רק חסרה איזו אישה שמתחננת לתשומת לב, לא?
מיגי
לנגד עיניי נעצר הרץ האחורי של הקרדינלים מאריזונה. תהיתי בפעם
האלף איך הגיעו לחצי הגמר של ליגת הפוטבול "טנסי טובים מדי
בשביל משחק ריצה," אמרה עינת, "אריזונה חייבת לשחק על מסירות".
"גם זה לא יצליח. הרכז של אריזונה מוסר כמו פרה עיוורת".
"שששש, אם תגיד את זה עוד פעם הוא ימסור שלוש מסירות טאץ'דאון
רצופות. היקום אוהב להוכיח לך שאתה טועה" היא חייכה. "אולי אלת
האופל אוהבת להוכיח שאני רק אנושי," קרצתי אליה. "אתה יודע,
אני צריכה לארגן פעם מישהי שדומה לאישה בשחור ולנסות לעבוד
עליך". "אי אפשר לשטות בעיניים של האמונה," עניתי. היא חרצה
אלי לשון ועמדה להוסיף תגובה מתחכמת אבל הטלפון קטע אותה.
"הצלצול הגואל," חייכתי אליה בלי מילים. היא קרצה והרימה את
השפופרת. "כן?" ענתה. היא האזינה במשך דקה ואז שידרה אלי את
המידע בדרך הטלפתית המוזרה שקיימת בינינו. הנהנתי באישור. "מתי
לצאת? עוד שעה? בסדר גמור. אמריקן איירליינס, שער שבע. אין
בעיה! נהיה שם". פניתי לארוז מזוודה. משטרת לוס-אנג'לס רוצה
עזרה בייעוץ בקשר לסדרה כלשהי של מקרי רצח. קיי בראון לא יכול
להתפנות והוא שלח אותנו. נהדר. חופשה בקליפורניה.
העולם
בוקיי קיבל את ההודעה על בואם של שני עובדים של 'נמושה'
בספקנות. נכון, זה היה רעיון שלו לבקש עזרה מקיי בראון, אבל
הרעיון היה שבראון, בעל רקורד צבאי וצבאי-למחצה מרשים, יהיה
האיש שיתמוך בחקירה. בוקיי לא טרח לבדוק עם לשני האזרחים
שנמצאו במוטל זול במזרח לוס-אנג'לס יש ניסיון בדברים כאלה. הוא
הניח אוטומאטית שאין להם. הוא לא אהב כלל את העובדה שהיה צריך
להאריך את דרכו לעבודה בשביל לאסוף אותם. השניים, גבר ואישה,
ראה בוקיי בהפתעה, לא נראו מרשימים. האישה נראתה טוב, בהחלט
כן, אבל הגבר המקריח בחליפת העבודה השחורה היה מודל מושלם
לרואה-חשבון מהסוג שדואג לחשבון שלו הרבה יותר מאשר לחשבונך.
רק משקפי קריאה עגולים היו חסרים. האישה הייתה לבושה ברישול
ובוקיי החליט שהיא כנראה מתלווה אל הגבר שלה, ולאו דווקא
למטרות עבודה. הם הציגו את עצמם כאד ואן, ובוקיי החליט שהם לא
חשים כל כך בנוח עם השמות. "בדויים" חשב, אך לא אמר מילה. "אני
מתנצל," הסביר הגבר בחיוך קל, "השמות הם פשוט מהפכים לאנגלית
של שמותינו. אנחנו לא יאנקים מקוריים". אן קרצה אליו בחיוך.
"אתה קורא מחשבות?" שאל בוקיי. "זו הייתה יכולה להיות תוספת
מועילה לעבודה," הייתה התשובה, "אבל לא! אתה מגיב כמו רוב
האנשים, אל תרגיש רע". החיוך של האיש היה מידבק למדי. בוקיי
סימן להם בידו להיכנס למושב האחורי. "מה אתם יודעים?" שאל
כשנכנס למושב הנהג. "לא הרבה," הודה הגבר, "רצח סידרתי של
סוחרי סמים. ביקשתם עזרה. זה בעיקר. אגב, איש מהם הוא לא אבדה
גדולה לדעתי אבל החוק הוא החוק ואסור לאנשים לקחת אותו בידיים
סתם כך". "זה נכון אבל הסיבה שביקשנו עזרה היא-" צלצול טלפון
קטע את דבריו. הוא עצר את הרכב ליד מדרכה וענה. "בוקיי. כן,
אני בדרך לעבודה. כן... כן... באמת??? אני בדרך!". הוא ניתק את
הסלולרי ושלף קוז'אק משטרתי אדום מתחת ללוח המכשירים. הוא
הצמיד את המנורה המסתובבת אל גג מכוניתו ואז לחץ על מתג וסירנה
החלה מסתובבת. המכונית זינקה ממקומה, עוברת את המהירות המותרת
בתוך שניות. "זו ניידת סמויה שהושאלה לי בגלל שההונדה שלי
התקלקלה. בכל אופן, אתם תזכו לראות במו עיניכם את נושא החקירה
כשהוא חם. מצאו עוד חבורה של סוחרים". "מתים, אני מניח" אמר
אד. "מתים," הסכים בוקיי ולא אמר "אלא מה". אולי הזוג הזה לא
מבין הרבה בעניין, אבל בוקיי חייב להתייחס אליהם בכבוד. בוקיי
נמנע רק בקושי מלנחור בבוז כלפי אדם ששואל כזו שאלה חובבנית.
אן ואד החליפו ביניהם מבט משועשע. בוקיי רצה להזהיר אותם שמוות
אלים אינו מה שרואים בדרך כלל בסרטים. בדרך כלל, כדור בקוטר
עשרה מילימטרים בראש הופך את הפנים לעיסה מדממת. שלושה כדורים
כאלה, בתצורה חלולת החוד שבה משתמשים הרוצחים, משאירים מעט
מאוד דברים ניתנים לזיהוי. שיטה מעניינת, חשב בוקיי, שלושה
חלולי-חוד בראש. נראה איך יגיבו שני אלה למראות כאלה.
בוקיי עבר את הסרטים הצהובים שתחמו את זירת הרצח וסימן לשוטר
שעמד שם להעביר את שני האזרחים. "אותו הדבר בדיוק, מרווין,"
אמר שוטר צעיר שבא לקראתם, "מי אלה?". שני האזרחים הציגו את
עצמם בפני השוטר ג'רי אודונל. "אלה החבר'ה של נמושה," אמר
בוקיי במבט רב משמעות. אודונל הבין. שניהם לא הבחינו שגם אן
הבחינה במבט. לו ידעו, כנראה שלא היה איכפת להם. המבט היה מבט
שמיוחד לשומרי החוק. אן פנתה והסתכלה באד ושניהם חייכו, כמו
עברה בראשם אותה מחשבה משעשעת. הם פסעו בעקבות שני השוטרים אל
מקום משכבן של שתי הגופות. בוקיי רכן לעבר אחת והרים את הסדין
הלבן שכיסה אותה. אד העיף מבט ונרעד. בוקיי העיף מבט בחלשלוש
האזרח שחשב בוודאי שהחיים הם סרט הוליוודי. "אף פעם לא מתרגלים
למראה," ציין אד בגועל, "שניים או שלושה כדורים חלולי-חוד. לא
מחזה נעים אף פעם". בוקיי זקר גבה בהפתעה. "חשבתי שאתה..." נתן
למילים להישמע בלי שנאמרו.
מיגי
"...רכרוכי שלא ראה גופה מימיו?" המשכתי בגיחוך, "ראיתי, השוטר
בוקיי. לי ולאן יש ניסיון כלשהו בעניינים כאלה". "אני חייב לכם
התנצלות," אמר בוקיי. חייכתי אליו. "זה בסדר, אל תיקח את זה
קשה. מראה חיצוני נוטה להטעות. יותר מפעם אחת עזרה לי העובדה
שאני נראה כמו רואה חשבון יותר מאשר כמו חייל מקצועי". "גם
היא?" בוקיי הצביע לכיוון עינת שבחנה את הגופה השנייה. "היא
אולי נראית כמו סתם עוד כוסית מסנטה-מוניקה אבל לריב איתה גורע
מאריכות הימים שלך. מי שמנסה ללכת איתה מכות יצטער על זה
לשארית ימיו". "הקצרה מאוד," הוסיפה עינת שהתקרבה בהליכה
שחצנית. "עשרה מילימטר?" שאלה את בוקיי. השוטר הנהן בחיוב.
"מקצוענים, כנראה MP10 מושתק קול" קבעה דיאגנוזה. "זה מה
שהמומחים שלנו חושבים," ענה בוקיי. "אתה יודע, זו הדרך שבה
מאמנים את היחידות המיוחדות. שלושה כדורים חלולי-חוד בראש. אין
דרך יותר בטוחה מזאת להרוג בן אדם. אולי פצצת אטום, אבל זה כבר
לא נשק. זה פוליטיקה" אמרתי. עינת חייכה ותרמה עיצה טובה "הדבר
הראשון שצריך לעשות זה להרים טלפון לבסיס בפורט בראג ולשאול אם
חסרים להם כמה חיילים. אחרי זה יש עוד כמה בסיסים שצריך
לבדוק. זה הדבר הכי חשוב לעשות". השוטר הנהן בהסכמה. "אתה
יודע," העליתי בפעם הראשונה תיאוריית קונספירציה, "יכול להיות
שהפנטגון מארגן פה משהו 'שחור' בשביל להיפטר מסוחרי סמים. ניסו
להשתיק את החקירה?". "לא ממש. אבל גם לא הציעו איזושהי עזרה.
בדרך כלל במקרים של רצח סדרתי אנחנו מקבלים 'עזרה' של ה-FBI.
אנחנו עושים להם את העבודות השחורות והם דואגים למצוא את
הפושע. עובד בדרך כלל. גם המקצוענים הכי גדולים עושים טעויות,
אתה יודע". "לא ניסו להשתיק," אמרתי, "אז כנראה שאני טועה.
אולי לא. כנראה שהם יזרו לכם חול בעיניים כשתבדקו את עניין
הבסיסים. אם כן אז אולי אני צודק. אולי אני טועה. כמו שאמרת,
אפילו המקצוענים הכי גדולים עושים טעויות. אם אני טועה אז יש
לי תוכנית מעניינת".
וודסון
"אנחנו צריכים לדבר," אמר הקול בטלפון. "מה קרה?" שאלתי.
"דברים מתחרבנים. זה לא לטלפון" הוא לא המשיך. "בסדר," אמרתי,
"יש בית קפה של מארסי'ז בפינת הרחובות הריסון וגארמונט. מקום
די עמוס. תפגוש אותי שם כשתוכל" אמרתי. "עשרים דקות. אני
בסביבה," ידעתי שהוא מחייך. "בסדר גמור," עניתי וניתקתי. דברים
התחילו להשתבש בשביל ידידי וזה לא מצא חן בעיני כלל.
בית הקפה של מארסי'ז תמיד היה מקום עמוס. הדבר הפך אותו למקום
מצוין לדבר על דברים שאינם נחלת הכלל. מקומות עמוסים נוטים
ליצור רעש קאקופוני שמבטל את היכולת להאזין לשיחה של אחרים סתם
כך. כשנכנסתי, הוא כבר ישב ליד שולחן לגם מכוס נס-קפה עם שמנת.
"אני תמיד האמנתי באמרת נהגי המשאיות," אמרתי לו וסימנתי
למלצרית בידי, "אם רצית כוס של סוכר וחלב, למה לקחת קפה?".
"הצי לא יודע ליהנות מהחיים," הוא ענה בחיוך מלגלג שיכול רק
איש צבא היבשה להוציא. "רוד," עניתי, "דג יבשה שמתפרנס מלהסתער
מול טנקים לא יגיד לי איך ליהנות מהחיים". "הא," לוטננט-קולונל
רודני ברידג'ס חייך בלגלוג, "תמנון שסוגר את עצמו בתוך
קופסת-פלדה שאמורה לטבוע מדבר. בתור חייל רגלי, יש לך רובה
להגן על עצמך, בדרך כלל שוחה להסתתר בה ותמיד זוג רגליים לברוח
איתן. איך תברח מקופסת פלדה בעומק שלושים מטר?". "מקופסת הפלדה
שלי יצאת בשלום, לא?" חייכתי וסיימתי את הויכוח הידידותי. הוא
הנהן, חייך ואז אמר, "צ'רלי, הפנטגון לא חזר אלינו עם תוכנית.
הם חזרו אלינו עם תשובה שלילית. נחש למה? פרסונס המזויין עובד
איתם. הוא מסדר להם מידע על כל מיני דברים ובתמורה הם נותנים
לו לעשות את העסקים שלו בלי הפרעה. הבן זונה מגלגל מיליארדים
על סמים כל שנה והם נותנים לו להמשיך. הם הודיעו לי לשכוח מזה
או לשכוח מהיחידה". "הביורוקרטים האלה" נחרתי, "הייתי שמח לסדר
לכמה מהם ביקור באיסט-סייד לוס-אנג'לס כדי שיבינו מה הם
עושים". "הם לא יבינו," ענה ברידג'ס, "הם פשוט יראו מה קורה
ויבטיחו הבטחות שלא יקוימו. אני לא מתכוון לעמוד מהצד הפעם".
"למה אתה מתכוון?" שאלתי. "תראה, על סיפונה של 'הוואי' הורדת
אותנו על החוף של מדינה עוינת לפעולה מלחמתית שאפילו אם תתגלה
אף אחד לא יודה בה. הפעולה ההיא מנעה מלחמה, אבל היא בעיקרון
קאזוס בלי. עילה למלחמה. ההורים שלי לא יידעו לעולם מה שעשיתי
שם. גם ההורים של דריל לא יודעים למה הוא מת. רשמית הוא נהרג
בתאונת אימונים, מפליטת כדור. כן, בטח. תשע-עשרה פעולות ובסך
הכל שלושים ותשעה אנשים שטיפלנו בהם, וזה מה שאנחנו מקבלים?".
"לך תסביר את זה לאנשים שראו סוחרי סמים רק בהוליווד- חכה רגע-
תשע-עשרה פעולות? בעיתונים דיברו על פחות". "לא כל הפעולות
שלנו היו עם פרופיל גבוה. היו הרבה תאונות דרכים בזמן האחרון".
"יפה מאוד," חייכתי בהערצה, "איך מסדרים דבר כזה?". "אתה זוכר
את נייתן בראדלי?" שאל רודני בתגובה. "הסמל שרצה ללמוד כל מה
שהוא יכול על הצוללת שלי, זה שציטט את הברית החדשה המון?"
עניתי, "בחור טוב". "רק חבל שהוא מורמוני," גיחך ברידג'ס, "אז
סמל בראדלי יודע איך לארגן דליפה של דלק. אה כן, פורד בוחנת
מחדש את הבלמים של הדגם החדש שלהם. המון בלמים הלכו לעזאזל
בזמן האחרון אם אתה מבין את כוונתי". הנהנתי. "המשטרה מחפשת
אתכם," ציינתי. "כן, אז מה? הפנטגון לא ייתן לה למצוא אותנו.
העקרבים השחורים חשובים מכדי שאפשר יהיה לתפוס אותנו סתם כך.
אל תדאג".
מיגי
"אל תדאג, זה יעבוד" אמרתי. בוקיי הנהן במבט מודאג. "אתה יודע
שזאת יכולה להיות משימת התאבדות, אהוד" אמר. שמי שבר את שיניו
אך הוא התעקש להגות אותו. "בגלל זה אני אחד מהשלושה," אמרתי.
"בלי דאגות, מרווין, זה ידפוק כמו שעון," הבטיחה עינת. "אמרה
נהדרת כשאנחנו במרחק של חמש-עשרה קילומטר מאולפני דרימוורקס"
חייכתי אליה בלי מילים. "ששש, פה זה לא הוליווד. אצלנו זה
יצליח," היא הבטיחה לי בחיוך שקט, "זה פשוט לא יכול להיכשל".
באותו רגע ידעתי שלשוטר בוקיי יש סיבה טובה מאוד לדאוג. גם בלי
סרטים, אני מאמין גדול בחוקי מרפי. משהו פה יידפק בגדול. אבל
מה אפשר לעשות. "בוא נמשיך עם העבודה," אמרתי.
ברחובות לוס-אנג'לס החלה להתפשט שמועה על סוחר גדול שמספק
הרואין מאיכות מעולה.
העולם
"הם דפקו אותנו," לוטננט-קולונל ברידג'ס זעם. "הם דפקו אותנו
חזק," תמך אחד מחברי יחידת 'העקרבים השחורים'. "בינתיים הם
אומרים להמשיך עם התוכניות הרגילות. שמעתי שיש ברחובות מישהו
חדש עם כמויות גדולות של קראק. זו מטרה יפה" אמר אחד הלוחמים
שהיה ממונה על הצד המודיעין המבצעי. הוא היה בדרגת רב-סמל בכיר
וללא הכשרה רשמית במודיעין. הוא גם יכל ללמד את קציני המודיעין
של המטכ"ל האמריקאי איך לעשות את העבודה. לכן, כשרס"ב האלק אמר
משהו, אנשים האמינו. "בילי, אמרת חדש, אולי מלכודת?" שאל
ברידג'ס. "לא המפקד, כנראה דג קטן שניצל את המצב שיצרנו בשביל
להגדיל את העסקים. זה נראה מתוחכם מדי בשביל להיות מלכודת של
שוטרים. אבל בוא נעשה תצפית כדי לקבל מידע יותר טוב". להאלק
היו דרכים מסתוריות למדי לקבל מידע על הסחר בסמים בלוס-אנג'לס.
הוא לא דיבר על כך מרצונו ואיש לא שאל אותו. העיקר שהמידע היה
טוב. ממילא וויליאם האלק הוא האדם האחרון שייגע בסמים. הוא
פשוט נקי מדי בשביל דבר כזה.
שני אנשים צפו על הסוחר בזמן שעשה עסקים. היו לו שני 'נערים
שליחים' שעשו את עבודת הסחר האמיתית בעוד הוא צופה בהם ממפתן
הדלת של בניין נטוש. מדי רבע שעה בערך העבירו השליחים את הכסף
לידיו ולקחו ממנו מלאי חדש של מנות. הסוחר לא נשא נשק גלוי, מה
שהצביע כנראה על אקדח שמוסתר בבגדיו. השליחים נשאו עליהם
תת-מקלעים צ'כים דגם 58, חיקוי מוצלח למדי של העוזי הישראלי.
הם יהיו מטרה קלה למדי. דגם 58 לא מספיק מדויק בשביל להתמודד
עם הנשק תוצרת גרמניה של העקרבים. ה-MP10 מצטיין בעובדה הפשוטה
למדי שמה שנראה בכוונות הוא מה שיפגע. יתרון אדיר לנשק חם. שני
האנשים צפו באחד השליחים מקבל כסף מאישה צעירה ומעביר לה חבילה
קטנה של חומר לבן. היא פנתה והלכה חמישים מטרים לפני שעלתה
לאוטובוס שפונה לכיוון שדרות מאליבו. "לא," לחש רס"ב בילי האלק
לחברו, "זו לא מלכודת. בוא נזוז".
הפעולה תתבצע בלילה למחרת, נקבע מאוחר יותר. העקרבים השחורים
פנו להתכונן.
מיגי
"זה יבוא הערב כנראה" אמרה עינת. "אגוזי, העיקר שנתפוס אותם,"
עניתי, "הפנטגון זרה לנו חול בעיניים. חשבתי שזה מה שיקרה.
ה-FBI לא מוכנים לעזור בטענה שהם עסוקים במשהו אחר חשוב יותר.
מה יותר חשוב מרצח סדרתי? אנחנו עומדים פה על חבית של חומר
נפץ. אלה מקצוענים. כשהם מכוונים, אנשים מתים. ולנו יש שוטרים
איתנו. שוטרים. אני מניח שזה ייגמר רע. תעבירי אלי את הקולה.
תודה. נקווה שגבירת הלילה תהיה מוכנה לעזור". "אלת האופל תעזור
לך, כמו תמיד," היא חייכה ונשקה לי, "הבאתי לך משהו". "מה?"
שאלתי. היא העבירה אלי שקית ניילון כהה. "טוקסידו?" שאלתי,
זוקר גבה במבט מתחכם. "כן, אתה לא תופיע לחתונה שלך בג'ינס
וטי-שירט, נכון?". "אמרתי לך," בחרתי בדרך שהרגיזה אותה תמיד,
"אני לא רוצה להתחתן בגיל כזה צעיר. תני להתבגר קודם. נגיד,
המממ, גיל שבעים מתאים לי". "די מיגי," היא גנחה, "אנחנו לא
נעשים יותר צעירים. לשנינו יש מטען גנטי להוריש ואני רוצה ילד
לפני שההורים שלי יצטרפו לאלוהים. מגיע להם נכד, לא? חוץ מזה,
אימא שלך תהרוג אותך אם אתה לא מתחתן בשנה הקרובה ואימא שלי
תהרוג אותך אם אתה מתחתן עם מישהי אחרת. הגיע הזמן לקבוע כמה
דברים. פה או בבית?". לגמתי מהקולה וידעתי שהיא לא תרפה ממני
אם לא אתן תשובה. "פה" עניתי לה, "אבא שלי עוד לא ראה את ארצות
הברית בעיניים שלו ואני יודע שהוא רוצה". "פה??" היא שאלה
בהפתעה. "פה!" חייכתי, "יש לנו מספיק כסף בשביל לארגן איזו
טיסה מיוחדת בשביל זה, לא?". "מיגי," היא חייכה, "בריטיש
אירווייז יעשו לנו את זה בחינם. הדיילת ג'ונס עדיין זוכרת
אותך". הסמקתי במבוכה. "אה... המממ... כן, אני מניח, די קשה
לשכוח מישהו שירה לך ברגל, לא?" עניתי. "וגם תרם לך דם מיד
אחר-כך," החיוך של עינת העלה זיכרונות על טיסת בריטיש מישראל
לארצות הברית. "אגב, זה היה די מטורף להסתער ככה על מחבלים
חמושים במטוס," אמרתי. "אתה מספר לי?" היא צחקקה, "הם היו
חמושים בקליעים רגילים. אפילו לא תת-קוליים. יש לנו מזל שאף
אחד לא החטיא אז. חבל רק ש-" היא השתנקה והזעיפה פנים, "אפשרתי
לך לשנות נושא, יא מניאק. חכה עד שאימא שלי תשמע". חייכתי אל
הקריצה שלה ורכנתי לעברה. "עשרים ושישה לאוקטובר," לחשתי כאילו
זה סוד, "היום שבו נפגשנו לראשונה יהיה התאריך". היא הסמיקה
ונשקה לי עוד פעם. "מיגי, אל תגלה את זה לאף אחד, אבל אני מה
זה אוהבת אותך". "ההרגשה הדדית," צחקקתי, "בייחוד הקטע של לא
לגלות לאף אחד. מאיפה השגת את הטוקסידו?". "למה אתה חושב
שעליתי על האוטובוס למליבו?" היא שאלה בתגובה.
העולם
היו בסך הכל עשרים ושבעה שוטרים בתצפית על מקום האירוע, כולם
מלבד ארבעה היו חבויים בבניינים סמוכים. הארבעה האחרים ישבו
בשתי ניידות סמויות וצפו בעניין. אחד מהם היה פקד ברנרד ריקו,
מפקד ה-SWAT, צוות העילית המשטרתי שפיקד על כל המבצע. ריקו
עישן סיגריות בשרשרת ואף כי לא ידע זאת, בריאותיו כבר החל
הסרטן לאכול. הוא פלט שיעול יבש ואז חזר להסתכל.
אחד השוטרים הסמויים שהשתתפו במבצע הכיסוי קנה זה עתה מאה
גרמים של הרואין וצעד אל סמטה סמוכה שם העביר את המנה לידיהם
של שוטרי מחלק הסמים על מנת להחזירה לכספת העדויות. שוטר נוסף,
שוטרת למען האמת, כבר הייתה בדרכה לקנות את המנה הבאה. צופה
מהצד היה חושב שסוחר הסמים הזה מנהל עסקים ערים למדי.
העקרבים השחורים התגנבו בסמטה שנקראה, שלא בצדק, סמטת המלאכים.
שלוש מכוניות חנו בסמטה. הם הציצו אל כל אחת מהן. כל השלוש
נראו ריקות. הם עמדו להמשיך כשמתוך אחת המכוניות נשמע שיעול
יבש. העקרבים הציצו עוד פעם והפעם ניסו גם לפתוח את הדלת
האחורית. הדלת לא הייתה נעולה. הם הרימו את כיסוי הברזנט שכיסה
את המושב האחורי.
פקד ברנרד ריקו לא ידע לעולם על הסרטן שפשה בריאותיו. כדור 10
מ"מ חלול-חוד ישר בין העיניים יעיל יותר מסרטן בלהרוג אנשים.
ה-MP10 מושתק הקול השמיע רק רחש קטן ובלתי נשמע.
דקה מאוחר יותר הבחין אחד השוטרים הצופים בעקרבים השחורים
מתגנבים. הוא סימן זאת בידיו אל שוטר אחר שהעביר את זה הלאה.
ריקו פקד על דממת אלחוט מוחלטת. חלק מהשוטרים חשבו שזה מוגזם
אבל אין טעם להתווכח עם מפקד ה-SWAT. מרווין בוקיי עבר מול
סמטת המלאכים בלבוש אזרחי כשהוא מחזיק סיגריה באמצע אצבעות ידו
הימנית. זה היה סימן מוסכם מראש. ריקו יודיע על ביצוע אחת
משלוש תוכניות על ידי הדלקה של סיגריה במצית, גפרורים או מצת
מהסוג הנמצא במכוניות. בוקיי הסתכל אך שום אש לא נראתה בחשכת
הסמטה. הוא עצר ונעץ את עיניו בסמטה, שואף מהסיגריה בהיסח דעת.
העקרבים התקרבו כבר אל הסוחר ושני השליחים. הסוחר החזיק סיגריה
כבויה בידו ודיבר עם שני השליחים שלו. שניהם היו עם הגב אל
העקרבים. כך קל יותר להרוג אנשים עם נשק בעל טווח. האקדח
שבוודאי יש לו לא יעזור לסוחר העלוב. ממילא הוא יצית את
הסיגריה ויפגע קשות בראיית-הלילה שלו. עוד טיפש שיש לו פגישה
עם המוות.
עדיין לא נראה שום סימן מסמטת המלאכים. בוקיי החל להילחץ. ריקו
פקד על דממת אלחוט אבל... בוקיי הוציא את מכשיר הקשר הקטן שלו
ולחץ על כפתור. "שחף שלוש קורא לשחף אחת. שחף שלוש לשחף אחת".
לברנרד ריקו המנוח הייתה סיבה טובה למדי לפקוד על דממת אלחוט.
עשר שניות אחרי שבוקיי השתמש במכשיר הקשר שלו עשו העקרבים
אחורה-פנה וברחו כל עוד רוחם בם. אף על פי שניסו לרדוף אחריהם,
העקרבים נעלמו במהירות.
מיגי
"איך לעזאזל עשו את זה?" שאל בוקיי. הסתכלתי מסביב והצבעתי אל
חנות גדולה שעמדה במרחק של עשרים מטרים בערך. "רדיו-שאק"
עניתי, "כל אחד יכול לקנות שם מכשיר רדיו עם סורק תדרים ולמצוא
את התדר המשטרתי בקלות. אתה שומע דברים כמו 'יש לנו
עשר-ארבע-עשרה בדרום-מזרח רחוב ברודוויי' כל הזמן. זה יהיה
סימון מצוין לדעת שהגעת לתדר הנכון. גילית להם על המלכודת
כשהשתמשת בקשר. חבל על ריקו" הוספתי בהשתתפות, "אני מניח שהיה
מפקד מעולה. לא כל אחד מבין את החשיבות של ביטחון קשר". שלפתי
קופסת סיגריות קאמל והצתתי שתי סיגריות. העברתי אחת לעינת
ושאפתי את הרעל אל ריאותיי. "אנחנו עוד נתפוס אותם," הבטיחה
עינת ופניה הביעו זעם. "ונראה להם מאיפה הדג משתין" הוספתי.
"סליחה?" בוקיי נד בראשו בהפתעה. "מצטער, תרגום של מטבע לשון
ישראלי. זה אומר שנכניס בהם עד הסוף" הסברתי, "מרווין, אתה
נראה לי גמור מעייפות, למה שלא תלך לישון?". "אולי אתה צודק"
הודה בוקיי, "גם אתם צריכים לישון, אני חושב". "בקרוב," הבטיחה
עינת. "ואגב, מרווין," אמרתי, "תודה ששברת את דממת האלחוט.
כנראה שזה הציל את החיים שלי".
העולם
"מלכודת מזויינת!" ברידג'ס האדים מזעם, "הטיפשים האלה חשבו
שמדובר באיזה קתולי מזויין עם שכל, רובה והרבה צדקנות דתית.
הרגנו שוטר סתם כך". גנרל בלאמי יכול היה לציין שלעקרבים יש
שכל, רובים והרבה צדקנות לא דתית, אבל נמנע מכך בחוכמה. לא
לחינם הגיע לתפקיד שבו היה ממונה על הרבה מבצעים 'שחורים'.
האיש היה חכם להפליא. "רוד, אתה יודע כמוני שדבר כזה היה
צפוי". "הטיפשים המזויינים נמצאים בצד שלנו!!" לוטננט-קולונל
ברידג'ס לא ידע שהרגע חרץ את גורל הקריירה שלו. "ובכל זאת
תקעתם באחד 'הטיפשים המזויינים' כדור בראש. רוד, בפנטגון רוצים
לדעת מה קרה. מה אני אמור להגיד להם?". "שהם היו צריכים להשתיק
את החקירה ומהר!" ענה ברידג'ס, "הטיפשים האלה טעו מספיק
כשהתחברו עם סוחר סמים כמו פרסונס. אז הוא זרק להם כמה עצמות.
אז מה?? אם הוא מגלגל מיליארדים על מנות של קוק קולומביאני
בדרך, זה באמת חבל, לא? הם דפקו אותנו! ואת הסנאטורים
המושתנים שאת הילדים שלהם אנחנו מצילים מהחרא הזה זה
מעניין???". זה הביא את גנרל ג'פרי בלאמי להחלטה מהירה. "אני
אדבר איתם," הבטיח. ברידג'ס הנהן, הרגיע את עצמו ועזב את
המשרד. בלאמי הרים את הטלפון וביקש ממזכירתו לקשר אותו עם אחד
המספרים החשובים ביותר בארצות-הברית. "המטה הכללי, אפשר לעזור
לך?" שאלה איזו מזכירה חסרת-שם. "בריגדיר-גנרל ג'פרי בלאמי
למייג'ר-גנרל וויליס," ענה בלאמי. "המתן," אמרה המזכירה. עשר
שניות אחר-כך אמר קולו של ראש המטה הכללי האמריקני, "ג'ף מה
אני יכול לעזור?". בלאמי הסביר. הוא השתדל לעמוד תמיד
בהבטחותיו, לטוב ולרע. הוא הבטיח לברידג'ס לדבר עם הפנטגון.
הוא לא הבטיח דבר בקשר לתוכן הדברים.
חמש דקות אחרי-כך כבר הורה הרמטכ"ל וויליס למזכירתו להדפיס 'צו
אדום' ליחידת העקרבים. היחידה הולכת להתפרק.
וודסון
"שוטר?" שאלתי בהפתעה. "הוא שכב במארב," הסביר ברידג'ס "חשבנו
שזו מלכודת של סוחרי הסמים. זה נראה הגיוני אם תחשוב שהמטרה
הייתה מישהו קטן לכאורה שהתבלט בעקבות הפעולות שלנו. מישהו
שעושה דבר כזה צריך ביצים או איזושהי הגנה. חשבנו שהוא עוזר של
הסוחר. הוא היה לבוש באזרחי לעזאזל!". "רוד," אמרתי, מתכונן
לבשר את הבשורות הרעות, "דיברתי עם אלמר וויליס בפנטגון. הוא
יודע שאני מכיר אתכם ואמר לי שהולכים לתת לכם צו אדום בגלל
שאין להם עבודה לתת לכם. תזכור שאני לא אמור לדעת על המשימה
הנוכחית. אני מצטער". "עוד לא שמעתי על זה," ענה חברי בנימה של
'אני-זומם-משהו'. "מה אתה זומם?" שאלתי בחיוך. "לא יכול להגיד
כרגע. תודה על האזהרה. אני חייב לרוץ עכשיו. נדבר בקרוב". הוא
קם, זרק שטר בן עשרה דולרים על השולחן ויצא מדלת 'מארסי'ז קפה'
בכיוון מזרח. "בדרך לבסיס?" שאלתי את דמותו המתרחקת, "בהצלחה
ידידי. אחזיק לך אצבעות".
העולם
ג'ורג' ארוויד לא היה מה שמכונה עובד ממורמר. הוא חשב שהמשכורת
שלו נמוכה מדי אך היה הגון מכדי להתלונן. לפחות, הוא חשב שהוא
הגון. אדם אחר עשוי להגיד שהעובדה שעובד בכיר בפנטגון מקבל
תשלום מהצד כדי לעדכן פוליטיקאי מסוים איננו הגון כלל וכלל.
ארוויד החליט שהתשלום שקיבל מהבכיר במפלגת האופוזיציה מספיק
גדול בשביל להעביר אליו מידע מסווג. כך קרה שאדם שרצה יותר מכל
להגיע לבית הלבן, מצא בידיו חומר שיכול להביא להתפטרותו של
נשיא ארצות הברית. אותו פוליטיקאי העביר את המידע שבידיו הלאה,
לידיו של עיתונאי בכיר בוושינגטון פוסט. מכאן והלאה, היה קל
יותר לנסות לעצור גדוד טנקים בעזרת אקדח.
"אלוהים" קרא סרן מרל מרקוס. הוא היה חדש בתפקיד בסוכנות
לביטחון לאומי, יושב וקורא את העיתונים של מחר. מרקוס לא ידע
דבר על העקרבים השחורים. הוא כן ידע שהדבר שמולו זו חבית
חומר-נפץ פוליטית. הוא גם ידע שהעיתונות הולכת לפוצץ את חבית
החומר-נפץ וליהנות מזה עד הסוף. הוא הרים טלפון להודיע לקצין
הבכיר במשמרת. לאחר שלוש דקות בדיוק כבר החל המרכז לביטחון
לאומי לשלוח הודעות לכל רחבי ארצות הברית.
מיגי
"אל אלוהים!" הזעקה של עינת הקפיצה אותי מהמיטה. "מיגי," היא
הסתערה אלי, אוחזת בעיתון הבוקר, "תראה!". הכותרת צרחה אלי
'רציחות סדרתיות בלוס אנג'לס - הפתרון'. נשמתי עמוק וקראתי.
רציחות סדרתיות בלוס אנג'לס - הפתרון
מסתמן פתרון לסדרת מקרי הרצח ברחובות לוס-אנג'לס. פקיד ממשל
בכיר הודה אתמול באוזני כתב הפוסט כי סדרת מעשי הרצח של סוחרי
הסמים בל.א. היא מעשה ידי ממשלת ארצות הברית. על-פי דבריו,
יחידת עילית מסווגת ביצעה חיסולים של סוחרי סמים בל.א. במסגרת
תוכנית סודית של הפנטגון להחליש את נגע הסמים. היחידה מכונה
'העקרבים השחורים' ולפי דבריו של אותו פקיד ביצעה יותר משלושים
מעשי רצח. "לא כל המעשים," אמר הפקיד, "היו בעלי פרופיל של
רצח".
המשך בעמוד 2
החלטתי לוותר על קריאת ההמשך. העיתון סיפק לי ברגע זה יותר
מידע ממה שכל שוטרי לוס-אנג'לס החזיקו בידיהם. "מאיפה הם קיבלו
את זה?" שאלה עינת. "מאותו מקום שממנו הם מקבלים כל שערורייה
פוליטית," עניתי, "פוליטיקאי אחר עם שאיפות שנוגדות את השאיפות
של האיש השערורייתי". "ומאיפה לך כל זה?" היא שאלה. "עבדתי עם
ליאור פוזניאק פעם," עניתי. "המומחה הגדול של ערוץ שתיים?
איתו? לא סיפרת לי שאתה מכיר כוכבים כאלה". "חמודה שלי,"
חייכתי, "כשפוזני ואני עבדנו ביחד אי-אז, הוא לא נחשב כוכב.
אף-אחד מאנשי מבטבריה לא נחשב כוכב. פוזני היה הראשון, גם אם
לא האחרון. אני ידעתי מיד איזה כתב פוליטי צומח לי מול
העיניים. אני חושב שהוא לא יזכור את השם אם אני אתקשר אליו
אבל..." הרמתי גבה בנבזות, "מספיק שאגיד פעם אחת 'אלפי
טבריינים' והוא ייזכר במהירות הבזק". "אלפי טבריינים?" עינת
קימטה את מצחה. "סיקרתי איזו הפגנה ביחד איתו. היו שם לפחות
אלף טבריינים. לפי חוקי העברית, ברגע שיש אלף ואחד אנשים, אפשר
להגיד 'אלפים'. אבל החבר'ה של מבטבריה חשבו שזו טעות. בסוף זה
הפך לבדיחה" סגרתי את ידי על מיקרופון דמיוני ופניתי אליה.
"אלפי טבריינים טוענים שהעקרבים השחורים הם סיבה מספקת בשביל
שהנשיא יתפטר" אמרתי בקול רציני. היא גיחכה ואז נדה בראשה.
"מיגי, טבריה נמצאת בישראל, לא כאן". "מה זה משנה. הגיונית,
אני יכול להוכיח שטבריה היא חלק מארצות-הברית של אמריקה. תראי,
הגשש החיוור אמרו 'טברייני לטברייני - אינדיאני'. איפה יש
אינדיאנים?". היא נאנחה והעמידה פני אומללה. "אח טבריה טבריה,"
מלמלה בקול חלוש, "לו היית צפת". "נחזור לעניין?" שאלתי, מחניק
גיחוך, "אני שם כסף שייקח מקסימום שלושה חודשים עד שהנשיא
מתפטר". "כמה?" היא שאלה והושיטה את ידה. "אגוזי," חייכתי, "אל
תעשי את זה לעצמך. פה זה לא ישראל. כשיש שערורייה בגודל כזה,
כולם רוצים שמוטי ילך הביתה". "ששש" היא אמרה, "פוזניאק או לא
פוזניאק, מה אתה יודע על פוליטיקה?". "את יודעת את מי את
מזכירה לי? זוכרת כשנימיץ הגיעה לחיפה לפני שנתיים?". היא
נאנחה, "מיגי, איך אפשר לשכוח?". "נו," חייכתי, "אז שם הם
התעקשו להצמיד לנו מישהו שיסביר לנו על המטוסים. בסופו של דבר
הוא הבין שאין לו עבודה כשאני נמצא באזור. חבל. האמריקאים
התאמצו כל כך להודות לנו על העבודה הטובה שעשינו בשבילם
במצרים". "מיגי, זה מספיק" היא נעצה בי מבט רוגז. "בסדר, אז
כמה כסף את שמה?" שאלתי. "אין התערבות," היא חייכה, "אני לא
הולכת עם ראש בקיר". "טוב מאוד," חייכתי, "אגב, הידיעה הזאת
אומרת עוד משהו לגבינו". "מה?" היא שאלה. "אגוזי," צחקקתי,
"תארזי את המזוודות. אנחנו חוזרים הביתה".
העולם
אף על פי שיעברו שלושה ימים נוספים עד שתתברר העובדה הזאת,
הקמתה של ועדת חקירה מיוחדת כבר החלה. נשיא ארצות-הברית
ויועציו החלו לחפש מישהו להפיל עליו את האשמה במצב הפוליטי
המסובך. היועץ הפוליטי הראשי של הנשיא הסתכל בסקרי דעת הקהל
בדאגה הולכת וגוברת. בשמונה בבוקר הראה סקר של CNN שהתמיכה
בנשיא התמוטטה משישים ואחד אחוזים לארבעים ושניים. בשתיים עשרה
בצהריים, שעון וושינגטון, הראה סקר של ABC שהתמיכה נפלה
לשלושים וחמישה אחוזים בלבד. לטעמו של היועץ, הספינה דלפה
בכמויות והעכברים נמלטו בהמוניהם. כמובן שהוא לא ישתמש
במטאפורה כזו בפומבי אך הוא אמר את זה לנשיא. הנשיא נלחץ ונתן
הוראה להקים את ועדת החקירה הממלכתית המיוחדת.
כשהגיע ה-'צו האדום' לבסיס של יחידת העקרבים השחורים, לא היה
איש מבין העקרבים נוכח. העקרבים השחורים נעלמו כאילו בלעה אותם
האדמה. האדם היחיד בבסיס שלא הודאג מהדבר הזה הייתה המנקה. בסך
הכל, האישה הפורטו-ריקנית לא ראתה שום קשר בין העקרבים השחורים
והעבודה שלה, מלבד העובדה שיהיה פחות ניקיון לעשות.
וודסון
"צ'ארלי," הקול המוכר גרם לי לעצור ולהרים את ידי. הרעש בבית
נפסק מיידית. "כן, אלמר?" שאלתי. "אתה פנוי בימים הקרובים?"
שאל מייג'ר-גנרל וויליס. "אהה... כן אלמר, למה?" שאלתי בהיסוס.
"צ'ארלי, הפנטגון מקים ועדת חקירה לעניין העקרבים. אני מניח
שקראת עיתונים הבוקר? ראית טלוויזיה?". "שמעתי, אלמר," עניתי
בקול עייף, "חבל. זה לא היה צריך לקרות. אתם רוצים אותי?".
"צ'ארלי, אתה כנראה בעל הדרגה הבכירה ביותר שמכיר אותם טוב וחף
מכל אינטרס פה. אני באמת צריך אותך. תוכל לבוא?". "כן," עניתי
באנחה. מאוד לא נעים לקבל משימה כזאת. "יש לך טיסה בעוד שעה
ועשרים דקות. תספיק?". "מאה אחוז, אלמר," אמרתי, "אהיה שם. עוד
משהו?". "לא," ענה רמטכ"ל הכוחות המזויינים האמריקנים, "נתראה
בקרוב". ניתקתי את הטלפון. "זה היה גנרל וויליס" אמרתי, "אני
נוסע לוושינגטון". "שיהיה בהצלחה," לוטננט-קולונל רודני
ברידג'ס חייך, "נשמור לך על הבית".
העולם
"אנחנו צריכים מישהו ממשטרת ל.א." אמר היועץ לביטחון לאומי.
"למה?" שאל הנשיא. "כך יהיה לנו מידע מדויק על מה שהתרחש שם".
"זה גם יראה טוב בתקשורת" אמר היועץ הפוליטי, "זה יגרום לועדה
להיראות רצינית הרבה יותר". הנשיא לחץ על כפתור קטן בשולחנו
ואחד השלישים הצבאיים שלו נכנס מיד. "תצלצל למשטרת ל.א." פקד
הנשיא.
חצי שעה מאוחר יותר סירב השוטר מרווין בוקיי להצעה נדיבה למדי.
"תמצא את שני החבר'ה של נמושה," אמר למפקדו, "הם יועילו לועדה
הזאת הרבה יותר ממני והם יודעים כל מה שאני יודע". מפקדו החליט
שזה רעיון טוב והתקשר למספר שקיבל כדי לתת את תשובתו.
שליחה יצאה למחרת במטוס מנהלים צבאי לכיוון שדה התעופה אוהייר
בשיקגו.
בנמל ברמרטון, בחוף המערבי, נכנסה אוניית צי ארצות-הברית
'אלסקה' למעגן מקורה לאחר שישים יום של סיור הרתעה באוקיינוס
השקט. אף על פי שלא היה מי להרתיע, עדיין כינו את מתכונת
ההפלגות של צוללות הטילים הגרעיניים בשם הזה. לאיש על סיפון
ה-'אלסקה' לא היה אכפת. הו, היה אכפת להם מזה שהם נפרדים מהבית
הצף - טוב, הבית השוקע - שלהם למשך חודשיים של שיפוצים, אבל
מבחינתם, עשרים וארבעה טילי הטרידנט D5 שלהם יהיו יותר טובים
כמוצג מוזיאוני מאשר כאיום אמיתי. נשק גרעיני הוא לא בדיחה,
יודה כל איש צבא, נשק גרעיני הוא גם לא נשק. הוא סתם סכין
קצבים שמתנופפת מעל ראשו של המין האנושי. "מוטב לכולם בלעדיו,"
הסכימו אנשי הצוות. הם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
מיגי
חזרנו הביתה בדיוק בזמן. "הגעתם?" שאל קיי בראון מבעד לטלפון.
"שלילי," עניתי, "אתה מדבר עם מזכירה אלקטרונית פולימורפית
שסובלת מגחמות ילדותיות של תינוק מבברלי הילס". "מה???" שאל
בראון בתדהמה. "בדיוק!" גיחכתי כאילו 'מה???' זו הגדרה מדויקת
ביותר. נרגעתי והתחלתי להסביר, "מזכירה אלקטרונית פולימורפית
זו דרך מעניינת להגיד שבינה מלאכותית משמשת לי כמשיבון. סתם
בדיחה, פאלקון, לא משנה. מה אנחנו יכולים לעזור?". "הגעתם
הרגע, נכון?" בראון גיחך, "אז תצטרפו אלי עוד שעה במנחת. אנחנו
טסים לנורפק". "רק הגענו," גנחה עינת לידי, "וכבר?". "חיובי,"
עניתי, לשניהם גם יחד. "יש לי מכונית בדרך אליכם כבר," בראון
גיחך עוד פעם לפני שניתק. "לרצוח אותו עכשיו או מיד?" שאלה
עינת. "ברגע זה ממש!" חייכתי. "רק חזרנו מקליפורניה וכבר
זורקים אותנו לנורפק? הוא מטורף, נכון?" עינת עיוותה את פניה.
"ואל תעז להגיד את מה שאתה רוצה להגיד". נמנעתי בחוכמה מלהגיד
שבראון אפילו יכול להגיד שהוא לא דורש מאחרים יותר ממה שהוא
דורש מעצמו. מכורים-לעבודה מחורבנים, תנו לנוח!
הטייס נד בראשו כשהחלו להבי הרוטור של בל 222 להסתובב. "שעה
וקצת," אמר, "אני רק מקווה שיהיה לכם זמן להחליף בגדים". בראון
הנהן בראשו, "יהיה להם מספיק זמן. זה מתחיל בעשר וחצי". המסוק
התרומם, מעיף אבק מסביבו. "חבל רק שלא נתת לנו זמן לישון,"
אמרתי, "מה הולך?". "שט," ענה בראון, "לא הספקתי לעדכן אתכם
שהצי החליט לנסות את המערכת. הם הולכים להרכיב אותה באופן
ניסיוני על שש פריגטות ושתי משחתות. אנחנו גם הולכים להרים
לאוויר את איילין אחת ושתיים בתוך שלושה חודשים בערך. גם אם
הצי יצא נגד המערכת, הלוויינים יוכלו להיות מועילים מאוד. אגב,
הם קוראים לצי הזה קבוצת דיקסי על שם הלהקה ששרה את 'בואי
איילין'. דקסי'ז מידנייט רנרס, אני חושב". גיחכתי לפני ששאלתי
"איזה דגמים? זה יצביע כמה הם חושבים שכדאי להשקיע בזה". "אם
אני זוכר נכון ארבע מהפריגטות הן דגם פרי, שתיים דגם טרנטולה,
ושתי המשחתות הן דגם ברק". "בחיים שלי לא שמעתי על דגם
טרנטולה," ציינתי בתדהמה. הייתי בטוח שאי אפשר להפתיע אותי
כשמדובר בצד הלוחמתי-גרידה של חיל הים האמריקאי. "גם אני לא,"
הודה בראון, אולי משהו חדש או משהו כזה". "בכל אופן, הפרי הן
טובות מאוד. אולי הספינה הכי טובה נגד צוללות שראיתי בחיים.
הברק... המממ... הם משתמשים במשחתות-אייגיס לניסוי כזה? יש להם
ביצים". "אייגיס? אבל..." הטייס נד בראשו, "חשבתי שרק
הטיקונדרוגה הן..." אמר. "המשחתות מדגם ארלי ברק הן חוט השדרה
של צי המשחתות," הסברתי לו, "הן מתפקדות באופן מעשי כגרסה
מוקטנת של סיירות טיקונדרוגה. אייגיס היא בסך הכל מערכת הבקרה
הקרבית של הספינה, מערכת שאין שני לה. בניגוד לסיירות המפוארות
שכל אחד מוצא ליד נושאות מטוסים, ארלי ברק הן הרבה פחות
מפורסמות. אבל אגיד לך דבר אחד. בניסוי ההוא, אם במקום
אנטיאטאם הייתה נמצאת שם ג'ון פול ג'ונס, היית נמצא בסכנה לא
פחות גדולה. ההבדל הגדול בין הטיקו והברק, מלבד הגודל וכמות
הנשק, הוא שהארלי ברק משמשות כאול-אראונד. לטיקו יש יכולת לא
רעה נגד צוללות ולגרסת SWP שלהן יש יכולת אדירה נגד ספינות
ונגד שטח, אבל הן בסך הכל מתוכננות להגנה אווירית. הברק
מסוגלת, לפחות תיאורטית, לכסח צוללת וספינה באותו זמן כשיש
התקפה אווירית על הצי שלה. ספינה נהדרת". "מצויין," החמיא
בראון, "לא יכולתי לתמצת את זה טוב יותר". "תודה, תודה,"
אמרתי, כפונה אל קהל גדול שמוחא כפיים, "אני רוצה להקדיש את זה
לדודה שלי שלימדה אותי שלא צריך להיות גדול ושמן כדי לעשות
רושם טוב," חיקיתי קידה בלי להתרומם. "דודה שלך?" עינת זקרה
גבה, "איזו מהן?". "אופי היא היחידה שלא גדולה ושמנה, וזה גם
משותף לי ולה. אצלנו," הסברתי לבראון ולטייס, "זה גנטי להיות
שמן. אבל אתם יודעים איך זה. בכל משפחה יש כבשה שחורה שמביישת
את כבוד המשפחה". "צחק על זה כמה שאתה רוצה," אמר עינת בחיוך,
"על כל קילו שומן יש אצלכם קילו של חוכמה וטוב לב, מה שמסביר
איך יצאת כזה טיפש ומרושע". "שששש," איימתי, "אני עוד אראה לך
מי טיפש וכמה אני יכול להיות מרושע. מחטים מלובנות, מקלחת
סינית, מחזיקי מפתחות מפלסטיק, טבעות וכל שאר השטויות". היא
גנחה כשהזכרתי לה פעם שבה איימתי לענות שבוי בעזרת מחזיק
מפתחות מפלסטיק. בראון לעומתה צחק. "זו הייתה דרך מוצלחת," אמר
בחיוך נוסטלגי, "לא ברור לי מה הוא חשב שתעשה עם זה, אבל זה
הפחיד אותו. מה באמת אפשר לעשות עם חתיכת פלסטיק?". "לא יודע.
נתתי לו להמציא בשביל עצמו את האופציות. מוצלח, לא?". "כן,"
עינת נאנחה, "זה היה מוצלח". היא נדה בראשה והשתתקה, ידה מגרדת
את מצחה היסח דעת. קליע אקדח השאיר לה צלקת קטנה על הראש באותה
הרפתקה, ולא היה רחוק מלהשאיר אותה בלי ראש. אף אחד לא נהנה
לזכור דברים כאלה. שארית הטיסה עברה בשתיקה. הרגשתי טיפש
ומרושע על זה שהזכרתי לה את זה.
המילים הראשונות שהיא אמרה כשירדנו מהמסוק היו, "אתה לא טיפש
ולא מרושע. רק לפעמים חסר טאקט. יש'ך מזל שאני טיפוס סלחני,"
היא חייכה ונשקה לי. "ואולי זה פשוט שאני מושך אותך יותר מדי,"
אמרתי. "אולי, רק אולי," היא חייכה, "או אולי אני צריכה לקבל
את התואר 'ממשיכת-דרכה של אימא תרזה'". לוטננט-משנה במדי צי
כחולים מנע ממני לענות לה משהו טיפשי ומרושע כשהוביל אותנו
לכיוון המעגנים שם עמדו מספר אנשים ודיברו. "...אתם יודעים שזה
לא מקובל," קלטתי את סופה של שיחה בין שלושה אדמירלים, "פשוט
לא עושים דברים כאלה. אף פעם אין לך מספיק ספינות כשירות ואתם
יודעים את זה. המערכת עשויה לפגום בתפקוד של הספינות". "בגלל
זה השתמשנו בטרנטולות," ענה סגן מפקד הצי האטלנטי, "והשש
האחרות הולכות כרגע לעתודה של השקט. יעשו פטרולים באיזור ההוא.
די שקט שם ממילא". "כן," הסכים אדמירל הצוללות שפגשתי בביקורי
הקודם במקום, "אבל אני מציע שתשקלו את זה עוד פעם. לא חשוב.
שמעתי שמיאמי חזרה מהסיור שלה, אני קופץ לראות איך מטפלים
בילדה שלי". "שמישהו יגיד לו שהיא כבר לא ילדה קטנה," רטנתי,
"היא צעירה ממני רק בקצת. והיא כבר לא הילדה שלו, למזלה". "אתה
מכיר אותו מאיפשהו?" שאל הסמ"ך של האטלנטי בחשדנות. בדרך כלל
אני לא חושף סודות שכאלה אבל נתתי ללשון שלי להשתחרר וידעתי
שאתרץ את זה בעייפות אם ישאלו. המבטא הנורמלי שלי (שהיה חסר כל
מיקום גיאוגרפי) התחלף במבטא דרומי כבד כשאמרתי "תגיד לו
שהקצין הראשון ג'ונס עמד במרחק של שני מטרים ממנו ועשה צחוק
מז'ול ורן. הוא יבין". למען האמת, כל אמריקני ששייך לתחום
הצוללות יבין. הסיפור הזה היה מפורסם. "תגיד לו גם... לא,
כלום". "אתה??? אתה ישראלי, לא?". "כן," אמרתי, "זה היה על
הסיפון של SSN725". "לא יכול להיות!" הודיע הסמ"ך של האטלנטי
בחיוך של אדם שחושף שקרן גרוע, "קיבלתם את הלנה רק תשעה וחצי
חודשים אחרי זה". "רשמית, נכון מאוד," אמרתי, "מעשית אוניית צי
ארצות הברית הלנה SSN 725 הפכה להיות אח"י 'עמלץ לבן' הרבה
יותר מוקדם בעקבות תקרית מפורסמת עם ארכי-טרוריסט מפורסם אם
אתם מבינים את הכוונה שלי". בראון נעץ בי מבט מהורהר, עינת מבט
רצחני והשאר נעצו מבטים מבינים. הם לא יכלו לדעת שאני הייתי
קשור לאותה תקרית או שעינת. בראון החל כנראה לקשר אחד ועוד
אחד. "אני יכול להוכיח את זה," אמרתי, "באותו ביום-אויב המיאמי
עשתה משהו לא נפוץ כלל. היא הצליח להתגנב דרך כל החגורות
החיצוניות והורידה טיקונדרוגה. נכון או לא?". "ואת הטקטיקה
הזאת מלמדים היום בכל בית-ספר אפשרי," ענה הסמ"ך של האטלנטי,
"תן לי משהו יותר קונקרטי". "בסדר גמור," חייכתי בנבזיות, "הוא
ישב מתחת לאיזו ברק אחת, וחוץ מהטיקו הוא הוריד שתי AOE כלשהן.
תגיד לו שבשלושים קשר הוא יכול להסתבך בקלות באיזה מערך נגרר
שירד למטה מדי. הוא עיוור לגמרי במהירות כזאת". "קנית אותי,"
הסמ"ך חייך, "אתה רואה את 'קרטיס ווילבור'?" הוא הצביע לעבר
משחתת ארלי ברק שנעה אל מחוץ לנמל, "היא חלק מהניסוי שלכם והיא
זאת שהוא ישב מתחתיה. הוא הוריד את 'קמדן' ו-'פול המילטון',
שתי ספינות-אספקה מהירות". "המחיר של לאבד שתי ספינות אספקה
(AOE) זה בעצם לשתק את טווח הפעולה של הקבוצה כולה," הסברתי
לטובת הלא מבינים, "ספינות צריכות דלק, מזון, חלפים ובמקרה
הצורך תחמושת, וכל אלה נמצאים על הספינות האלה. מעטים ידעו כמה
חשובות ספינות האספקה האלה. במצב מלחמה יכנסו ספינות אלה תחת
הגדרת החשיבות השנייה במערכות האייגיס של ספינות ההגנה
האווירית". "מה הגדרת החשיבות הראשונה?" התעניין טייס המסוק.
"הבסיס האווירי וספינת האייגיס עצמה" עניתי. מסביבי היו כמה
פנים שהתכרכמו. לכנות נושאת מטוסים בשם בסיס אווירי זה לא
מכובד, לדעתם של אנשי הצי. לעזאזל, אף פעם לא טענתי לתואר
בדיפלומטיה. "אכלו יותר מדי דגים, כנראה" חשבה עינת לכיווני,
"עד שהתאכל להם המוח!". "כנראה," חשבתי והוספתי הסבר קל על
מערכת אייגיס. "אני לא מומחה גדול," אמרתי לאנשי הצי בהתנצלות,
"אבל אם אני מבין נכון, מערכת אייגיס מקבלת הגדרות חשיבות לכל
ספינה וספינה בקבוצה, כדי לדעת על מי להגן קודם. זה אומר
שבמקרה של התקפת טילים, הטילים שלה ילכו קודם כל על הטילים
שמכוונים אל נושאת המטוסים, הספינה שלה, האספקה ואחרי זה אני
לא בטוח... בכל אופן, בשביל להגן על נושאת המטוסים, אייגיס
עשויה לוותר על מטרה קלה," התעלמתי מהמבטים הנזעמים, "ולאבד
פריגטה כי טיל אחד עדיין בדרך לנושאת המטוסים". "זה לא אנושי,"
אמר הטייס באי-אמון. "רוב," אמרתי בקול חסר-רגש לחלוטין,
"במלחמה אין מקום לאנושיות. האנושיות מתחילה כשהמלחמה נגמרת".
הציטוט הזה, בקול רובוטי מאומן היטב, גרם לכמה אנשים להחוויר.
"אוסקר, מיגי" חשבה עינת, "על אפקטים קוליים מדהימים". "חוץ
מעניין האנושיות," קול נשי שנשמע מוכר במעומעם התערב בשיחה
שמשכה אליה אנשים כמו זבובים לדבש, "נושאת-המטוסים היא
העליונות האמיתית של כל קבוצת קרב. בלי הנושאת, קבוצת הקרב
הופכת להיות חבורה של פריגטות ומשחתות. קבוצה מסוכנת, בהחלט
כן, אבל לא כמו הכוח של שמונים מטוסים עם אותה קבוצה". בחנתי
אותה בעניין. היא הייתה תת-אדמירלית (הראשונה שראיתי אי-פעם)
עם כנפי טיס על חזית המדים הכחולים שלה וחיוך שפוך על פניה.
ניסיתי ללא הצלחה להיזכר איפה ראיתי את הפנים האלה בעבר. כלום.
הכרתי את הקצינה הזאת ולא ידעתי מאיפה. כהגדרתו, מצב כזה הוא
רע. לא לזהות מישהי, ביחוד תת-אדמירלית, זה מתכון בטוח לצרות.
"המפקד," היא פנתה אל הסמ"ך של האטלנטי, "אני יכולה לקחת לך את
שני הישראלים לכמה דקות?". זו לא הייתה בדיוק צורת הדיבור
המקובלת בין תת-אדמירלית ואדמירל של שלושה כוכבים אבל הוא
הנהן. "עשר דקות," אמר לה, "אל תאחרו לראות את ההשקה".
עינת לא משכה בכתפיה אבל גם היא לא זיהתה את האישה. הקצינה
הובילה אותנו למסעדה שנמצאת בבסיס הצי זה עשרים שנה למטרות
היכרות עם קצינים רוסיים שהחלו לבקר בבסיס באופן קבוע לאחר
התמוטטות ברית המועצות. זה כלל את הדבר הנחוץ מאוד בהיכרות עם
רוסים - אלכוהול. "בירה" אמרה הקצינה למוזג ואצבעותיה סימנו
שלוש. "מה קורה פה?" שאלתי בהפתעה. "שכחתם, מה? אני לא שוכחת.
קולה לא מוחקת חובות". נורות אזעקה החלו להבהב בתוך הראש שלי,
אך העייפות מנעה ממני להגיע אל המסקנה המתבקשת. "באמת שכחתם,
מה?" היא חייכה, "טוב, לקחתי אתכם ועוד מישהו פעם טרמפ על
ההוק-איי שלי. בישלנו עוף". "טורי סקוט! שאשרף! טורי סקוט!"
קראתי כשזיהיתי סופסוף את האישה. כאשר הייתה טייסת של מטוסי
הוק-איי על סיפון נושאת המטוסים 'תיאודור רוזוולט' הטיסה אותנו
טורי סקוט (שהייתה אז בדרגת לוטננט-קומאנדר) במהלך משימה
'שחורה' שלא רק שאיש לא הודה בקיומה, אלא שתוצאותיה הוגדרו
כתאונה. "עבר הרבה זמן," התנצלה עינת בזמן שלגמה מכוס
באדווייזר, "ואת השתנית". "גם אתם," היא חייכה, "לא ציפיתי
שתהיה קירח, יובל". "למען האמת," עיוויתי את פני, "השם הוא
אהוד גת, וזאת עינת שרי, לא מעיין כהן". "אוה, הבנתי," היא
חייכה ואז החלה לנסות להגות את השם (שובר השיניים ומרסק
הלסתות) אהוד, "הייתי שמחה להבין איך הגעתם לעבוד עם נמושה".
"בראון," אמרתי, "מה את יודעת על פרשת רוזמן?". "במצרים לפני
חמש שנים?" היא זקרה גבה, "טרוריסטים ניסו לחטוף את שגרירי
ישראל וארה"ב בעזרת בוגד ישראלי, כן? היה מזל ששלושה לוחמים של
הכומ- אהא!! הם לא היו הכומתות הירוקות, נכון?". חייכתי
והנהנתי "הם לא היו מהכומתות הירוקות, אם כי רשומה להם תקופת
שירות קצרה ומזהירה ביותר בחיל הים". היא הטתה את הראש אחורה
ושאגה מצחוק. "תמיד אמרתי שהטיפשים מהכומתות הירוקות לא מספיק
טובים ושחצי מהמוניטין שלהם הוא אגדה. טוב שהם 'יחידה מיוחדת'
אחרת כבר היה נחשף שההגנה לא הייתה בחסותם". היא עצרה והסתכלה
סביב. "לא," נדתי בראשי בעצב, "השלישי לא יגיע". היא הבינה.
חיילים תמיד מבינים דברים כאלה. "תנחומי," אמרה. "תודה," עינת
בלעה את רוקה, "הוא היה יקר לנו". "מותר לי לשאול משהו קצת
חוצפני?" היא שאלה בקול נמוך וביישני. "שאלי," אמרה עינת. "אתה
תמיד הולך ומעצבן אנשים עם חוסר הטאקט שלך או שזה בגלל שזה הצי
שאתה מתמודד איתו?". "הוא תמיד הולך ומעצבן אנשים בחוסר הטאקט
שלו" אמרה עינת, "גברים הם כאלה, את יודעת". סקוט הנהנה בחיוך.
הן ניצלו מהערה ארסית ושוביניסטית רק בזכות העובדה שעשר הדקות
שקיבלנו עברו. "אגב, אם תצטרכו פעם טובה מטייסת, אני מוצבת כאן
בעבודות סיזיפיות-" היא עיוותה את פניה והסבירה, "עבודה
שולחנית," "נתראה טורי" אמרתי.
"שמור על הפה שלך," עינת השתמשה בעברית בקול רק כשכעסה באמת,
"חוסר הטאקט שלך עובר היום כל גבול". שמחתי על כך שמלבדי לא
היה שם איש אחד שדיבר עברית. היא נשמעה כאילו עוד רגע היא
תתחיל להרביץ לי. "מצטער, פשוט עייף," אמרתי לה, "אני כבר לא
בן עשרים והגוף שלי מוצא דרכים משונות להזכיר לי את זה".
"תזכור רק לשמור על הפה שלך. עוד תיצור איזו תקרית דיפלומטית".
"אני???" שאלתי בפה פעור, "איך אני יכול ליצור תקרית
דיפלומטית???". "מיגי," היא נאנחה, "אם יש בן אדם אחד שמסוגל
להפוך השקה של ניסוי צבאי לתקרית דיפלומטית גם כשהוא באזרחי,
זה אתה. סגור ת'פה, עוד תבלע איזה זבוב". סגרתי את הפה ונדתי
בראשי. עינת שרי היא אגוזי קשה לפיצוח. כל הנשים כאלה, לא?
הפה שלי נשאר סגור בזמן שעלינו על 'סטארק', פריגטה נגד צוללות
מדגם פרי. הסטארק מיהרה להצטרף לשאר חברותיה לניסוי. בחנתי
בשקט את שבע הספינות שעמדו בקבוצה אחת. ואז הפה שלי נפער
לרווחה. "טרנטולה, מה?" שאלתי את עינת, "את יודעת מה זה? זאת
סטי"ל סובייטי מדגם 'טרנטול שתיים'. אני יודע מספיק בשביל
לזהות... זין על האמריקקים! הם אמרו פריגטה". "מה?" עינת נדה
בראשה בהפתעה. "על תחזרי על זה בקול," שידרתי אליה, "מה האורך
שלה?". "55 מטר, משהו כזה?" עינת נדה בראשה, לא מבינה. "57
מטרים אם אני זוכר נכון. אגוזי, זאת קורבטה, לא פריגטה. היא
קטנה מדי להיות פריגטה. האמריקאים נטשו את תיאוריית
הכוח-קטן-אבל-קטלני מזמן. הדברים האלה הם כוחות הגרילה של הים.
קטנות, קטלניות וחסרות סיכוי בקרב פנים אל פנים נגד כוח
נורמלי. האמריקאים לא מאמינים בקורבטות אז הם טוענים שזו
פריגטה. פריגטה בתחת שלי. כמובן, פה תמצאי רק סוג אחד של
קורבטות. האלה של שברולט שנוסעות על הכביש". "קנינו שש כאלה
מהרוסים לפני כמה שנים," הסביר לי סגן-מפקד האטלנטי, "למטרות
ניסוי ודברים כאלה. הן התבררו כיעילות להפליא. לא תאמינו מה
יכולה פריגטה קטנטנה כזאת לעשות". לא נזקקתי לאזהרה אלימה
ואילמת של עינת. שמרתי את מעט הטאקט שלי כשעניתי, "הן טובות,
מה?". "שמנו בהן צוות חסר ניסיון עם קפטן לקראת סוף הקריירה
שלו. אותו קפטן פיקד לפני-כן על שילה, שהיא-" הוא נקטע בגסות
על ידי הפה הגדול (והגאוותן) שלי, "סיירת טיקונדרוגה," אמרתי,
"עם מוניטין מכוער למדי". "יפה," אמר האיש והמשיך, "אנחנו
מעודדים את מפקדי הסיירות האלה להיות תוקפניים. אז הבחור הגיע
אל 'ממבה' ובתרגיל אימונים 'חיסל' לנו שתי פריגטות בהפתעה
גמורה". "אני יכול להאמין לזה, אדוני," אמרתי, "ממבה, מה?".
"כהצדעה לשם שהרוסים נתנו לדגם, הן קיבלו שמות של חיות ארסיות.
כולן, פרט לאחת. 'טרנטולה' 'צפע', 'ממבה', 'צרעה', 'צלופח'
והאחרונה 'ארכנופוביה' כהצדעה נוספת". "למה לא 'אלמנה שחורה'"
שאל רוברט מאחורי. "אתה לא מכיר את הדגיגים של הצי?" שאלתי
בחיוך, "תקרא לספינה שלך אלמנה והיא כבר תדאג לאלמן כמה
משפחות. עניין של מזל. אגב, ידעת שהטרנטולה בכלל לא ארסית?".
בטקס חגיגי למדי הוצגו שמונה מערכות ה-ILAA שעל הספינות
וקיבלנו את תוכנית הניסויים. הצי הקטן שכונה 'קבוצת דיקסי'
אמור לעבוד בצורה הדוקה עם קבוצת הקרב של נושאת המטוסים 'ג'ון
סי. סטניס' בתוכנית שתעבוד בצורה מוזרה למדי. הקבוצה של סטניס
אמורה לעבוד ללא מכשירי הראדאר שלה, כשמטוסיה של נושאת המטוסים
הם 'העיניים' היחידות. קבוצת 'איילין' אמורה להתגנב לטווח
טילים ו- ההמשך ידוע.
הודינו בחום למארחים ועלינו חזרה אל המסוק. היה לנו ערב ולילה
לאסוף כוחות ולחזור לעבודה רגילה. שעמום אמיתי. טוב נו, לפחות
תוכנן בוקר של פעילות גופנית למחרת.
"בוקר טוב לכל המשכימים קום," אמרתי בחיוך, מחקה מבטא בריטי
כבד, "אני רואה שאינני היחיד שהגיע מספיק מוקדם בשביל כוס תה
חמה וטובה וקצת פעילות גופנית". עינת חייכה אלי והרימה מקל
עגול באורך של שבעים סנטימטרים. "מישהו יודע איך להשתמש בזה?"
שאלה. אחד הצעירים יותר מאלה שפקדו את חדר הכושר של 'נמושה'
הנהן. שמחתי לראות שזה לא עוד אידיוט שמניף מקלות כאילו הם אלת
בייסבול או- מה שגרוע עוד יותר- חרב. הוא איזן את המקל בידו
הימנית, חש את משקלו והחליט החלטה טובה. הוא אחז את המקל
במרכזו ולא בקצה - בחירה שאדם לא מנוסה היה בוחר. עמד מולי אדם
שיודע איך להילחם. חייכתי. זה יהיה מעניין.
העולם
מטוס חיל-האוויר נחת בשדה התעופה אוהייר בשיקגו. מסוק המתין
כדי לקחת את השליחה של הפנטגון אל העיירה רוקפורד מערבית
לשיקגו. המסוק נחת על מנחת המסוקים של בסיס צבאי סמוך ומכונית
עם נהג צמוד השלימה את הנסיעה אל גוש הבניינים במרכז אזור
התעשייה של רוקפורד שהיווה את 'מערב אילינוי תעשיות צבאיות'.
השליחה נכנסה לבניין המרכזי של 'נמושה' וחייכה למראה שלט
שהזהיר שאגפים מסוימים בבניין אסורים לכניסת מבקרים. לשאלתה,
הפנתה אותה המזכירה אל חדר הכושר של החברה שמוקם במרתף.
כשנכנסה אל חדר הכושר נדהמה סמלת-ראשונה ג'וליאנה מק'קול לגלות
את האיש שחיפשה עומד בין שלושה אנשים, אחד מהם עם מקל עבה.
בניגוד לחליפות שבדרך כלל לבשו אנשי מכירות למיניהם, האיש לבש
מכנסי טרנינג שחורות וגופייה שחורה שחשפה פלג גוף עליון שרירי
למדי. ברגליים יחפות הוא עמד, מבטו ממוקד בין שלושת הסובבים
אותו. הימני תקף ראשון, בועט לכיוון בטנו של הישראלי. מק'קול
ידעה שהוא ישראלי לפי התדרוך שקיבלה. אהוד גת לא נשם אפילו
כשהתרוממה רגלו השמאלית ופגעה ברגל הבועטת. הוא עשה חצי סיבוב
ופגש ברגלו של אחר עם ידו הימנית. בעל המקל סובב את המקל מעל
ראשו והנחית אותו לכיוון ראשו של גת. האיש אפילו לא מצמץ כשחמק
מהמכה ואחז בידו של בעל המקל. כמה עשיריות שנייה אחר כך עף בעל
המקל על התוקף הימני וגת נשאר אחד על אחד מול האיש משמאלו. הוא
הסתחרר באוויר, מהיר כברק ובעט בחזהו של יריבו. האיש נפל מיד.
גת חייך, קד קידה בסגנון יפני לשלושתם ותפס מגבת שנשלחה אליו.
כל זה נמשך בערך עשרים שניות. "אלוהים," חשבה מק'קול, "האיש
הזה מדהים". בניגוד לאחרים, גת לא לבש ריפוד. מכה שתפגע בו
תגרום נזק אמיתי. "מצטער על הבעיטה! הגנה אקטיבית," הסביר לאיש
שהיה מימינו, "אני יכול לעצור את הבעיטה עם היד או לתקוף בזמן
שאני מגן. אני מעדיף את האופציה השניה. בגלל זה אני עוצר בעיטה
עם בעיטה משלי. מגניב, לא?". האיש הנהן. "מצטער שהעפתי אותך
ככה, אלן" אהוד גת התנצל בפני בעל המקל, "הייתי צריך להזהיר
קודם". אלן העביר את המקל לידיה של אישה שהייתה לבושה כמו אהוד
גת. מק'קול החליטה שזאת כנראה עינת שרי. השרירים שבזרועותיה
נראו מתאימים. אלן חייך אל גת והרגיע אותו. מק'קול עמדה לגשת
אל אהוד גת כשזה נפנה ואמר משהו בשפה לא מוכרת לאישה השרירית.
"כנראה עברית," חשבה מק'קול, "זאת עינת שרי". שרי הנהנה
בתגובה, חייכה וביקשה שיפנו את המשטח. האחרים עשו זאת במהירות.
מול עיניה של ג'וליאנה מק'קול נעמדו גת ושרי אחד מול השניה. הם
קדו אחד לשני ואז הפכו למערבולת של ידיים ורגליים מעופפות.
המהירות של קרב האימונים גרמה למק'קול לחשוב על נמיות. כשגת
הדף בקושי אגרוף מהיר כברק ובעט במהירות האור רק כדי לפגוע
באוויר שלפני פניה של שרי החליטה מק'קול שההשוואה הכי טובה
שהיא יכולה לעשות זה הסרט הישן ההוא, מטריקס או משהו כזה. "אל
תחשוב שאתה מהיר יותר," היא חייכה לעצמה כשעלה הציטוט בראשה,
"דע שאתה מהיר יותר". שתי המערבולות האנושיות האלה כמעט גרמו
לה להאמין באמרה המטופשת. דקה וחצי של קרב עברה ושני האנשים לא
נראו כמתכננים להפסיק. "אפשר לעזור?" שאל אותה קול. זה היה
האיש שאחז לפני כן במקל. אלן או משהו דומה. "אני מחכה להם,"
הסבירה מק'קול והציגה את תעודת המעבר שלה. האיש בחן את התעודה
בעניין. "הם לוחמים כמו מטורפים," ציינה סמלת-ראשונה ג'וליאנה
מק'קול. "אה," הוא שפשף את זרועו במרץ, "כן. בהחלט". "אתה
בסדר?" היא שאלה בהתעניינות אנושית למדי, "לא כל יום זורקים
ככה בן-אדם באוויר". "הא," הוא חייך, "יש לי מזל שאד כזה רחמן.
אן הייתה משאירה ממני קציצות ברוטב". "מה אתה אומר?" מק'קול
זקרה גבה בהשתאות. "הם חושבים שהם סופרמן?" שאלה. "הם לא
חושבים! הם יודעים שהם סופרמן" אמר אלן. מק'קול נעה באי נוחות.
האיש קרא את מחשבותיה או משהו? "את לא הראשונה ששואלת את השאלה
הזאת," אלן חייך, "ולא הראשונה שחושבת על המטריקס. חייבים
להודות שהם מדהימים". "כמה הם יכולים להחזיק בקצב כזה?" שאלה
מק'קול. "אההה... אהמ... פשוט תסתכלי". שלוש דקות של קרב
הותירו את שני הלוחמים מכוסי זיעה, אך עדיין מהירים כמו טילים.
"עוד ארבע, אולי חמש דקות. בעצם פחות, הם רק חזרו אתמול
מקליפורניה וישר טסו לנורפק. לא בדיוק חופשה. אבל תצטרכי לשאול
אותם". למערבולות האנושיות נדרשו עוד שלוש דקות וחצי לפני
שהקרב הוכרע. עד אז כבר הואט הקצב של שניהם ושניהם התנשפו
במאמץ. עינת שרי, אן כפי שכינה אותה האיש מעדה. בתחילת הקרב
הייתה מתאוששת מיד אך התשישות גרמה לה לעיכוב של שנייה וחצי.
אהוד הסתער עליה, אך היה איטי מדי, התשישות נותנת גם בו את
אותותיה. שרי הצליחה להתעשת ולהחדיר אגרוף נוקשה כפלדה אל
שיפולי בטנו של אהוד. עברו רק עוד עשר שניות עד שהיא החזיקה את
צווארו בלפיתת חנק והקרב נגמר. הם נפרדו, קמו וקדו אחד אל
השנייה. הוא חייך ואמר לה משהו בעברית. מק'קול לא הבינה אף
מילה מלבד הצירוף ג'ט לי. כנראה משהו על שהיא נלחמת כמו כוכב
הקולנוע. "אד," אלן הרים את ידו והצביע על הסמלת הראשונה. הוא
ניגב את פניו במגבת ופנה אליה. פניו היו אדומים ונשימתו עדיין
לא חזרה לתקנה. "בוקר טוב, סמלת," הוא מצא כוח להזדקף ולהצדיע.
"בוקר טוב, מר גת," היא לא ידעה איך בדיוק להתייחס אליו. מר
נשמע רשמי מספיק כשאינך בטוח בזהותו של העומד מולך. מק'קול,
במדי הצי הכחולים, החליטה שזה יהיה מספיק כשזה בא מסמלת של
הצי. "אני סמלת-ראשונה ג'וליאנה מק'קול. הזמינו אותך ואת מיז
שרי לועדת חקירה מיוחדת, אדוני" אמרה. "אוה?" שרי זקרה גבה
מקצה החדר. מק'קול דיברה בקול נמוך והייתה בטוחה שהיא לא יכלה
לשמוע אותה אבל... "עשינו משהו לא בסדר?" שאלה עינת שרי. "מלבד
זה שהרבצתם אחד לשני," מק'קול הייתה בעלת חוש הומור טוב, "לא.
אבל זאת לא הדרך שבה מתייחסים בדרך כלל לאנשים שאוהבים".
"סמלת," גת חייך, "ראית איך כיסחתי שלושה אנשים". מק'קול נדהמה
לגלות שהוא הבחין בה. לא היה לו הזמן להבחין בה כיוון שהגיעה
כאשר היה עסוק כבר עם שלושת האנשים ומיד אחר כך עם עינת שרי.
"אין פה יריב טוב מאן. היא הטובה מכולם. לא?" הוא הצביע על
מזרן האימונים ספוג הזיעה ועל חולצתו הרטובה גם היא. "אני
מניחה שאתה צודק, אדוני" מק'קול החליטה שהאיש שירת כקצין.
הייתה לו מעין הילה כזו, כמו שלט ניאון בסגנון אטלנטיק סיטי
שאמר 'קצין'. "בכל אופן, המפקד," היא לא התפלאה כשזקר גבה,
"הפנטגון מקים לפי הוראה נשיאותית ועדת חקירה מיוחדת לעניין-"
היא עצרה באחת כששרי פנתה ויצאה לכיוון המקלחות. "זה בסדר," גת
מיהר להרגיע אותה, "היא תדע. אל תדאגי. היא מתכוננת לטיסה. אני
מניח שזה בוושינגטון?". "אם אתה אומר, המפקד. כפי שאמרתי, ועדת
חקירה מיוחדת לעניין העקרבים השחורים" היא המשיכה והסבירה את
העניין עם משטרת לוס אנג'לס. "עוד שאלה אחת, לפני שאני נותן את
התשובה," אמר ובחן את גופייתו הרטובה, "בחולצה שלי אפשר להטביע
לווייתן. יש לי זמן להתקלח לפני הטיסה?".
מיגי
"היא לא סתם סמלת," העברתי את המחשבה אל עינת. "ספר לי על זה,
מיגי," עינת עיינה כביכול בספר עבה של ג'יי.וי. ג'ונס.
"אגוזי," בלי להוריד את האוזניות שהשמיעו מוזיקה רגועה מבית
היוצר של אלישיה קיז, הודעתי לה שדרגת הסמלת לא מתאימה לאישה
הזאת. ג'וליאנה מק'קול חכמה מדי בשביל להיות נערת שליחויות.
"אתה תהרוס לעצמך את האוזניים עם החרא הזה," עינת עיקמה את אפה
כשהשיר התחלף וננה שרי הודיעה חד משמעית שבחור עם כסף לא יזכה
באהבתה בזכות הארנק שלו. "אני אהרוס לך את הסוף של הספר"
איימתי בלי קול. "לא תרגמו אותו לעברית כי ישראלים טיפשים לא
יקנו פנטזיה איכותית" עניתי לשאלה שלא נשאלה, "רק הארי פוטר!
זה נחמד, כן, ויש כמה רעיונות לא רעים בכלל שם. אבל אני חושב
שאישה שנועדה מלידה לפתוח שער שאסור שיפתח ושאינה רוצה לפתוח
אותו מגניבה הרבה יותר". "שששט!" היא איימה וחיוך עלה על
שפתיה, "אש מארץ' חייבת להגיע למערת הקרח השחור או שכולנו
אבודים!". "עינת שרי," חייכתי, "סתמי את הפה שלך". "לא הוצאתי
מילה מהפה," הפעם היא הרימה את עיניה וקרצה אלי. אייס אוף בייס
טענו באותו רגע שאם תחייך אל העולם הוא יחייך חזרה בשיר "החיים
הם פרח". עינת עיוותה את פניה בתיעוב ואז חזרה לנושא השיחה
האילמת. "היא לא קראה עלינו כלום? איך היא ידעה שאתה קצין?".
"היא סמלת-ראשונה מיוחדת למדי. בגלל זה היא בפנטגון המרובע ולא
באיזו עמדת קשר טיפשית". "אני מקווה מאוד שאתה צודק. זה יגיד
משהו על היחס שאנחנו נקבל" היא חייכה כקוראת משהו משעשע. אחרי
שקראתי את 'מערה של קרח שחור' שלוש פעמים החלטתי שקטע גועלי
שבו ילדה קטנה עדה לאונס אכזרי לא יכול להיות משעשע בשום מקום.
"עשר דקות לנחיתה באנדרוז, המפקדת". חייכתי למראה הסמל המשופם
שתופקד כדיילת הפונה לסמלת-ראשונה בתואר 'המפקדת'. ג'וליאנה
מק'קול באמת הייתה משהו מיוחד. הפסקתי את דרישתה של בילי-ג'ין
פוקס לאהבת אמת בלא פרחים ופניתי אל הסמלת. "עשי לי טובה, סמלת
מק'קול?" ביקשתי, "אל תזכירי את כל השטויות האלה שראית. אנשים
עלולים להתחיל להתרגש משטויות כאלה".
העולם
מק'קול הנהנה באישור. אם אנשים ישמעו ששני אלה הם לוחמים מבטן
ומלידה הם יתחילו כנראה לשמור מרחק. ובכלל, למי זה משנה.
לבושים אחרי הקרב נראו השניים כרואה חשבון ו- מק'קול החליטה
שעינת שרי נראית כמו סמ"א - סגנון מאליבו אופייני. לולא הייתה
רואה את שניהם בפעולה הייתה מק'קול משערת שהם רכרוכיים מהסוג
שכל שודד רחוב נורמלי אוהב. "אנשים מסוכנים," חשבה בזמן שגלגלי
ה-VC20 נגעו במסלול הנחיתה, "אתה נוטה להתעלם מהם או לזלזל וזה
בא בהפתעה". ג'וליאנה מק'קול גדלה בבית שנטה לכיוון סרטים
רומנטיים. את האקשן הם העדיפו לקבל במינונים מציאותיים מקריאת
ספרים וצפייה בחדשות. שני אלה היו אדיבים ונעימים ויכלו לגרום
לך להצטער עד סוף ימיך עם עברת את הגבול. הם גם נראו כאנשים
שלא עושים דברים בלי סיבה. מבחינתה של מק'קול זה היה סוג
האנשים המועדף. היא תזכור להודות למפקד יחידת הליווי של
הפנטגון על התפקיד הזה. היא פנתה והתחילה לתדרך את שני
הישראלים על חבריהם לועדה.
מיגי
"האם הכל היה בסדר?" הוא היה מייג'ר והוא הגדיר מחדש את המושג
אדיבות, "הטיסה? המלון שקיבלתם? אם תצטרכו עוד משהו, רק תגידו.
אנחנו משתדלים שהאורחים שלנו יקבלו את הטוב ביותר". "אפשר
לחשוב שזה בית מלון," עינת חייכה בלי מילים בזמן שהבטיחה שהכל
בסדר גמור. "הסמלת מק'קול אמורה להיות המלווה האישית שלכם,"
המשיך המייג'ר והבחנתי שפניה של מק'קול התעוותו באי-נוחות ואז
חזרו להבעה רגועה. "היא נלחצה מדבר כזה?" שאלתי את עצמי,
"למה?". "לעולם לא תבין את האמריקאים," הודיעה עינת בזמן
שהמייג'ר הסביר שאם היא לא בסדר, אפשר למצוא אדם מתאים יותר.
"מייג'ר," עצרתי את שטף הדיבור שלו, "הסמלת מק'קול בסדר גמור".
"נשמח אם היא תישאר איתנו," הוסיפה עינת בתמיכה כנה. הסמלת
הייתה אדם מעניין למדי, משהו בין אניגמה מסתורית לאלברט
איינשטיין, כפי שתיארה זאת עינת. מזווית עיני ראיתי את הסמלת
משחררת אנחת רווחה אילמת. "רוצה להיות איתנו" שידרתי לעינת.
עינת הסכימה עם דעתי. "כמובן, הסמלת יודעת לעשות את העבודה
בצורה... משביעת רצון" אמר המייג'ר. "אתה לא אוהב אותה?" עינת
לא שאלה את השאלה הזאת אבל אני קלטתי את המחשבה. "אני בטוח
שהכל יהיה בסדר," אמרתי וביקשתי את רשותו של המייג'ר להחליף
בגדים. המייג'ר הנהן ואמר שידבר איתנו למחרת או- הוא הושיט
כרטיס ביקור- שלא נהסס, אפשר לתפוס אותו בטלפון, בסלולרי,
בביפר, באי-מייל וגם הביתה אם צריך. האיש היה כזה טרחן שרציתי
לבעוט בו קצת כבוד עצמי. מה אני? אלוהים? הוא יכול להתייחס אלי
כמו בן אדם, אני לא האפיפיור. הוא פנה ויצא. הספקתי לקלוט מבט
מאייםמבטיח לסמלת מק'קול שהיה אמור להיות מאחורי גבי.
"למה?" שאלתי את מק'קול אחרי שהדלת נסגרה. "למה מה, המפקד?"
היא נדה בראשה בבלבול. "תבחרי אחד מהשניים," עינת חייכה
בידידותיות, "למה המפקד שלך לא אוהב אותך או למה את שמחה
להישאר איתנו?". "אוממ," מק'קול משכה בכתפיה, "אני לא סובלת
קרציות. אתם מכירים את אלה שחושבים שהליווי הוא מישהי שאמור
לדאוג לאלכוהול, זונה ומנת קוקאין? או אלה שחושבים שהמלווה היא
שפחה שצריכה לעשות הכל בשבילם? אני לא מסתדרת איתם. זאת התשובה
לשתי השאלה גם יחד". "שופטת אופי שנונה," חייכתי בממזריות. "גם
השופטים הטובים ביותר טועים!" חייכה עינת בתשובה, "את הולכת
לסבול מאיתנו עבודה קשה ביותר!". מק'קול החווירה. "את הולכת
לשבת על התחת שלך ולדבר איתנו, את הולכת לנוח, את הולכת לגלות
שאנחנו הסבלים של עצמנו! את תסבלי אצלנו. אנחנו נאמלל אותך כל
כך שנדרוש שתצטרפי אלינו לארוחת ערב על חשבוננו!" החיוך שלי
השתנה וקיבל גוון נעים. מק'קול נעצה בי מבט מופתע ואז צחקקה.
"מצטער," אמרתי, "חוש הומור סרקסטי במיטבו גורם לאנשים לחשוב
דברים רעים!". "מבחינתי תמיד, המפקד" מק'קול חייכה חיוך מאיר
עיניים. "אוממ, סמלת," אמרתי, "עבר מספיק זמן מאז שפרשנו
משירות. כבר שכחתי מה זה להיות קצין. קוראים לי אהוד וזאת
עינת, בסדר?". "מאה אחוז," מק'קול הנהנה, "ג'וליאנה בשבילכם.
שירתתם ביחד?". "בהחלט," ענתה עינת, "הוא היה רב-סרן שזה
המקבילה הישראלית למייג'ר ואני סיימתי כסרן צנועה". "צבא
היבשה, אני מניחה?" מק'קול ניחנה בהחלט בחוש שיפוט מעולה, "אתם
לא נראים לי דגים ובטח לא טייסים אם כי-" היא הצביעה לכיוון
כתפי השמאלית, "הקעקוע יכול להטעות". "מיג 29 פאלקראם," אמרתי
בחיוך, "נתן לי את הכינוי מיגי. כן, אנחנו השתמשנו ברגליים.
אבל היינו מספיק חכמים כדי לא להתפרנס מהסתערות מול אש
תותחים". "פריטה נעימה על מיתרי האגו, מיגי?" עינת חייכה
כששידרה בלי מילים, "הצי והנחתים כל כך לא מסתדרים שאפילו
ג'ובניקית כזאת מחייכת על חשבון הנחתים. חלק מאוד, מיגי". "אז
מה?" מק'קול בהחלט הייתה סקרנית. "אסור לנו לדבר על זה" אמרתי.
עינת חייכה בנבזיות, "אבל אם תלכי לאינטרנט ותחפשי מידע על
קבוצות ניאו-נאציות באיזור המבורג, גרמניה, תוכלי לגלות לא
מעט. לא שמעת את זה, כמובן". מק'קול הנהנה בחיוך. "אז איפה
אפשר לשתות פה משהו?" שאלתי. מק'קול לא חיכתה אפילו רגע נוסף.
זה היה באר קטן וחסר שם. היתרון הגדול, מלבד הבידוד היחסי, היה
העובדה שהמקום השקט הגיש בירה תוצרת-בית מעולה. ניגבתי את הקצף
מהשפתיים בזמן שעניתי לסמלת מק'קול על שאלה מיוחדת, "אני לא
הבחור הכי ישר שיש. אני רק משתדל". היא לגמה מכוס ספרייט.
לעינת לקח הרבה זמן כדי לשכנע את הסמלת שזה בסדר לקבל כוס
שתייה על חשבוננו. היא הייתה כל כך מרוכזת בתפקיד עד שהייתי
צריך להציע שלוש פעמים ולהתעקש כדי שתקבל ממני סיגריה. "לא הכי
ישר, מה?" שאלה עינת במבט מתגרה, "בואי אני אספר לך כמה הטיפש
הזה ישר. הייתה רק פעם אחת שהוא דפק נפקדות. ולמה?". "אגוזי,
אני ארצח אותך!" איימתי. "הוא הבטיח הבטחה שהיה חייב לקיים!".
"אני אתעלל בך עד מוות!" אמרתי ונעצתי בה מבט רצחני. "הוא ראה
מישהי נדרסת על ידי אוטובוס. טוב לא בדיוק נדרסת, יותר חוטפת
מכה. האוטובוס העיף אותה באוויר כמו בסרטים. היא יצאה מזה עם
קצת כאבים בצוואר וזהו! ואז הוא הבטיח!" המבט המתגרה של עינת
רק הלך והתחזק. "אגוזי," החלטתי לנסות נשק לא קונבנציונלי,
"אני אנגן את הבלדה של קיי.ג'יי". זה עצר אותה. "אתה לא תעז!"
היא אמרה, "או שאני אכסח לך את הצורה!". "אפילו יש פה פסנתר,"
אמרתי והצבעתי, "ואווירה פסטורלית מתאימה!". עינת נחרה, פנתה
חזרה אל מק'קול ואמרה, "אז הטיפש הזה הבטיח לבחורה הזאת- לא,
סליחה- הוא הבטיח לאלוהים שישמור על הבחורה ויגן עליה. היא
נכנסה לאיזו צרה לפני כמה שנים. הוא התווכח עם מפקד היחידה
במשך שעה ובסופו של דבר דפק נפקדות כי לא אישרו לו לצאת. חזר
אחרי יומיים וקיבל על עצמו את העונש בלי לנסות להגן על עצמו.
שלושה שבועות בכלא צבאי בגלל הבטחה כזאת". "את ביקשת את זה!"
אמרתי וקמתי מהשולחן. "אפשר?" שאלתי את הברמן והצבעתי אל
הפסנתר. הברמן הנהן. התיישבתי וחיממתי את האצבעות בניגון של
מארש המוות המפורסם של שוברט. הקדרות של המוזיקה גרמה למק'קול
להפנות מבט תוהה אל עינת. "ביקשת את זה," שידרתי אל עינת. הדבר
היחידי שמנע ממני לנגן באותו רגע את מה שנחשב אצל כל מי ששמע
אותו כ-'הסיוט המוזיקלי הגרוע ביותר מאז שהמציאו את הפסנתר'
היה העובדה שבשולחן אחר החלו שני אנשים להתווכח. אני, כמו
תמיד, הייתי מספיק אידיוט בשביל לא לשתוק כששני האנשים החלו
להחליף מהלומות. קמתי ונכנסתי ביניהם. מזווית עיני ראיתי את
עינת מושיבה את מק'קול בחזרה בכיסאה ומזכירה לה את מראות
הבוקר. "לא בדיוק הוליווד" החלטתי, "אבל בערך,". "בים בם בום!"
הוסיפה עינת בלי מילים בזמן שהדפתי את שני הניצים לאחור. "זה
לא עניינך, מיסטר," אמר אחד מהם. "אני מוכן להפוך את זה
לענייני," אמרתי בנימה רגועה. במהירות הבזק הופיעה בידו סכין
קפיצית. בניגוד לסרט הוליוודי הוא לא חיכה עד שאבחין בסכין אלא
זינק קדימה ושלח את ידו אל הצוואר שלי. "כדאי שתשכח מהעניין
עכשיו," איים בזמן שסכינו נצמדה לעורי. "תרגיעי את ג'וליאנה,"
שידרתי לעינת כשהבחנתי שמק'קול מתכווצת בפחד. "אתה יודע,"
אמרתי, משלב את ידי על חזי ומצטער על הטיפשות שלו, "אני מעדיף
שאתה תרחיק את הסכין שלך ולא שאני ארחיק אותה מהיד השבורה
שלך". "אתה אמיץ," אמר הבחור השני, "אם אתה מאיים על מי שמחזיק
סכין צמודה לצוואר שלך". "לא אמיץ," אמרתי, "רק בטוח בעצמי".
החיוך המלגלג שלי הרתיח כנראה את דמם כיוון ששניהם נראו
עצבניים למדי. "אני אספור עד חמש," אמרתי. הם החליפו מבטים
מופתעים. "אחד," אמרתי, "שתיים". שלחתי את רגלי ובעטתי בבטנו
של מחזיק הסכין. באותו זמן התרוממה ידי הימנית במהירות של
נמייה ותפסה את ידו האוחזת בסכין. "חמש," אמרתי ועיקמתי את ידו
עד שנשברה. הוא צרח בכאבים. נתתי מבט מזהיר בחברו-יריבו שקלט
את הרמז וברח. "אה כן," אמרתי, "ברמן, החשבון של שני החברים
פה, בבקשה". הברמן הגיש את החשבון של שני האנשים והבריון שבור
היד שילם בפנים מעוותות מכאב. "הזהרתי אותך, לא?" אמרתי בזמן
שקם ויצא במבט זועם. הוא לא הגיב. "הם יביאו עליכם את כל
הכנופיה שלהם," אמר הברמן. "נהדר, תן לי כוסית מרטיני. זה דורש
הרמת כוסית. קצת שחרור אנרגיה, 'תה יודע". הברמן נד בראשו בזמן
שמזג לי כוסית של היין האיטלקי המעולה. שתיתי אותה בלגימה אחת
ואמרתי, "במחשבה שניה, אנחנו לא פה כדי לחפש צרות. בואו נזוז
לפני שהם יגיעו".
זזנו אבל הם הגיעו. דלת הפאב נסגרה מאחורינו והקולות הגיעו
אלינו מיד. "זה?" שאל גבר מגודל. אחד משני היריבים מהפאב הנהן.
"הוא נראה כמו העורך דין שהוציא אותי מהכלא" גיחך אחר וליטף את
אלת הבייסבול שהחזיק בידו. "אה, כן," אמרתי בעצבנות גלויה,
"אולי באמת תזכור לי את הטובה שההוא עשה לך?". מק'קול נעצה בי
מבט תמה ועינת קרצה אליה מאחורי גבי. "אתה לא חושב שזה...
אההה... קצת לא הוגן? אה... אוממ... שישה גברים חזקים נגד גבר
אחד ושתי נשים?" המשכתי בגמגום ומחיתי זיעה ממצחי. "אולי זה
שלוש נשים שאחת נראית כמו גבר?" שאל אחד מהם בתשובה. "אה כן,"
גמגמתי בנימה מתחננת, "שלוש נשים. אני באמת קצת מוצא את עצמי
נמשך לגברים לפעמים". "מתרומם?" שאל אחד מהם בגבה מורמת,
"אנחנו לא אוהבים נושכי-כריות אצלנו בשכונה". "אההה... אוממ...
בדיוק עמדתי לעזוב," אמרתי, תוך ניסיון ברור (ולא מוצלח) לשמור
על פנים רגועות. "כן, בטח" נושא האלה הצביע אלי, "בטח יש עליכם
כסף. קדימה". "כן... כמובן..." שלפתי את הארנק שלי והושטתי
אותו. "אתה יודע מיגי," עינת דיברה בעברית בזמן שזינקה מעלי
בבעיטה, "זה כמעט כמו בימים ההם". "שישה נגד שניים," חייכתי
בזמן ששמטתי את הארנק ותפסתי בידו השלוחה של אחד הגברים, "יחס
לא הוגן של אחד לשלושה. ניתן להם הזדמנות להיכנע?" המשפט
האחרון נאמר באנגלית בצורה מכוונת למדי. הרגל שלי נפגשה עם
בטנו של האיש הקרוב ביותר בזמן שעינת הפכה את פניו של אחר למסך
של דם. אלת הבייסבול הונחתה לכיוון הראש שלי. האוויר נע בצורה
מורגשת כשהיא חלפה לידי. "הדרך הכי טובה לעצור מכה," אמרתי
בנימה מתנשאת למדי, "היא לא להיות בדרך שלה". אלת הבייסבול
התרוממה עוד פעם אבל יד שמאל שלי עפה, מהירה כמטוס קרב ואחזה
בה. אחרי עשר שניות מצא אוחז האלה את עצמו עף באוויר ללא האלה
שלו. "נחמד," אמרתי בזמן שהנחתתי אותה על ראשו של טיפש שחשב
לתקוף אותי מאחור, "היא באמת יעילה. סמי סוסה לא היה מתבייש
באלה כזאת. נסי אותה". זרקתי אותה באוויר אל תוך המולה של שני
גברים ואישה אחת. היד של עינת התרוממה והאלה הונחתה על כתפו של
עוד עלוב נפש. "די, נמאס לי" עינת חייכה בזמן שבחנה את ששת
הגברים ששכבו בסמטא מדממים ומתנשפים, "תמצא יריבים אמיתיים".
היא גחנה וניקתה את הדם מאגרופה על בגדיו של אחד הקורבנות.
"טיפש עם אף גדול מול אגרוף מתביית" הסבירה. "אתם מטורפים
לגמרי," הצהירה מק'קול. למרות המילים הקשות עלה על פניה חיוך
גדול כשהוסיפה, "אבל גם אני, אז זה בסדר גמור". "ג'וליאנה,"
הודיעה עינת, "מטורף זה מי שמתחיל מלחמה שהוא לא יכול לנצח.
'סתכלי על היטלר. לחימה בחזית המערבית לא הספיקה לו. ברברוסה,
סטלינגרד והיטלר מוצא את עצמו מת לבד. טוב, זה לא דוגמה טובה.
תזכירי לי פעם אחרת". "לא חשוב אגוזי," אמרתי בחיוך, "בואו
נזוז. יש לנו עבודה מחר".
וודסון
"צ'ארלי, ברור לך שזה לא לפרסום. אני אפילו לא יודע אם ידעו את
זה בתוך הוועדה. תעשה לי טובה ואל תזכיר את זה". חייכתי אל
מייג'ר-גנרל וויליס. "אלמר, אני לא אפתח את הפה ואתה יודע את
זה". "אגב, אתם הולכים להיות חוקרים," הוסיף וויליס, "העקרבים
נעלמו מהבסיס שלשום. אתה תוכל לעזור עוד יותר בזה. אתה מכיר
אותם יותר טוב מאימא שלהם. אתה תוכל לחשוב על הצעדים הבאים
שלהם. אני מקווה לתפוס אותם לפני שיתחילו לעשות יותר מדי
בעיות. לפי מה ששמעתי מגנרל בלאמי הם בהחלט עשויים לעשות
צרות!". "יהיה בסדר אלמר," הרגעתי אותו, "נתפוס אותם בשבילך.
אני צריך לזוז אם אני רוצה להגיע בזמן. המדים שלי בניקוי.
נתראה בקרוב". סימנתי לילדון שהוצמד אלי משירות הליווי של
הפנטגון והלכתי לכיוון המכונית השכורה.
מיגי
התלבטתי בין החולצה של ארמאני ובין חולצת פוטר פחות רשמית
שצעקה "אחותי נסעה ללונדון וכל מה שקיבלתי זו החולצה המזויינת
הזאת". "אתה לא לובש צבעים אחרים?" שאלה מק'קול למראה שתי
החולצות השחורות. "אני משתדל שלא," עניתי, "זה עושה לי גזים".
היא צחקקה לפני שאמרה "אז אתה מצהיר על היותך בלתי צבעוני
לגמרי!" אמרה. "לא," עניתי, "אני מצהיר היותי אדם לבוש
שחורים". "אבל למה לא לגוון?" היא שאלה, "זה רק הגיוני לתת קצת
צבע לחיים!". "אל תנסי לבלבל אותי עם הגיון!" אמרתי באיום
מדומה. "אוממ... בלה בלה יאדה יאדה" היא חייכה כשהוציאה דברי
שטות מפיה. "אל תנסי לבלבל אותי עם חוסר-היגיון גם כן!" אמרתי.
"אז מה אני אמורה להגיד?" היא גירדה את ראשה בתמיהה. "אמרתי לך
לא לבלבל אותי עם היגיון והתכוונתי לזה," חייכתי. "מיגי, תפסיק
להציק למסכנה," עינת השתעשעה בסכין מטבח בזמן שדיברה. הסכין
התרוממה באוויר ונחתה בידה הלוך ושוב. "זה הרגל, עוזר מאוד
להתרכז" הסבירה למק'קול. היא העיפה את הסכין ואני יריתי את יד
שמאל שלי במהירות שיא ותפסתי את הסכין בעודה בדרכה למעלה. "וגם
קל מאוד להוציא אותה מריכוז ככה," הסברתי לסמלת ההמומה. מק'קול
רק נדה בראשה. "מיגי, אתה יודע שאתה דפוק על כל הראש?" שאלה
עינת. "רק כשאני רוצה, אגוזי, רק כשאני רוצה," אמרתי בקול
רציני. "מה זה מיגי ואגוזי?" שאלה מק'קול, "אני לא שמעתי אתכם
משתמשים בשמות שלכם אחד עם השניה". "אה, זה הכינויים שהדביקו
לנו במהלך השירות הצבאי," הסברתי, "מיגי בגלל הקעקוע של מיג 29
שלי ואגוזי... סתם כי זה התאים לה". מק'קול הנהנה וידעתי שהיא
קלטה את ההתחמקות האחרונה. לפחות היה לה מספיק כבוד בשביל לא
להתעקש על דבר כזה. "בואו נלך. אנחנו לא רוצים לאחר, לא?" שאלה
עינת. בחרתי בארמאני. מוטב להיות רשמי בפעם הראשונה.
בניין המשרדים שבתוכו התכנסה הוועדה היה מחומם יתר על המידה.
היה בו אולם כנסים קטן שאליו נכנסנו בשקט. היו שם חמישה אנשים,
בלי לספור את המאבטחים והאנשים של יחידת הליווי. מק'קול דאגה
שיציגו אותנו בפני בריגדיר-גנרל בילינגס שהיה יושב ראש הוועדה,
עורך-דין וושינגטוני מפורסם, אדם גרינג שהיה מומחה פוליטי,
אישה מזדקנת ממחלקת הסמים ב-FBI ופסיכולוג שצורף ברגע שנודע
שהעקרבים נעלמו. "רגע!" קראתי, "נעלמו??". "הם יצאו מהבסיס
שלהם לפני יומיים ולא חזרו" אמר בילינגס, "הדבר המדהים זה שהם
יצאו חצי שעה לפני שהגיע 'צו אדום' אליהם. הם לא ידעו עליו
כלום". "תוכיח," דרשה עינת, "איזו סיבה יותר טובה יש להם
לברוח?". "מעט מאוד אנשים ידעו על זה. אתם טוענים שיש דליפה
במקום גבוה מאוד". "ככל שאדם קרוב יותר לפסגה, ככה הוא משפיל
את עצמו יותר. זו דרך הטבע" עניתי. "שמור על הפה שלך עד שתדע
איך ההרגשה לדעת דברים שיגרמו להוליווד להיראות כמו חיקוי עלוב
ואפור של המציאות ולא להיות מסוגל לספר את זה". עמדתי לענות לו
שאני יודע בדיוק איך ההרגשה אבל הדלת הנפתחת עצרה אותי. מק'קול
הייתה מספיק חכמה כדי לסחוב אותי לכיוון האיש שנכנס לחדר. "זה
תת-אדמירל צ'ארלס וודסון," הציג המלווה. "אהוד גת ועינת שרי,"
הציגה מק'קול בתגובה. בחנתי את האיש במדים הכחולים בזמן שלחצתי
את ידו. על הדש השמאלי התנוססו הדולפין וכנפי המים. "צוללן?"
שאלתי. "כן," הודה האיש, "פיקדתי על צוללת לוס-אנג'לס,
וירג'יניה ועל אוהיו לפני שפרשתי. לא רציתי לשבת מאחורי
השולחן". היה נדמה לי שהוא גינה אותי. הבנתי לפתע שהאיש חושב
שאני עוד רכרוכי חסר-ניסיון שבא בשביל הפוליטיקה. החלטתי
להפתיע אותו. "באמת?" שאלתי, "טוב לראות שלא הייתי היחיד שעשה
החלטות כאלה. תגיד, מה לצוללן וליחידה שחורה של צבא היבשה?".
"אין לך סיווג לדעת את זה," ענה האיש. "ככה?" שאלתי בחיוך
מחוצף, "אתה בטוח?". שלפתי טלפון סלולרי וחייגתי. "בראון," ענה
לי הקול, "כדאי שזה יהיה חשוב". "קיי, אני צריך אישור לסיווג
הביטחוני שלי," אמרתי והעברתי את השיחה לרמקול. הנוקיה החדשים
באמת משוכללים. "אנחנו שומעים," אמר וודסון. "מדבר מייג'ר מיל.
קונראד בראון," קולו של קיי נשמע סמכותי למדי, "שירתתי בכומתות
הירוקות, עשיתי עבודות בשביל CIA, הייתי קצין הביטחון של
שגרירות מצרים בזמן תקרית רוזמן, ואני ראש מחלקת מכירות של
חברת נמושה. לאהוד גת ועינת שרי יש סיווג ביטחוני ברמת סודי
ביותר עם אפשרות לחרוג עד שותף סוד בתחומים הקשורים לציוד
ואימונים. מספיק טוב לכם?". "ד"ש בבית, קיי," קרא גנרל
בילינגס, "אני חושב שזה מספיק טוב". "אני לא חושב," התנגד
וודסון בזמן שניתקתי את השיחה. "למה?" שאלתי. "היי, קיי בראון
זה שם שכל מי שבעסק מכיר אבל אני לא יכול לדבר על מבצעים
סודיים כמו זה. תצטרך אישור של ה-CIA בשביל זה".
"גנרל, אתה יכול להשיג לי את מספר הטלפון הארי פאקס בלאנגלי?"
שאלתי. "חכה דקה" אמר בילינגס ולחץ על כפתור בסלולרי שלו.
"הארי פאקס יהיה מספיק טוב?" שאלתי. "כן," נאנח האדמירל
וודסון. ניערתי תחושה לא נעימה שהאיש היה מעדיף להגיד לא.
"מוירה?" אמר בילינגס, "כן. אני צריך שתקשרי אותי עם הארי פאקס
בלאנגלי. בסדר גמור. לא לא, אני כבר אסביר למזכירה שלו. מאה
אחוז" בילינגס העביר לי את הסלולרי ואמר "תיכף תקבל את המזכירה
של פאקס". "מצויין" אמרתי. "CIA משרד המנהל, אפשר לעזור?" שאל
קול של אישה מבוגרת. "אה כן, אני צריך את המנהל פאקס באופן די
דחוף". "מי מתקשר?" שאלה המזכירה, "אני צריכה שתגיד את שמך".
"אמרי לו," נאנחתי כשנאלצתי לחשוף את הסוד הזה, "שיובל שביט
רוצה לדבר איתו". התעלמתי מאנקות התדהמה שמסביבי והמתנתי. השם
הבדוי יובל שביט שימש אותי בהרפתקה ארוכה שכללה מטוס נוסעים
חטוף, ארכי-טרוריסט מפורסם, שיט על נושאת מטוסים והשמדה של כור
אטומי איראני. אה כן, הוא גם שימש אותי בזמן אותה פרשה במצרים
שהאמריקנים לא ישכחו לעולם. "אתה לא מי שאתה נראה," מלמל
וודסון בהפתעה. "שביט?" זה היה הקול שזכרתי, רק עייף יותר, "זה
באמת אתה?". "כן," עניתי, "נפגשנו בניו-יורק. הייתי עם שני
חברים וראיתי שתי תמונות שלא הייתי אמור לראות. מספיק טוב
בשביל לאמת?". "אל אלוהים, עבר הרבה זמן". "מספיק זמן בשביל
שהאיש שקרא לעצמו ג'ון יקבל את המינוי של מנהל 'הסוכנות'
והטלוויזיה תגלה לי את שמו האמיתי" גיחכתי. "איפה אתה?" הוא
שאל. "כרגע?" חייכתי, "אני באולם כנסים קטן במרחק של קילומטר
ממך. קיבלת את הרשימה של צוות הוועדה החדשה?". "כן, אבל עוד לא
הסתכלתי. למה?". "תחפש אותי ואת מעיין שם. דרך אגב, אנחנו פה
כבר כמעט שנה ולא באיזו משימה. הארי, אני צריך טובה" עצרתי
כששמעתי ניירות מרשרשים. "אז אנחנו תיקו, אהוד," הוא אמר את
שמי בפעם הראשונה, "מה אני יכול לעזור?". "יש פה איזה
תת-אדמירל בדימוס, וודסון קוראים לו. הוא צריך אישור לספר לי
על איזה מבצע שהוא עשה עם צוללת ועם העקרבים השחורים". "תן לי
אותו," אמר פאקס ו-וודסון קיבל את הטלפון. "כן?" אמר, "כן, אני
מבין. אתה יודע שהייתי צריך אישור לזה. מאה אחוז. אוקיי. יום
טוב". "הוא אומר שאני יכול לספר לכם," וודסון עיווה את פניו,
"ושתבואו..."
וודסון
"...לבקר כשתוכלו". מה אני נער שליחויות? הייתי שמח לדחוף
לפאקס את הסלולרי הארור לתחת. דברים כמו מה שגת- שביט- מה שלא
יהיה שמו- רצה לדעת פשוט לא מספרים. "בואו החוצה," אמרתי, "יש
פה אוזניים שלא צריכות לשמוע". הדבר הרע בכל העסק היה שחצי
מהאנשים באולם בהו עכשיו בגת כאילו היה אלוהים. אוקיי, זה היה
עסק יפה מאוד, מה שקרה עם המטוס של בריטיש אירווייז אבל- גיבור
מלחמה או לא- יש לו חוצפה לא נורמלית. והוא עוד העז להיראות
נבוך מכל העסק? הוא בטח נהנה מזה כמו איזה סלבריטי מחורבן.
"אני אסדר את הדביל הזה" החלטתי.
יצאנו אל מחוץ לאולם. במסדרון עמדו שתי מזכירות ודיברו.
"הלאה," אמרתי והובלתי אותם החוצה. נראה שגננים עבדו בגינה
בזמן האחרון מאחר והיו כמה כלי עבודה זרוקים שם. גת הרים קלשון
באורך מטר וחצי ומדד אותו במבטו. "מחכה לצרות?" שאלתי
בעוקצנות, "או שאתה סתם פאראנואיד כמו שאומרים שאתה?". "סתם
פאראנואיד," הוא בדק את שיניו של הקלשון, "אז מה הסיפור שלך?".
"ביקשת, קיבלת" אמרתי, "זה היה על SSN 776, הוואי, אחת
מהוירג'יניה הראשונות שלנו" זו הייתה האמת. עכשיו בא תור השקר,
"הנחתתי אותם בחוף של אירן בזמן העימות עם עירק. מאחר והיה
סיכוי שאירן הבאה בתור, הם היו אמורים להיות אלה שינחו את
הפצצות החכמות מהקרקע. טוב?". "וודסון?" הוא הסתובב אלי והעיף
את הקלשון. הקלשון נתקע סנטימטרים ספורים מכפות הרגליים שלי.
"למה אתה משקר לי?" הוא שאל. האישה, צ'רי או משהו כזה, הוסיפה
בנימה של עיצה, "לא טוב לשקר לאמפתי. הם יודעים, אתה יודע, הם
רואים את הרגשות שלך". "היכולת האמפתית שלי מוגבלת," אמר אהוד
גת, "אבל מספיק טובה כדי לחשוף שקר שכזה. מה באמת קרה עם
העקרבים השחורים?". ניסיתי לשמור על ארשת פנים שלווה כשהסתכלתי
אליהם. הקלשון לא היה רחוק מ- לעזאזל, הוא היה רחוק רק באינץ'
אחד מלהפוך אותי לנכה. מטורף! והשטות הזאת של אמפתיה. אף-אחד
לא מסוגל לקרוא רגשות ככה! "שיהיה," החלטתי, "עדיף לגמור עם
השטות הזאת". "הנחתתי אותם בחוף סין כשמטוס הביון ההוא התרסק
לפני שנתיים. זאת הסיבה שהסינים לא מצאו גופות. את השורדים
העברנו חזרה הביתה ואת הגופות שרפנו. אלה החיים" אמרתי. "הורדת
חיילים אמריקנים בחוף של מדינה עוינת?" הוא שאל, "זו לא פעולה
מלחמתית או משהו כזה?". "כן, זו כן. בהנחה שהם יכולים להוכיח.
והם לא יכלו להוכיח אז...". "לא פלא שלא רצית לדבר על זה,"
אמרה האישה בהבנה. קודם הם דורשים שאגלה להם ואז מתייחסים
בהבנה לעובדה שלא רציתי לגלות? מטורפים! "אתה כאן כדי לגלות
לנו איך הם חושבים, לא?" שאלה האישה. "כן," עניתי, "מה את רוצה
לדעת על איך שהם חושבים?". היא זקרה גבה למשמע ההדגשה. "לאן הם
יכולים להעלם?" שאל גת. "העקרבים?" שאלתי בחיוך,
"לוטננט-קולונל ברידג'ס אמר לי פעם שאם הם רוצים שלא ימצאו
אותם אז לא ימצאו אותם. אני נוטה להאמין לו". "גם אני," הודה
האיש, "מאמנים אותם לזה". "לזה ולעוד הרבה דברים" עניתי. "אבל
אתה מסוגל לחשוב על מקומות מסויימים שאליהם יש להם משיכה
כלשהי?" התעקשה האישה. ניצלתי מלתת תשובה אחרי ששני הילדים של
שירות הליווי ביקשו מאיתנו להיכנס. זמן לעבוד - לעבוד על
אנשים.
מיגי
כך החלה העבודה. לצד התפלפלויות חוקיות וראיונות עם עדים
שונים, עסקה הוועדה גם בניסיון למצוא היכן מסתתרים העקרבים
השחורים. היה לנו מספיק חומר עדויות כדי להכניס את כולם לכלא
לשנים ארוכות. היינו צריכים למצוא אותם כדי להביא אותם למשפט.
מבחינת החיפוש, ההתקדמות הייתה קשה. אדמירל וודסון, למרות
גישתו המתנשאת, היה מוצלח מאוד בעניין הזה. במקרה אחד הוא נזכר
בכך שהעקרבים התאמנו במשך כמה חודשים באזור עמק נפה
בקליפורניה. היחידות המובחרות של משטרת קליפורניה הסתערו על
החניון הקטן וגילו סימנים לכך שהעקרבים היו שם, אך עזבו יומיים
שלושה לפני-כן. לעומת זאת היו ההתפלפלויות עם החוק (האם ירי
בסוחר סמים שיורה עליך הוא הגנה עצמית או לא, בהתחשב בעובדה
שבאת כדי לחסל אותו?) ששעממו אותי עד עפר והראיונות עם עדים
שהיו דווקא מעניינים למדי.
העולם
בעיר ענקית בדרום מזרח אסיה ביצע רודני ברידג'ס את חלקה האחד
לפני האחרון בתוכנית אדירה שתכנן ביחד עם אנשיו. "אתה אומר
שתביא לי אחת מאלה?" האיש שלפניו הצביע על תמונה ששכבה על
השולחן ביניהם. ברידג'ס חש שלא בנוח ליד האיש אך הוא כבר התרגל
לעובדה שבארץ הזו של אנשים קטנים, מאה ותשעים הסנטימטרים שלו
בולטים כמו עמוד תאורה. עיניים מלוכסנות התכווצו בחשדנות. "אתה
מספר לי שקרים" קבע האיש, "אם אתה באמת המפקד של האנשים
שמשגעים עכשיו את אמריקה, איך יצאת משם?". "יש מקומות שמוגנים
בצורה פחות טובה מאחרים" ענה ברידג'ס, "ביקורת גבולות עם
מקסיקו למשל. בודקים טוב טוב מי נכנס אלינו, אבל לא שמים זין
על מי שיוצא. במקסיקו סיטי אין קציני ביקורת גבולות שמחפשים
אותי, אתה יודע, ודרכון מזויף תורם עוד". "כן," הסכים הסיני,
"אתה לא טיפש. איך אתה מתכנן להביא לי דבר כל כך שמור?". "אני
לא יכול לענות לך על זה. אינני חושף את כל התוכניות שלי".
הסיני הפנה את ראשו אל עבר סיני אחר שישב בחדר ושאל משהו
בסינית. הנשאל הטה את ראשו כחושב על הדברים ואז הנהן. "אתה
תביא אותה לפה?" הוא חזר לדבר אנגלית כשהצביע על מפה של
האוקיינוס השקט, "בסדר. מה התנאים?". "אתה נותן לי להשתמש בה
למטרות שלי ונותן לי את המחסה ואתה מקבל את המתנה שלך כשנסיים.
אשאיר לך אחד מהעשרים וארבעה בכל מקרה וכמובן כל אחד שלא נשתמש
בו. מוסכם?". הסיני הנהן והושיט את ידו ללחיצה. המנהג האמריקני
הזה הגעיל אותו, אך הוא כיבד את אורחו. ובכלל, אם כפי שעוזרו
חושב, התוכנית המטורפת הזו תצליח אז- ראש ממשלת סין התאפק רק
בקושי מלשפשף את ידיו- תהיה לו ביד צוללת טילים בליסטיים
'אוהיו' אמריקנית שהמומחים שלו יוכלו להפשיט וללמוד את
סודותיה. הוא קרא לשני עוזרים אחרים ונתן את הוראותיו בקשר
לתוכנית.
כעשרה אנשים בבייג'ין ידעו על העובדה ששר ההגנה נפגש עם קצין
אמריקני. אחד מהם היה מספיק טיפש כדי לפלוט משהו שלא היה אמור
לפלוט. השמועה הזו נפוצה במהירות במסדרונות משרדי הממשל בכל
רחבי בבייג'ין. אדם אחד ששמע על כך הלך אחר כך הביתה ורשם מספר
שורות בדף נייר. הוא צילם את השורות האלה במצלמת-מיני ואז
הוציא ממנה את הסרט. הדף נשרף בתוך מאפרה בזמן שהאיש סידר את
ווילונות ביתו בצורה סתמית שאמרה לנהגה של מכונית שעברה ברחוב
כמה שעות יותר מאוחר שלאיש יש הודעה דחופה. המכונית המשיכה
בדרכה עד שנכנסה לשערי שגרירות ארצות הברית בבייג'ין. למחרת
בבוקר נתקל עובד הממשל הסיני הזה בזר, אמריקני גבוה. האמריקני
התנצל על דבר שקרה עשרות פעמים בכל שעה ברחובות העיר הצפופה
הזו. עובד הממשל לא הראה שום סימן לכך שהעיתון המקופל שאחז
בידו השמאלית הוא גיליון שונה של אותו עיתון בו אחז לפני דקה.
האמריקני לעומת זאת לקח את העיתון החדש למעבדת הפיתוח של
שגרירות ארצות הברית. ההעברה הזו, המכונה העברה במגע צמוד או
העברה-תוך-כדי-היתקלות, התרחשה בצורה כה מדויקת ומוצלחת שרק
אנשים מעטים יכלו להבחין בה, ואיש מהם לא הבחין. "עבודת הריגול
היא מהנה מאוד לפעמים," חשב ארנולד וארלי בזמן שפיתח את סרט
הצילום שקיבל. הוא קרא את השורות המצולמות, נשך את שפתיו כדי
לא לצעוק בהפתעה ואז התחיל להעביר את המידע הזה הלאה.
בפורט מיד שבוירג'יניה נשף סרן מרל מרקוס בהפתעה כשקלט את השדר
הזה. השדר נשלח מתחנת ה-CIA בבייג'ין ללאנגלי, מפקדת סוכנות
הביון המרכזית. מרקוס הועבר מתפקידו כטייס מטוסי קרב F22 אחרי
תאונת אימונים קשה שעבר. מערכת צינורות הדלק של מטוסו הייתה
פגומה והמטוס התפרק מסביבו, פשוטו כמשמעו, בגובה שלושים וחמש
אלף רגל. המצנח הציל את חייו של מרקוס, אך התאונה גבתה מהסרן
הצעיר והגאה מחיר כבד. גבו נפגע באורח שמנע ממנו לטוס. שלושה
חודשים אחרי התאונה מרקוס הועבר לתפקידו כאיש הסוכנות לביטחון
לאומי, ה-NSA, שהייתה, אם להגדיר זאת בפשטות, 'האח הגדול'
שפיקח על תשדורות מכל סוג שהוא בכל רחבי העולם. מרקוס היה מוכן
לערוף את ראשו של הטיפש ששלח את המידע הזה בכל דרך שהיא לא
שליח אנושי עם שק מכתבים סגור. ה-NSA לא הייתה הסוכנות היחידה
בעולם שיכלה לקלוט את המידע הזה. "המרגלים המטורפים של CIA
הגזימו," אמר לאיש שישב בשולחן לידו. "בגדול, מרל," הסכים
הבחור, "אבל נחיה ונראה מה יצא מזה. זה יעיר את 'הסוכנות'
לפעולה, אני מניח". מרקוס הנהן בהסכמה.
ברידג'ס טס מסין לקנדה ועבר את הגבול ברכבת נוסעים באזור מפלי
ניאגרה. הרכבת הביאה אותו לניו-יורק ומשם בחר באוטובוס
בין-מדינתי של חברת גרייהאונד שייקח אותו לוושינגטון. הוא
השתכן במוטל זול והרים טלפון למספר שקיבל מצ'ארלס וודסון בפעם
האחרונה שדיבר איתו.
וודסון
זה היה בית קפה לא עמוס במיוחד כשחושבים על העובדה שרשת
'סטארבאקס' היא מותג מבוקש למדי. הצלחתי לנפנף את הילדון של
הליווי על ידי איום לפנות למפקדו בתלונה על חוסר פרטיות.
הילדון נבהל כמו שצריך וביקש שאתקשר אל הסלולרי שלו כשאסיים את
ענייניי. יותר התחנן מאשר ביקש. לעזאזל, כך הם צריכים להיות,
לא כמו המק'קול הזו שמלווה את הישראלים. הם מתייחסים אליה
כאילו הם חברים או משהו. זה נוטה להפריע ליחסי העבודה התקינים
עם אנשי יחידת הליווי. המלווה צריך לקפוץ כשהאורח אומר 'קפוץ'
כי זו משמעות היחידה הזו- אנשים מכל החילות דואגים שאורחים
חשובים ירגישו טוב. ברידג'ס התיישב מולי, קוטע את חוט המחשבה
הזה. "צ'ארלי," הוא חייך, "אתה יודע במקרה אילו SSBN נמצאות
כרגע בברמרטון?". זקרתי גבה בהפתעה. "אלסקה, מיין ונבדה, למה?
מה אתה מתכנן?" שאלתי. "אנחנו הולכים לחטוף אחת ונצטרך את
העזרה שלך!" לברידג'ס הייתה הנטייה לדבר באופן ישיר מדי בזמנים
לא נוחים. "אתה השתגעת??" שאלתי, "אתה הולך לנסות אולי גם
לחטוף את חיל-האוויר מספר 1 באותו זמן? להשתלט על הבית הלבן
ולקחת את הרכיכה שיושב שם בתור בן ערובה? החיים זה לא
הוליווד!". "אני יודע" ענה ברידג'ס בנימה רצינית עד טירוף.
"רוד, אתה הולך לאיים על המדינה בטילים גרעיניים??? אתה
מטורף!!! החיים זה לא הוליווד!" חזרתי על עצמי. האיש השתגע עד
העצם או מה? הוא נד בראשו ואמר, "ידעתי שתבין למה אני מתכוון
גם אם אני לא אפרט. אתה צודק, כמובן, החיים הם לא הוליווד.
אפ'חד לא יפרוץ לצוללת ושום גיבור יחיד לא יעצור אותנו. וזה לא
יהיה מצב של 'איימנו-בילפנו-הם-קלטו-אותנו-נשברנו-הושמדנו. זה
יהיה
איימנו-שיגרנו-אחד-השמדנו-עשר-ערים-שברנו-אותם-הם-נתנו-את-מה-שביקשנו-התחמקנו
מעונש". הוא חייך והסביר לי על מפגשו על שר ההגנה של סין ואז
פירט את תוכניתו. אז אולי הוא לא היה מטורף כל-כך. התוכנית
הייתה מעולה. כמובן שאין תוכנית שלא משתנה תוך כדי הפעלתה אבל-
זה יכול להצליח. "רק פגם אחד שאני רואה" אמרתי לו, "מאיפה תשיג
אנשים שיתפעלו את הצוללת? בראדלי שלך יכול לעשות את זה, אבל
הוא גם יצטרך לישון לפעמים, לא? ויש דברים שהוא לא למד ודברים
אחרים שהוא לא יוכל ללמד את האנשים שלך. זה פגם רציני".
"צ'ארלי," הוא נאנח כשפתח את פיו, "רציתי לבקש ממך שתצטרף. קח
חופשה מהוועדה הזאת ותביא אותנו עד הונג-קונג ואז תחזור לפה.
אף-אחד לא יגלה אי-פעם שאתה קשור לזה". "אז אתה מבקש ממני ש-
אבגוד" התקשיתי להוציא את המילה מהפה. הוא ביקש ממני לבגוד
במדינה ש- מדינה ששלחה את האנשים שלה למות במים זרים ועל אדמה
זרה, מדינה שנתנה לסוחרי סמים להסתובב חופשיים, מדינה שלא נתנה
לי כלום. וחוץ מזה, רודני הוא חבר וכך גם שאר אנשיו. אני דוגל
בעמדה של חבר בשעת צרה זה חבר אמיתי. והוא באמת זקוק לי. עצמתי
את עיני וביקשתי מקורבנות של טילים שעוד לא נורו שיסלחו לי
ולאלוהים. "אבל יש כמה פרטים שאני בעד שנשנה," אמרתי וחיוך עלה
על שפתיו של חברי.
העולם
כפי שמיגי יציין יותר מאוחר, נאמנותו של צ'ארלס וודסון,
תת-אדמירל בדימוס, נוטה אל חבריו לפני מדינתו. הנאמנות הזו
הביאה הרבה צרות על ארצות-הברית. אבל בל נקדים את המאוחר.
בבסיס חיל הים ברמרטון בחוף המערבי של ארצות הברית הצטיידה
הצוללת 'אלסקה' אחרי חודשיים של שיפוצים במספנה. צוללת הטילים
הבליסטיים קיבלה משאבת מים חדשה לקירור הכור הגרעיני שהניע
אותה. הדבר הפחית את הרעש בחלק הרועש ביותר בצוללת מדגם שעליו
נאמר "כשאלוהים המציא את השקט הוא חשב על צוללות 'אוהיו'".
אלסקה הייתה, במקרה הרע, רחש קל במי האוקיינוס. במצב טוב, כמו
עכשיו, אלסקה הייתה 'חור שחור' במי האוקיינוס. המפקד הנוכחי
שלה הגדיר זאת בשיחה בפאב מקומי בצורה גסה אך בהירה: "עכשיו
אני יכול להתגנב לנקבה של לווייתן ולזיין אותה דוגי-סטייל לפני
שהיא תבין שיש מישהו מסביבה. אני רק מקווה שהיא תהיה מספיק
ערנית בשביל לא להתנגש בי אחרי זה". אלסקה עזבה את ברמרטון
בלילה ופנתה לכיוון מערב בדרכה למפקדת גזרת האוקיינוס השקט של
הצי בפרל הרבור, הוואי. בדרך היא הספיקה לגרום חצי התקף-לב
לקבוצת קרב בת שמונה ספינות ששטה לכיוון המשוער של בסיס הצי
באוקלנד קליפורניה. קציני הנצ"ל של שתי משחתות ארלי ברק, ארבע
פריגטות פרי ועוד שתי ספינות שסומנו כ-'לא ידועלא מוכרתשכחו
אותן' כפי שהגדיר זאת אחד המלחים. הצוללת עלתה לעומק מינימלי
ושלפה פריסקופ. הפריסקופ הקטן היה חשוף אם מישהו יסתכל מספיק
טוב בכיוון הזה. הפריסקופ גם ייקלט במכ"ם מספיק טוב. כל שש
הספינות המוכרות וסביר שגם שתי הבלתי מוכרות נשאו מכ"מים כאלה.
ועדיין, רק אחרי שמפקד הצוללת שבעברו פיקד על צוללות תקיפה
מהירה, הורה להפעיל סונאר אקטיבי, מה שנקלט מיד בכל סונאר סביר
ברדיוס של חמישים קילומטרים. אחרי שמפקד הקבוצה שהיה על סיפון
'קרטיס ווילבור' הודיע למפקד הצוללת שהקבוצה נמצאת בדרך לתדלוק
וציוד מחדש לפני המשך הניסויים שלה ושהם יעדיפו שהתמנונים
הגרעיניים לא יפריעו להם. הוא לא ציין את מהות הניסויים ומפקד
הצוללת לא שאל. קפטן טוד מק'קאפרי היה חכם מדי בשביל שאלה
טיפשית שכזאת. אלסקה המשיכה בדרכה לפרל הרבור.
כל אנשי הצי מסכימים ששם כמו נמל הפנינים הולם את המקום שבו
חטפה ארצות הברית את תבוסתה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה כמו
שאופניים הן כלי תחבורה הולם לדגים. עדיין, השם הלם את יופיו
של המקום שהיה עשוי להיות פנינה תיירותית לולא כיערו בנייני
הצי את חופו הרוגע.
גנרל בילינגס לא אהב במיוחד את בקשתו של וודסון לקבל חופשה בת
חודש. וודסון הסביר שאחותו נכנסת לסדרת טיפולים מיוחדת עקב
בעיית לב והיא זקוקה לו לצידה מאחר ובעלה הוא ז"ל מזה שלוש
שנים. בילינגס אישר את הבקשה. שעה אחר-כך נכנסו שני הישראלים
ובפיהם בקשה שונה רק במקצת. "אנחנו צריכים לנסוע לסן-פרנסיסקו"
אמר אהוד, "בעוד שבועיים יש שם כנס טכנולוגי בו יוצג הלוויין
'איילין אחת' של החברה. אנחנו נחוצים שם.
אנחנו נצטרך חופשה מיומיים לפני כן ועד יומיים אחרי-כן. בסך
הכל זה ארבע-עשרה יום. לא נעים, נכון?". "כל הוועדה הארורה
מתפרקת," ענה בילינגס בזמן שכאב ראש לא נעים איים ליצור סופה
קטנה במחשבותיו. "גם וודסון הלך לנו לאיזה חודש, וגרינג כל
הזמן קופץ לפירמה שלו בבולטימור במקום להושיב את התחת שלו
ולעבור על הפן המשפטי. תעשו לי טובה ותבטלו את זה". "אדוני,"
ענתה עינת, "אנחנו בוועדה וזה חשוב אבל בסך הכל החברה חשובה
יותר". "למה?" התעניין בילינגס שכאב הראש שלו החליט שטורנדו
קטן יהיה מתאים ביותר. "החברה הייתה לפני שהוועדה הוקמה ותהיה
מה שנחזור אליו אחרי הוועדה," הקול של אהוד היה תקיף בצורה
עדינה, "אני לא מוכן לאבד את המשרה שלי. לא בלי סיבה חשובה
באמת". כאב הראש של בילינגס החל לנטות לכיוון של הוריקן עצבני.
"אתם לא כבולים, אתם יודעים. אתם יכולים ללכת" רק מצב רוח רע
שכזה יכול להוציא ממנו תגובה זועפת כל כך, "הוועדה המזויינת
מתפרקת למשך חודש. נהדר". "תודה, בוס" חיוך אירוני מצידה של
עינת ותגובה גרועה הרבה יותר של אהוד: "אני כבול מרצון אל
האופל וכל קשירה אחרת תהיה מנוגדת. לא אתן שיכבלו אותי". ואז
הם הלכו והשאירו את בילינגס לתהות בקשר לאופל בעוד כאב הראש
שלו מתפשר על גלי טסונאמי ענקיים. גת דיבר על זה לפעמים,
בייחוד כשאנשים העירו הערות הקשורות לדת. בילינגס, קתולי אדוק,
התקשה להבין את הגישה של אהוד. "בלי האמונה אין דת" אמר לו
פעם, "אבל כמה אנשים אתה רואה שהם דתיים חסרי אמונה? מה עם
המחבלים המתאבדים שטוענים לצדיקות מוסלמית בזמן שהם מבצעים
מעשים שעומדים בניגוד מוחלט למה שכתוב בקוראן הקדוש שלהם? או
יהודים שחובשים כיפה ולוקחים שוחד, גונבים, עושקים, רוצחים
ועוד אלף ואחד דברים שאסורים לפי התורה? או אנשים שבשמה של הדת
הנוצרית, כן כן, אל תתווכח כי אני אסביר, מבצעים פשעים איומים?
ריצ'ארד לב-הארי שכולם אוהבים להלל. הצלבן האגדי היה מלך
אנגליה למרות שלא היה באי הארור מימיו. במקום צבא גיבורים כמו
בסיפורים לב-האריה האציל הוביל חבורה של פורעים שבזזו, שדדו,
אנסו ורצחו ועוד אלף ואחד דברים בזמן שהארכי-בישופים עמדו מהצד
ונהנו ממראה עיניהם. הדת היא סוף האמונה. הדת באה מהמוח. אמונה
צריכה לבוא מהלב. זה לא להצטלב, לא לרדת על הברכיים בכיוון מכה
חמש פעמים ביום וזה לא להגיד שמע ישראל ולהניח תפילין. גנרל,
אלת האופל עדה שאמונתי באה מן הלב על אף הפקפוקים של המוח. אני
מתפלל כשאני חש צורך, לא בזמנים קבועים. השגרתיות נוגדת את
אלוהים כיוון שהיא נוגדת את האקראיות והצורך של הלב לדבר עם
אלוהים אינו מוגדר בזמן. היה בטוח שאני מודה לאלת האופל על
בסיס יומיומי. אני לא מעוניין לפרט אבל היא הצילה את החיים שלי
במקום בו בן-תמותה היה נכשל. כל נשימה שלי היא תודות לאלת
האופל. אל תספר לי על אמונה, גנרל, כי כל נשימה שלי היא הוכחה
לאמונה. אם היית שואל מאיזו דת אני הייתי אומר שאני לא דתי.
אבל שאלת על אמונה דווקא, אז זכית במנת תוכחה מהאיש האפל".
גנרל בילינגס העדיף שלא להיזכר בהסבר מדוע האופל והרוע הם דבר
שונה לחלוטין. זה כלל יותר מדי הסברים על האדם הקדמון שפחד מן
החושך כיוון שהיה חלש יותר בחושך. "האופל נעשה מילה נרדפת
לרוע, בדיוק כמו שפנטיום נעשה מילה נרדפת למחשב. הבעיה היחידה
היא שלשרש את הפנטיום יהיה יותר קל כי הוא כאן רק עשרים שנה.
האופל מזוהה עם הרוע מאז היות האדם עצמו. שיזדיינו כולם. אם
אתם חושבים שאני מרושע, אתם צריכים לראות כמה אנשים שהכרתי
בישראל".
בסופו של דבר הבין גנרל בילינגס שאהוד גת לא מטורף כפי שזה
עשוי להישמע. מלבד זאת, בילינגס ידע להעריך טיעונים טובים
כששמע אותם. גל טסונאמי של כאב הזכיר לבילינגס שהוא צריך לחזור
לעבודה.
טיסה מסחרית מנמל התעופה במקסיקו סיטי להונולולו הביאה את חברי
יחידת העקרבים השחורים להוואי. הם מצאו להם מעבורת שהביאה אותם
אל פרל הרבור עצמו. באותו לילה נרשמה פריצה לחנות נשק באזור.
חמישה-עשר אקדחים, כולם בקוטר 0.33, כולם עם משתיקי קול, כמו
גם כמות גדולה של כדורים נמוכי-מהירות נגנבו. במפתיע, הקופה
נשארה סגורה ואיש לא נגע בה. הבנקים באיזור והבסיס של הצי
נכנסו לכוננות גבוהה מחשש לפיגוע או שוד. חבורה של אנשים
בחליפות הסוואה בדגם של הנחתים נכנסה לבסיס פרל הרבור חמש שעות
אחרי שנכנסה הצוללת אלסקה למעגן שלה. המפקד של אלסקה וסגנו
הלכו מסמכי תדרוך שאותם יקראו רק מאוחר יותר. בצי האמריקני
שונו הנהלים לפיהם קיבלו קציני הספינות תדרוכים על החוף מסיבה
פשוטה מאוד: לפני מספר שנים אחד הקצינים של יורקטאון, סיירת
טיקונדרוגה מזדקנת, החל להתפאר על היעד של ספינתו בפאב בנורפק.
היה שם איש שלא היה צריך לשמוע את הדברים. כשיורקטאון שקיבלה
אחרי-כן את הכינוי לאמבו, שתרגום חופשי לעברית יהיה כבש או
כבשי, הגיעה למקום שאליו נשלחה וגילתה שאחת מסירות הדיג שצפה
לה בשקט נושאת עליה חומר נפץ רב עוצמה ושני צוללנים. תמימותו
של קצין הפכה את יורקטאון ואת רוב אנשי צוותה לאתר משיכה
לצוללנים חובבים. מאז המקרה הצטרף תמיד שליח אל אנשי הספינה או
הצוללת כשזו הפליגה והעביר את התדרוך לפני שהתרחקו ממש מהחוף
או צללו אל מתחת למים. אז הייתה סירת מנוע קטנה מחזירה את
השליח. קפטן מקאפרי הופתע לגלות שאת מסמכי המשימה העביר שליח
בדרגה רמה. תת-אדמירל ליתר דיוק.
וודסון
זה עבד כל כך חלק. אודה על האמת, בתקופת שירותי הצבאי הצטיינתי
בעובדה שהייתי יציב מאוד. לא היו לי כל מיני 'החלקות'
ו-'טעויות אנוש' שהיו למפקדים אחרים. לעומת זאת, לא הייתי בולט
בשום דבר, מלבד המשפט הלא-מאוד-נפוץ ש-'אם יש מפקד שהייתי רוצה
כשמגיעה פקודת שיגור לטילים שלנו, זה וודסון'. טוד מק'קאפרי
כנראה לא שמע את שמי מימיו. זו סיבה מצוינת אחת לבחירה באלסקה.
אתה לא יודע שהמדים שמולך אמורים להיות על קולב או מקופלים
בעליית גג כשאתה לא מכיר את לובש המדים, לא? המוניטין של
מק'קאפרי היה של קברניט תוקפני שיסתער ראש בראש על קבוצת קרב
של נושאת מטוסים בלי לחשוב פעמיים. אה כן, המוניטין הזה גם אמר
שהוא יחסל את כולם, יחמוק מכל מטוסי ומסוקי הנצ"ל של הקבוצה,
יכניס את הטורפדו האחד שיצליחו לירות עליו ישר בבטן של הספינה
שירתה אותו ויחבר הערת שוליים פילוסופית קטנה וגסה
לאנציקלופדיית היונקים הימיים בדרך. המוניטין האלה היו הסיבה
שבקשתו של האיש לותר על קידום ולהמשיך לתפקד כמפקד צוללת
התקבלה ארבע פעמים. מק'קאפרי, מפקד הצוללת הזקן ביותר בחיל
הים, היה האיש שאליו פונים כשצריך לבצע את הבלתי-אפשרי. הסיבה
השניה לבחירה באלסקה היה העובדה שהצוללת הייתה עכשיו השקטה
ביותר מבין צוללות האוהיו כלומר השקטה ביותר בין צוללות שאפילו
אלוהים לא יוכל למצוא. עכברי-יבשה שאלו אותי פעם מה הפך את
הפיקוד על מרילנד ליותר טוב מפיקוד על הוואי או על סאן-חואן.
התשובה הפשוטה והבוטה הייתה שסאן-חואן, צוללת לוס-אנג'לס
מזדקנת הייתה שקטה. הוואי, וירג'יניה חדשה ונוצצת, גרמה לרעש
של סאן-חואן להיראות כנמל תעופה. כשהעמדת את מרילנד ליד שתיהן
הן לא עשו רעש בגלל שמרילנד הייתה 'חור שחור' מבחינת הרעש.
המטאפורה הנחמדה הזו גרמה להם להרים גבות בתמיהה. אז הייתי
צריך להסביר לחבורת שריונרים שהראדאר לא עובד מתחת למים ובטח
שאי-אפשר לפתוח איזה חור ולהסתכל החוצה. סונאר, הסברתי לבורים,
פועל על רעש. הם נדו בראשם בתדהמה שהזכירה לי איכרים בפעם
הראשונה בעיר גדולה. "תראו," אמרתי להם אז, "יש לכם פה בקאנטרי
קלאב בריכה. תקפצו למים ותבחרו פינה בקצה הבריכה. אחרי זה אחד
מכם יעבור לפינה הנגדית ויפעיל את השעון המעורר שלו. אתם תשמעו
את הצלצול כאילו הוא בא לידכם ממש. המים מעבירים רעש בצורה
הרבה יותר טובה מהאוויר". ואז הייתי צריך להסביר על ההבדל בין
סונאר פסיבי שהוא פשוט מאזין לרעשים וסונאר אקטיבי ששולח גלי
קול כדי לדעת, לפי ההחזר, מה יש לפניו. השקט היה סיבה שנייה
מצוינת לבחירה באלסקה. "המפקד," מק'קאפרי הצדיע, "אני מניח
שאתה פה בשבילי, כן?". "נכון מאוד. תת-אדמירל צ'ארלס וודסון,
מחלקת משימות מיוחדות בצי האטלנטי" שיקרתי, "אני לא הולך להגיד
לך הרבה, אתה מכיר ת'נהלים. מה שבטוח, בעוד," הסתכלתי בשעוני
בהפגנתיות, "עשר דקות יגיעו חמישה-עשר לובשי מדים אל הספינה של
ואתה תיקח אותם ואותי לאי כלשהו באוקיינוס השקט. בלי לשאול
שאלות, כן קפטן מק'קאפרי". "כן המפקד, נהיה מוכנים". "משוחרר"
אמרתי. מק'קאפרי נפנה ממני להתחיל לחלק הוראות לסגן שלו. יפה.
העולם
עברו עשר דקות ואלסקה יצאה מן המעגן בעזרת שתי גוררות קטנות
שאנשיהן חזרו מיד לעבודה, מתנהגים לפי דבריו של תת-אדמירל
חם-מזג שהודיע להם שהם לא ראו כלום ולא שמעו כלום. התוכנית
הייתה חכמה למדי. החלק החלש היה שיפתח מרדף ברגע שבו השליח
יגלה שמפקד האלסקה לא בא לקחת אותו אל התדרוך. אמנם עלה רעיון
להשאיר מישהו מאחור כדי ש"יעכב" את השליח - עד שיבואו לחפש
אותו, כבר יהיה מאוחר מדי. לבסוף, עם זאת, הוחלט שלא להפריד את
הקבוצה. כולם יישארו ביחד. למרבה המזל היה הקומאנדר שמתדרך את
מפקדי צוללות הטילים חולה ולוטננט עצבני שהיה צריך להחליף אותו
שמח כשתת-אדמירל הודיע לו חד משמעית שהוא ילך בשעה היעודה אל
מגוריו עד לשעת החזרה המשוערת מן התדרוך ויספר לכל מי שישאל
אותו ש- כן, הוא בהחלט נתן את התדרוך ועשה את זה בסדר גמור.
יותר מזה, הלוטננט אפילו לא ייאלץ לשקר כשיגיד שהפקודות שהיו
בידו אמרו לצוללת לצאת במלוא המהירות. הכל עבר חלק ואיש לא ידע
על העובדה שצוללת טילים בליסטיים נחטפה, כולל לא אנשי הצוות
שלה ומפקדה. עד שתגיע הצוללת אל הנקודה היעודה, חלקת ים מזרחית
לסאיפן, האמצעי שבשלושת איי מריאנה, יחשבו כולם שהכל הולך
נורמלי לחלוטין.
זו הייתה נסיעה רגילה בהרבה מובנים. היא לא הייתה רגילה במובן
אחד: כפי שטוענת תיאוריית הכאוס (משק כנפיו של פרפר בפקינג
גורם לסערה בניו-יורק) הנסיעה, אירוע קטן בקנה מידה גלובלי,
הייתה כמשק כנפיים של זנב-סנונית על חרציות צהובות. הסערה
שעתידה להתחולל בעקבותיה הייתה כולה מהרגע הראשון ועד סופה
חגיגה של אקראיות קטלנית. היה גשם באותו הערב, והמכונית
המשפחתית החליקה על הכביש הרטוב שירד משרשרת הגבעות שהיו
נחשבות הרים בישראל לכיוון העיר אוקלנד. זו הייתה מכונית
מתוצרת וולוו והחברה המייצרת הייתה גאה בעמידותה של המכונית.
המכה חתכה את גדר הביטחון כחמאה וארבעת הנוסעים, אישה כבת
שלושים ושלושת ילדיה הקטנים גילו על בשרם שזכייה במקום הראשון
בכל מבחן בטיחות בין לוס אנג'לס במערב למוסקבה במזרח לא מבטיחה
כלום כשמדובר בנפילה מצוק. איש מבני משפחת מרשל לא שרד את
ההתרסקות.
מיגי
"לא, לא ועוד פעם לא!" אמרתי. "מיגי, זה לא ינשוך אותך" עינת
תקעה בי מבט רגוז, "כמה פעמים כבר מזמינים אותך לערב צדקה?".
"צדקה??" שאלתי בכעס, "הייתי הולך לערב צדקה גם אם היו עושים
אותו במרכז סככת פרות ברפת של נען אבל לא כשזה ערב צדקה
בכנסיה". "מה הבעיה?" שאלה מקור הבעיה, ג'וליאנה מק'קול. זו לא
הייתה אשמתה. היא פגשה מכרה וותיקה שמארגנת ערב צדקה למען
נפגעי תאונות דרכים. 'מטרה נעלה בהחלט', אמרתי לעצמי. המשפחה
שלי מכירה טוב טוב את העניין הזה. בן דודה שלי זכה להכיר
מקרוב- קרוב מדי- מעקה בטיחות לאחר שהחליק מאופנועו בפנייה קשה
באיזור מעגן מיכאל. לא צריך ערבי צדקה בשביל להבין את החשיבות
של הדבר הזה. צריך רק קבר אחד, משפחה מצולקת נפשית ופחד איום
מכל רכב דו-גלגלי שנפח המנוע שלו עולה על חמישים סמ"ק. לא
רציתי להסביר את זה בקול כי מק'קול תצחק. אנשים צוחקים על
תחושה שכזו כפי שהם צוחקים על אדם ששומע קולות או על ילד שבטוח
שמפלצת מתחבאת מתחת למיטתו. "את לא רוצה לשמוע את זה" אמרתי
למק'קול. "אני מעונינת לדעת," היא אמרה זאת בקול כועס, "בוודאי
זו סיבה טובה מאוד אם אתה לא רוצה לספר. אנסו אותך בכנסיה או
משהו כזה?". "חי גאלה, לא" עניתי בחיוך, "תנסי עוד פעם". עינת
נתנה בי מבט מזהיר. היא הכירה ניסיון התחמקות מתשובה כשראתה
אחד כזה. "מיגי, שרלוט מחכה לפגוש אתכם כאילו הייתם איזה משהו
אקזוטי של ממש. היא עוד לא פגשה ישראלים בחיים שלה". "אה,"
אמרתי והתעלמתי ממבט מאיים של עינת, "אז אני צריך ללכת למקום
שבו אני לא רצוי כדי לשמש כמו מוצג אקזוטי מזויין??? בתנ"ך
המזויין כתוב על אורחים שבאו לאברהם והוא, מה עשה? סידר שכמה
ילדים יעשו שטויות כמו מוצג אקזוטי. אני אפילו זוכר משפט אחד:
"ישחקו הנערים לפנינו" וזה תמיד מעלה לי בראש אסוציאציות על
הומוסקסואלים. תודה ג'וליאנה, אני אוותר". מק'קול פערה את פיה
בתדהמה. "זו הייתה פליטה גרועה למדי, ג'יי-מק" עינת המציאה
לסמלת כינוי שתפס במהירות מדהימה. אותו בוקר שמעתי את מפקד
יחידת הליווי מדבר איתה והוא השתמש בכינוי הזה. "לא התכוונתי,"
אמרה מק'קול בחרטה. "עזבי, זה עבר ומה שעבר מת!" אמרתי. "למה
התכוונת לא רצוי בכנסיה? כל אדם רצוי בכנסיה ואתה עוד קיבלת
הזמנה מיוחדת". "מבחינת בני האדם," עניתי לה, "אני רצוי. לא
מבחינת- תראי, את זוכרת את הדיבר הראשון?" נשמתי עמוק וציטטתי
"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה
אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא
תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי יהווה אלוהיך אל קנא פוקד עוון
אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים לשונאי". מק'קול הצטמררה
מהזעם שיקד בקולי כשציטטתי. "את מבינה עכשיו?" שאלתי, "אל קנא!
אני אדם שמעדיף אלה אחרת על פניו ומזלזל בחוקיו ובספר שמוגדר
קדוש בפניו. אולי זה פשוט פסיכולוגי" חסמתי מיד את הטיעון
הנפוץ, "אבל אני מרגיש רע כשאני נכנס לבית תפילה המוקדש
ליהוה-רוח-הקודש-אללה. אל תתווכחי כי על פי הספרים הקדושים של
שלוש הדתות זהו אותו אל בדיוק". עיניה נפערו למשמע הבוז בו
כיניתי את ספרי הקודש לכאורה אלה. "אתה בז להם???" שאלה
בעיניים פעורות. "בבית ברוקפורד יש ספר תנ"ך," אמרתי לה,
"ואפשר לראות לפי הציטוטים שלי שאני מכיר אותו בצורה טובה. אני
קורא אותו ומתחזק בדעתי. היהדות מגדירה את הספר הזה כספר קדוש
והנה לך כמה דוגמאות מתוך הספר הקדוש ליהדות. חוק ייהרג ובל
יעבור הוא האיסור על גילוי עריות. והנה, אני פותח בספר בראשית
וקורא את סיפורן של סדום ועמורה. סופסוף גיליתי מה משמעות
שיכור כלוט. אחרי שלוט ומשפחתו ברחו מסדום ועמורה החרבות חשבו
שתי הבנות של לוט שהם בני האדם האחרונים על פני האדמה. מה עשו?
נתנו לאבא שלהן לשתות אלכוהול עד שלא ידע מימינו ומשמאלו והבת
הבכורה שכבה איתו ונכנסה להריון. למחרת אותו דבר והבת השנייה
עשתה אותו דבר. לכי תביני איך הדפוק קיבל זקפה כשהוא שיכור
אבל... עוד דוגמא? לא תרצח, לא תנאף, לא תחמוד אשת רעך ועבדו
ואמתו וחמורו ומערכת הסטריאו שלו וכל שאר החרא שיש לו בבית.
נשמע מוכר? יופי. דויד המלך שהיה צדיק גדול חמד את בת שבע,
אשתו של אוריה. והנה לקח אותה ונאף איתה. ואז הצדיק הגדול
ד-א-ג שאוריה ייהרג בקרב. וכי יזיד אי על רעהו להרגו בעורמה
מעם מזבחי ותיקחנו למות. את לא הכרת את הסיפור עם יואב
בן-צרויה אבל זה מה שקרה בערך. שיקרו ליואב כדי שיעזוב את
המזבח וטבחו בו בפקודת, כן כן, הצדיק הידוע המלך שלמה. התנ"ך
כתוב כמו תסריט לטלנובלה ספרדית ממוצעת. רצח, מין, תככים,
ירושות, נקמות אחים, משפחות מתפרקות וכל השאר החרא. מותק שלי,
אפילו פורנו יש שם" ציטטתי שורות מפורסמות משיר השירים, "מה
יפו פעמיך בנעלים בת-נדיב, חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי
אמן. זאת קומתך דמתה לתמר ושדייך לאשכולות. אמרתי אעלה בתמר
אוחזה בסנסניו ויהיו נא שדייך כאשכולות הגפן וריח אפך בתפוחים.
איך זה בתור פורנו? דניאל סטיל לא הייתה מתארת תאווה מינית
בצורה יותר מוצלחת. לחיי גיבוב הגסויות הפורנוגרפי שנקרא
התנ"ך. תגידי תודה שהידע שלי בברית החדשה והקוראן מוגבל מאוד
אחרת הייתי מביא לך מובאות דומות משם. הנה, הומוסקסואלים, גם
כן משיר השירים: דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים
וללקוט שושנים. אני לדוד ודודי לי הרועה בשושנים. שני חבר'ה
יורדים לאיזה גן עינוגים כדי 'לרעות בשושנים'. שמעתי תירוצים
יותר מוצלחים מזה!!! אני בז לספרי הקודש. אני אויבם של ספרי
הקודש כי אני יוצא נגד השטויות שלהם. אני אויבם של בתי התפילה
כיוון שאני עוין את ספריהם, קודש הקודשים שלהן. אני אויבם של
בתי תפילה כיוון שאני שונא ומתעב את האל שלו הם מקודשים. לו
היית עוברת את התלאות שעברתי, לו היית מחליפה אותי בסיטואציה
שנשבעתי לעולם לא לדבר עליה, היית את הולכת עם בגדים שחורים
ומדברת כמוני. אני לא לובש שחור כי זה ציווי. אני לובש שחור כי
זה הצבע שלה ואני מתגאה להכריז על היותי שייך לה. אינני אוהב
כנסיות, מסגדים או בתי כנסת. אשמח להעביר את שארית חיי בלי
לדרוך אפילו פעם אחת נוספת במקום שכזה". מק'קול, נדהמת
מהתפרצות כה בלתי-צפויה, הרכינה את ראשה. חשדתי שהיא עומדת
להתנצל וקטעתי אותה מיד. "אם תעזי להתנצל," אמרתי בנוקשות
שהתחלפה בחיוך, "אני אנגן לך את הבלדה של קיי.ג'יי.". "כן??"
עיניה קיבלו מבע ממזרי, "אז אני מקווה שתיחנק עם השנאה שלך.
שלא תחשוב בכלל שאני אתנצל. הייתי מעדיפה לירות בעצמי בראש".
"תתנצלי על מה?" שאלתי בלצון. היא גרדה את פדחתה ובהתה רגע
באוויר לפני שאמרה, "לא יודעת, על מה דיברנו?". זה היה רגע של
שחרור. שלושתנו צחקנו על הדרך בה אימצה הסמלת את חוש ההומור
הנבזי שלי. כמובן, האיום שבנגינת הבלדה של קיי.ג'יי. היה מספיק
חמור כדי שמק'קול תמחק מראשה כל מחשבה על התנצלות.
בערב שאחרי המקרה בפאב ההוא היא בקשה שאנגן את הבלדה של
קיי.ג'יי. לאחר שראתה את השפעת האיום על עינת. עינת התחננה
בפני שלא אסכים. "אם מק'קול תתחרט עד שנגיע אל הפסנתר אני לא
אנגן". "ג'וליאנה," עינת ירדה על ברכיה בתחנונים. כמובן, הסמלת
שהונעה על ידי הסקרנות רק הסתקרנה יותר מהתחנונים של עינת.
יכולתי להזהיר את עינת שזו התוצאה הצפויה אבל החלטתי לנגן את
הבלדה של קיי.ג'יי. בכל זאת. חסמתי את עצמי בפניה, דבר שלמדנו
אחרי שנים רבות של טלפתיה. היא לא יכלה לקרוא את מחשבותיי
הנבזיות. מק'קול נשארה איתנה בדעתה. במלון היה חדרון שכונה חדר
מוזיקה. בעיקרון הוא הוקם בשביל להקות שמתחממות לפני ההופעה
ואופיין בקירות חסינים לקול. טוב מאוד לאדם שהולך להתעלל בצורה
מוזיקלית בפסנתר הישן שעמד שם. ניגנתי את מארש המוות הקודר של
שוברט כדי לחוש את הפסנתר. ואז במבע מהופנט למחצה ותוך שעינת
מחפשת משהו להגן בו על אוזניה התחילו אצבעותיי לרקוד. עינת
יכלה כמובן לצאת מהחדר אבל זה היה מועיל מעולה נגדי: הייתי
שולח אליה את המחשבות שלי והיא הייתה שומעת את הבלדה בתוך הראש
שלה. אם כן, התחלתי לנגן ושמעתי את עינת מפטירה, "שמע ישראל
אדוני אלוהינו, אם יש'ך טיפת שכל, תעיף אותי מכאן או תמוטט את
המלון על הראשים שלנו". וכמו תמיד, כשבאמת צריך את אדוני
אלוהינו, אדוני אלוהינו לא זמין. חשבתי על ז'אן ד'ארק, הקדושה
הצרפתייה, המשרתת מאורלי. היא הובילה את הצבא הצרפתי לניצחונות
אדירים נגד הכובשים האנגלים. בסוף בגדו בה והסגירו אותה
לאנגלים. נו ואיפה היה אדוני צבאות שלפי טענתה היה מי שהוביל
אותה? בשירותים, יצא להפסקת עשר, עבר דירה, שיחק שש-בש עם
גבריאל או מה שלא יהיה. קדושה מעונה שמוצאת להורג בשריפה נשמע
יותר טוב מקדושה תמימה שמשחררת את צרפת מעול האנגלים, לא?
המחשבות האלה הביאו לי את מצב הרוח המתאים לבלדה ואני התחלתי
לשיר.
הייתה לי בחורה,
שקראו לה קיי.ג'יי
או קיי.ג'יי
בחורה
פגשתי אותה בבאר
הייתי לבד
והיא גם
קיי.ג'יי
הצעתי לה בירה
היא הסכימה
כי קיי.ג'יי
לא אמרה לא למתנות חינם
קיי.ג'יי
אהבתי את קיי.ג'יי
עד הסוף
הו, הסוף המר
קיי.ג'יי
ואני לעולם
אוהב את קיי.ג'יי
או הו קיי.ג'יי
בחורה
קיי.ג'יי הייתה בחורה
שלא שתקה לעושי צרות
לעולם לא
קיי.ג'יי
קיי.ג'יי הייתה ממשפחה
חסרת אמצעים
וחסרת פרוטה
קיי.ג'יי
וקיי.ג'יי התמכרה
לטיפה המרה
לוודקה הצלולה
בחורה
אהבתי את קיי.ג'יי
עד הסוף
הו, הסוף המר
קיי.ג'יי
ואני לעולם
אוהב את קיי.ג'יי
או הו קיי.ג'יי
בחורה
וכך המשכתי עוד עשרים ושמונה בתים שסיפרו איך גרתי עם קיי.ג'יי
ואיך היא גנבה את ליבי, ואיך היא גנבה את עצבותי ואיך היא גנבה
את מפתחות המכונית ונסעה לה שיכורה, חסרת דאגות וחסרת רשיון אל
תוך בית המגורים המגעיל של משפחת מק'גיל בעיר הורנוויל. אה, לא
ציינתי שהשירה הייתה ניסיון מכוון לחקות את יללות הגסיסה של
חרגול חירש וגרמה למק'קול לאבד את אחיזתה במציאות. את השיר
האיום והנורא המצאתי בצורה מכוונת כעונש שאיום בו יועיל יותר
מאיום ברצח. רוב האנשים יגחכו, אבל כשישמעו את הבלדה של
קיי.ג'יי. הם יתחרטו ובגדול. מק'קול נראתה ירוקה כשסיימתי לספר
את התמוטטותה של ספה דרך רצפת הקומה השניה על ראשה של הקבצנית
הגוססת קיי.ג'יי.
לו גיליתי למק'קול שקיי.ג'יי היה גם הכינוי שנתתי לאחד המחשבים
שלי בגלל שהוא גילה נטייה לקפריזות שונות ומשונות, הרי שהיא
הייתה חושב ששנאתי את המחשב שנאת מוות ולא הייתה מאמינה למשפט
האהוב עלי, "המחשב ההוא היה האהבה הראשונה שלי". בכל אופן
מק'קול הייתה מהמסכנים ששומעים את הבלדה של קיי.ג'יי פעם אחת.
בנימה סהרורית במקצת היא הכריזה שזו "הפעם הראשונה והאחרונה
והפעם העשרים יותר מדי שהיא שומעת את הבלדה הארורה". כשציינתי
שאם זו הפעם העשרים יותר מדי התוצאה המתבקשת היא מינוס
תשע-עשרה. "בדיוק!!!!" צרחה על מק'קול, "ועכשיו אם תסלחו לי,
יש לי ניתוח אוזניים ובדיקת שמיעה בעוד כמה שניות". ואז היא
עשתה אחורה פנה ונמלטה אל מחוץ לחדר. "הגיע לה, היא ביקשה את
הבלדה למרות כל התחנונים" אמרה עינת ברשעות. הבלדה גרמה לה
תמיד למצב רוח מרושע, גם כשניגנתי אותה מחוץ לטווח אוזניה וללא
תמיכה טלפתית.
האיום בבלדה גרם למק'קול לרדת גם מעניין הכנסייה. "אני אבוא,"
אמרה עינת, "ממילא אין משהו מי יודע מה גדול לעשות היום אחרי
הצהריים".
העולם
זו הייתה עוד החלטה שתשנה את העתיד, כזו שתשנה אותו בגדול. בלא
שידעה, עינת עמדה לפגוש באישה שתציל את חייה בעתיד.
קראו לה שרלוט, סתם שרלוט, והיא שנאה לספר על שם המשפחה שלה.
היא שנאה מקטרות והייתה רוצחת את ארתור קונאן דויל לו היה
עדיין בחיים. שרלוט הייתה הבכורה מבין ששת ילדיהם של הוריה
בעיירה קטנה בשם הנטסוויל באוקלהומה. הוריה, קוראי ספרים עתירי
ניסיון החליטו לקרוא לבנם הראשון בשם שיהלום את שם המשפחה.
אלמור וג'יין הולמס קיוו לבן וקיבלו בת. שרלוק הולמס בוטל ובאה
שרלוט הולמס. אנשים צחקו על השם הזה. מורים בתיכון לעגו לה על
השם. שרלוט הולמס שנאה את השם אבל סירבה להפסיד ב-'מירוץ לחיים
הטובים' כפי שאבא שלה כינה את החיים עצמם. היא סירבה להתעטף
ברחמים עצמיים, נאבקה ועמדה על שלה, התכופפה רק כשלא הייתה
ברירה אחרת ובסופו של דבר עשתה את המכה שלה. בזמן התאוששות
תעשיות ההיי-טק, שרלוט, בוגרת מדעי המחשב במכון הטכנולוגי של
מסצ'וסטס, מצאה לעצמה עבודה מוצלחת וביססה לעצמה הון מוצלח
למדי, בעזרת כמה הצלחות מרשימות בבורסה. היא לא שכחה- סליחה,
תיקון- היא סירבה לשכוח את הימים שבהם נאבקה. שרלוט ארגנה
אירועי צדקה והייתה רשומה כתורמת בלמעלה מעשרים ארגוני צדקה
בוושינגטון עצמה ועוד רבים בשאר ארצות הברית. וכל זה נעשה לפני
יום הולדתה העשרים ושמונה, שאמור היה לחול בעוד כחודש. שרלוט
בירכה את הסנאטור שתרם זה עתה סכום נכבד למדי לארגון הצדקה
שתומך בנפגעי תאונות דרכים. הסנאטור פנה לכיוון צלמי העיתונות
שהיו הסיבה האמיתית לבואו לשם. לשרלוט זה לא היה אכפת. האיש
תרם הרבה כסף והיה מספיק פופולרי כדי לעודד תרומות והתנדבויות
מצד אחרים מעצם תמונתו בעיתון. היא חייכה אל המצלמות. בסוף
הערב היא תגלה לעיתונאים כמה בערך תרם הסנאטור המכובד ממדינת
וואיומינג לארגון ותזכיר להם שהוא תרם פעמים רבות בעבר. זה היה
חלק מהמשחק שכל אדם בעיר הזו שיחק. היא לא סיכמה איתו שום דבר,
בעל-פה או בכתב, אבל העסקה שלא נאמרה הייתה כזו: אני אתרום,
אצטלם, אדבר בזכות הארגון, את תדאגי שהעיתונאים יזכירו כמה אני
נדיב ואצילי. "זו היא פוליטיקה" חשבה שרלוט ואז חייכה בחום
כששתי נשים קרבו אליה. "ג'ולס מק'קרטיס!" היא קראה בזמן שחיבקה
את חברת הילדות. "שירלי הולסטיין!" ג'וליאנה מק'קול השיבה את
החיבוק בעוז. זה היה משחק ישן של שתיהן, לעוות את השמות, שנוצר
עקב שנאתה של שרלוט לשמה. "שרלוט, זות'י אן," מבטא אוקלהומה של
ג'וליאנה מק'קול בלט לפתע, "והיא-" מק'קול קפאה. המבט על פניה
של עינת שרי לא יכול היה להביע משהו מלבד אימה. הצבע אזל
מפניה, מותיר אותן לבנות כשל גופה. "את!" זו הייתה המילה
היחידה שהצליחה להוציא מפיה לפני שעיניה התגלגלו בחוריהן.
לינג וו פיקד על הספינה הזו במשך חמש שנים. הספינה, שרשמית שמה
היה 'סי קאונטר', דלפק הים, נראתה כמו עוד ספינת מטען
בינונית-קטנה שמזדקנת במהירות בעולם של ספינות ענק ומכליות
אולטרא-גדולות. למען האמת מעטה הצבע המתקלף שכיסה את גופה
השמנמן הסתיר מנוע טוב- טוב מדי לספינה כזו זקנה- מחסן נשק
מפתיע בגיוונו, מכשיר ראדאר חדיש וסונאר שהיה אפקטיבי למרות
גילו המתקדם. הצבע המתקלף היה גורם לכל ימאי לשנוא את בעלי
הספינה מיד. צבע אינו רק עניין של יופי בספינות. צבע מתקלף
מגביר את החיכוך ומאט את הספינה בצורה נוראית. כל ימאי יודיע
ברגע שראה את הספינה שמישהו מתעלל קשות בגברת הזקנה הזו
ושאולי- רק אולי- צריך לחשוב לכיוון יציאה לגמלאות. וזה היה
מעטה הסוואה מוצלח ביותר לאדם מסוגו של לינג וו. כשקיבל את
ההוראה לצאת לכיוון איי מריאנה עם כל אנשי צוותו כיוון שמחכה
להם שם פגישה שתכניס להם הרבה הרבה כסף, לינג וו לא חשב
פעמיים. עבודת הפיראטים בימים של מטוסי מכ"ם וספינות מלחמה
משוכללות היא קשה ביותר, מה שהופך את הטרף לנדיר ביותר.
בתוך אלסקה העניינים התנהלו כשורה. תת-אדמירל וודסון לא סיפר
על מהות משימתם של אנשי כוח דלתא (כנראה) שהיו על הספינה וטוד
מק'קאפרי לא שאל. עם זאת, מק'קאפרי שמח לגלות שעכברי-היבשה
האלה מתים ללמוד כל דבר שאפשר על 'הילדה' שלו. "אתה יודע מה
זה?" שמע את אחד החובלים מסביר לפני כמה ימים, "אני מניח שלא
כי אין דבר כזה במטוסים וטנקים. זה נקרא 'מזיין מקום'. אם אתה
שובר את הזכוכית ומושך בחבל הזה, משתחרר מצוף מיוחד שמשדר
צרחות עזרה דרך הלוויין. במקרה ומשהו רע קורה, הוא יודיע
לאנשים איפה לחפש אותך". "ולמה קוראים לו מזיין מקום?" התעניין
עכבר-היבשה הנבער מדעת. "השם הרשמי הוא מציין מקום אבל אם אתה
משתמש בו זה אומר שאתה נמצא במקום מזויין אז..." החובל גיחך
למראה הבעת פניו של עכבר-היבשה. היה בחור אחד, בראדלי, שנראה
להוט יותר מכולם. 'הבחור היה מכונאי מלידה', חשב מק'קאפרי,
'הוא נולד עם מברג ביד'. מק'קאפרי חשב שאם הבחור הזה נתקל
בבעיה שהוא לא מכיר אז הוא כנראה יגיד "בוא נפתח ונסתכל" ויסדר
הכל. בראדלי הוא מאלה שידעו מה לעשות במצבים קיצוניים בלי
להתבלבל ובלי לחשוב. מק'קאפרי שמח על שיש לו אחד כזה איתו.
תקלות קורות. מק'קאפרי הודיע לצוותו ש-"כל דבר שירצו אנשי כוח
דלתא ללמוד, תלמדו אותם!". מדהים, לא? הוא בחן מפה והחליט
שיגיעו אל קו-אין-מעבר שנמצא בין איי מרשל לאיי וייק בעוד יום
וחצי. טוב מאוד. מק'קאפרי לא עבר מעולם את הקו הזה בצוללת
אוהיו. למיטב ידיעתו לא היה אף-אחד שעשה זאת בצוללת טילים פשוט
כי הנהלים אמרו שמעבר לאיים האלה יש סיכוי להיתקל כלי שיט של
מדינות בלתי ידידותיות. אף אדם שפוי ובעל בינה מינימלית לא
יהמר לעולם על 'בומר', גם כשמדובר בצוללת טילים מהסוג שהגדיר
מחדש את השקט ושמסוגלת בדרך כלל להגן על עצמה בצורה לא פחות
טובה מזו של צוללת נורמלית. העניין פשוט למדי: 'בומר' צריכה
להיות מוכנה לשגר את הטילים הגרעיניים שלה אל מטרות עוינות בכל
רגע ורגע ואי אפשר לפנות אל מפקד הצוללת העוינת ולהגיד לו,
"חכה שניה, עצור משחק, אני צריך לכתוש כמה ערים עד עפר", נכון?
אבל לעומת זאת, האוהיו הן הצוללות הגדולות ביותר בצי האמריקני
והמוצלחות ביותר מבחינת מקום לאנשים נוספים. ובשם אלוהים היו
שם חמישה-עשר, שישה עשר אם כוללים את וודסון. 'לא', החליט טוד
מק'קאפרי, 'לא תוכל למצוא צוללת יותר מוצלחת בשביל משימה
כזאת'.
מיגי
"אגוזי, מה זה היה?" שאלתי את עינת. "מה היה מה?" היא הרימה
גבה. "כשהגעתם לכנסיה," אמרתי, "את התרגשת מאוד ממשהו". "הו...
היה שם איזה זקן אחד, אולי 'תה מכיר את השם שלו. רונאן
קיטינג?". "אני זוכר את השם," אמרתי "אבל... כלום לא משנה".
"בסך הכל היה שם די נחמד" היא אמרה, "בפעם הבאה תבוא גם כן.
אתה צריך לראות איך ג'יליאן מק'טירנן שלנו מגיבה להתקפת מזון
עשיר". לא הבנתי את צורת הפניה הזו אל ג'וליאנה ושכחתי מזה
מיד. בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותה, עינת שיקרה לי בפרצוף. הו,
היא באמת פגשה את רונאן קיטינג ובאמת התרגשה ממנו אבל- לעזאזל,
כשהן הגיעו לשם חשתי ממנה דקירה של אימה, כאילו כל שדי הגהינום
הסתערו עליה בתוספת סיוע ארטילרי ומסוקי סער. "לא חשוב,"
החלטתי, "היא תספר כשתרצה בכך". החלטתי שלא לחפש את התשובה
במחשבותיה. זה יהיה חודרני מדי. היא לא חיפשה במחשבות שלי את
האירוע שהפך אותי מאתאיסט שונא-אלים למה שהיא כינתה בלצון
גאלאיסט. תודה לגאלה, היא החליטה שאספר לה כשאוכל, בלי לדעת
שלעולם לא אוכל. אני אחכה ואם היא תוכל, היא תספר לי מה קרה
בכנסיה. אם לא... אז לא. הייתה לי מזוודה להתחיל לארוז ותכננתי
לעשות את זה מיד.
העולם
היא לא רצתה שזה יקרה. היא מעולם לא רצתה לשקר לו. עינת הייתה
מודה בו ברגע במה שקרה אלמלא העובדה שההלם עבר ובמקומו באה
תוכנית. היא עצמה את עיניה לרגע ושחזרה את המעמד.
היא התיישבה בחבטה על כיסא שעמד לידה, מצליחה בקושי לכוון את
עצמה. היא לא האמינה באלוהים, היא סירבה תמיד להאמין בכך כי זה
אומר שהכל מתוכנן ושאין לה שום שליטה על חייה. עינת העדיפה
להאמין שהאישה בשחור מחלומותיה, אלת האופל של אהוד הייתה בעצם
משהו שקלטה מחלומותיו שלו. הרי גם כשנפגשו באמת היא גילתה את
הטלפתיה באופן כמעט מיידי בעוד שלאהוד לקח הרבה זמן להבין. היא
סירבה להאמין לנבואיות כלשהי בחלומות שבהם, מאז גיל שלוש נפגשה
עם אהוד והאישה בשחור שעמדה תמיד לידו. אבל האישה הזו, שרלוט,
הפחידה אותה. אלה היו הפנים שראתה בחלומותיה, פניה של האישה
בשחור. היא נזקקה לרגעים אחדים וכוס גדושה של קפה שחור חזק כדי
להתעשת ולהבין שזו איננה האישה בשחור. לשרלוט הייתה תספורת
שונה וצבע עיניה היה כחול, לא ירוק. ועוד משהו שעינת לא הצליחה
לשים עליו את האצבע. אבל שרלוט הייתה רק אישה שדומה באופן
מפתיע לאותה אישה בשחור.
רק כשחזרו אל המלון, רק אז הבינה עינת שרי שהיא יכולה להשתמש
באותה פאניקה בלתי-מציאותית שחשה כשראתה את שרלוט הזו כדי לבצע
משהו שרצתה לעשות זה זמן רב. 'ג'וליאנה מכירה את שרלוט מילדות,
לא?' אמרה לעצמה, 'אדבר איתה אחרי זה'. היא הולכת להפגיש את
אהוד עם אלת האופל שלו, להסריט את זה ולצחוק עליו לשארית
חייהם.
בזמן שעינת שרי הייתה עסוקה בלהתמודד עם ההלם ולתכנן הפתעות,
הייתה האלסקה מתקרבת יותר ויותר אל סאיפן, המרכזי שבאיי
מריאנה. "יום אחד להנחתה," חשב קפטן מק'קאפרי. הוא הלך אל
מחלקת הסונאר, שם ניטרו הסונאראים כל תזוזה במים. "מה חדש?"
שאל את הבכיר שבהם. "לא הרבה," ענה הסונאראי, "סיירה שש ממשיכה
בכיוון הרגיל שלה, סיירה תשע עדיין עושה מעגלים באותה נקודה.
אנחנו במרחק של שישה מילים ממנה. סיירה עשר כנראה הולכת ליפן.
זהו". הקפטן חייך ברשעות-מה. שלוש ספינות היו רשומות כרגע
ברשימת המטרות-האפשריות של אלסקה. סיירה שש הייתה ספינת משא
שהייתה כנראה בדרך מקליפורניה לנמל כלשהו בדרום אסיה. הם פגשו
בה לראשונה לפני כמה ימים. סיירה תשע הייתה ספינת מטען בינונית
שהתמזמזה לה באותו מקום מהרגע שבו קלטו אותה מכשירי הסונאר של
אלסקה. סיירה עשר הייתה מעבורת מכוניות שכנראה חזרה ליפן להביא
עוד מטען של 'הונדה', 'ניסאן' ושאר המיניאטורות שהיפנים קוראים
להן מכוניות. לעזאזל, אם תיתן באחת מכה קלה היא תתפרק לך
בידיים. לא כמו המכוניות האמריקניות הגדולות והחזקות. טוד
מק'קאפרי חשב על כך בזמן שפגש בברידג'ס, מפקד הכוח של דלתא.
"הם חייבים להיות כוח דלתא" אמר לעצמו מק'קאפרי, "הם מיוחדים
של צבא היבשה". הוא הופתע כשברידג'ס זה שלף את האקדח שנשא
עליו. "מדהים ששולחים אתכם עם אקדחים בלבד, לא?" שאל את האיש.
התגובה של ברידג'ס הייתה שני כדורים בחזהו של טוד מק'קאפרי.
כשקפטן הצוללת התמוטט פרץ הגהינום אל תוך מאה ושבעים המטרים של
אוניית חיל הים 'אלסקה' בדמותם של חמישה עשר יורים שהיו
ממוקמים בעמדות מפתח. גם לו היו חמושים, לאנשי האלסקה לא היה
סיכוי נגד הפתעה מבוצעת היטב שכזו.
מרל מרקוס סגר את מגירת השולחן וחייך אל חברו לשולחן. "מגיע
לך," אמר לו חברו, "לנסוע על אופנוע בגשם!". "אני לא חוזר עד
יום חמישי," ענה מרקוס, "לפי התחזיות הולכת להיות לנו פה סערה
איומה. סבירות גבוהה שהיא תשבש את הקליטה של הלוויינים בכל
תחנה מפה ועד נורפק. חרא!". "עדיין יש לך צלחת בבית?" שאל
חברו. "כן," הודה מרקוס, "ועל הצוק הזה אני יכול לקלוט גם
בסערה. אם יהיה משהו חשוב, אני אשלח לכם הודעה. נתראה".
דני אושיי היה עוזר טבח על סיפון האלסקה וזה הציל את חייו.
בתור עוזר טבח, היה אחד מתפקידיו של דני להביא אוכל לחבריו
שבתפקיד. הוא הביא מגש של סנדוויצ'ים אל חדר מכונות בזמן שהירי
החל. דני שמט את המגש בהפתעה ונמלט לאחורי החדר. קליע שחיפש
אותו נתקע בקיר שמולו. להפתעתו של דני הוא לא עשה חור אלא נחבט
ועשה גומה לפני שנפל על רצפת החדר. דני זרק את עצמו על הרצפה
והתגלגל מאחורי אחת המכונות. הוא בחן את החדר בחשש וראה רק
שלוש גופות- חבריו לצוללת. בהחלטה קרה ונחושה הוא הבין שהגיע
הזמן להסתלק. הוא לא הבין מה קורה אבל הבין את זה. לצוללת היו
פתחי מילוט שאם רק יוכל להגיע לאחד מהם- הצוללת הייתה בעומק
רדוד למדי והוא יוכל להגיע אל פני המים. הוא זינק לכיוון הפתח
הקרוב שהיה במרחק של עשרה מטרים בחדר הסמוך. כדור שקט חלף
מעליו ונתקע באחד הצינורות. הכדור הזה עשה חור, חריץ קטן
בצינור קיטור פעיל. סילון הקיטור החמיץ את דני בסנטימטרים
ספורים. עוזר הטבח בן השמונה עשרה הסתער אל תוך החדר הסמוך,
נעל את הדלת מאחוריו וזינק אל פתח המילוט. הוא קשר מצוף הצלה
סביב גופו, מהדק את האפוד הצהוב במהירות כפי שלמד. הוא סגר את
הדלת מאחוריו ולחץ על כפתור ההצפה. מים קרים עד אימה שטפו אותו
והעלו אותו למעלה בלחץ חד. הוא חתר בידיו ורגליו עד שהגיע אל
פני הים. הוא נשען אחורה ושפשף את ידיו שגירדו באופן מוזר. דני
אושיי המסכן לא זכר את העובדה שהקיטור שעבר בצינורות היה
רדיואקטיבי בצורה מסוכנת עקב חימום המים באנרגיה גרעינית. דני
גירד את ידיו והתרכז בלצוף. הוא צף חמש שעות נוספות לפני שבעל
יאכטה פרטית העלה אותו לסיפון היאכטה. עד אז דני היה מטורף
למחצה מפאניקה וכאבים שנוצרו ממחלת קרינה מהירה עד אימה. בעל
היאכטה השיט את סירתו בחזרה לסאיפן, האי ממנו יצא, והחיש את
המלח המסכן לבית חולים. עברו רק עוד שעתיים לפני שמטוס בית
חולים מיוחד טס כדי להביא אותו לבית החולים החדיש באוקלנד.
בינתיים באלסקה החלו מדי הקרינה לצרוח ולהבהב באורות אדומים.
כפי הצפוי, וודסון היה הראשון שהבין מה קורה. הוא זרק, פשוטו
כמשמעו את כל אנשי העקרבים לתוך חדר המרפאה, מלבד האחד המסכן
שגילה את עצמו נעול בתוך חדר מכונות על ידי בידוד אוטומטי
חדשני שהוכנס לשימוש רק שנתיים לפני כן כחלק מהגנת הקרינה
החדישה. וודסון נעל את הדלת של המרפאה ואז פנה אל ארבעה-עשר
הלוחמים. "יש דליפת קרינה," אמר, "אם מישהו יכנס כרגע לחדר
מכונות אז הוא מזמין לעצמו מחלת קרינה ברמת המוות הוודאי. מה
שאנחנו צריכים זה למצוא את חליפות הקרינה של הספינה. אחרת
כולנו מזמינים לעצמנו ילדים עם שני ראשים לפחות. החליפות
נמצאות במחסן קרוב. הבעיה היא שמי שיוצא מסתכן ברמות קרינה
גבוהות מאוד. אני בעד שנחכה כמה דקות לפני שנחליט. יש סיכוי
טוב שהכור יפסיק באופן אוטומטי בגלל הדליפה. נחכה ונראה".
וודסון קילל בלבו את המזל הרע שהניח לצינור רך להיפרץ מכדור
נמוך-מהירות. הכדורים הרי נבחרו במיוחד כדי להימנע ממצבים
שכאלה.
אלה היו שש דקות מורטות עצבים במיוחד. מערכת הגנת הקרינה
תוכננה בדיוק למקרים כאלה. טוב נו, לא למקרים של חור מאקדח אבל
למקרים של דליפת קרינה. חלק אחד היה הבידוד האוטומטי שהיה מאט
אם לא עוצר לחלוטין את התפשטות הקרינה. חלק אחר היה מערכת
הכיבוי האוטומטית שתוכננה למקרים שבהם אי אפשר להגיע אל החלק
הנגוע ואו אין חליפות קרינה בשביל העבודה. וודסון התרכז בלשלוח
את כל אנשי היחידה להתקלח ו-"לשפשף טוב כל חלק בגוף כולל הזין,
האף ואל תשכחו מאחורי האוזניים" בזמן שהמערכת החליטה שחמש-עשרה
דקות של דליפת קרינה מעידות על בעיה במערכות האנושיות ושיתקה
את הכור. כל האורות באלסקה כבו. שעה וחצי אחרי כן יצאו בילי
האלק ו-וודסון עצמו להביא את חליפות הקרינה. וודסון הסביר
שבתור קברניט, הוא לא יכול לתת לחיילים הפשוטים פקודה לעשות
משהו שלא היה מעז בעצמו. האלק, רווק, אמר בפשטות "כל הנשים
שלכם יהרגו אותי אם הם ילדו תינוק עם שני ראשים ושש ידיים".
האלק ו-וודסון הגיעו אל החדר בו הוחזקו חליפות הקרינה ולבשו
שתיים מהן מיד. החדר היה אטום לקרינה ונעול תמיד פרט לביקורת
או דליפת קרינה רצינית. חליפות הקרינה האחרות הובאו אל האחרים.
אחד החיילים אמר שתמיד רצה להתחפש לאסטרונאוט אבל חשב שהחליפה
לא תהיה נוחה בזמן חגיגות ליל כל הקדושים. "אז עכשיו אני יודע
שצדקתי. היא באמת לא נוחה". כולם צחקו בהקלה. רק אז ניגשו
וודסון וברידג'ס אל דלת חדר מכונות. "אנדרו, אתה שומע אותי?"
שאל ברידג'ס דרך מיקרופון, "טוראי לה-סאל, ענה לי". "המפקד??"
הקול היה מתוח, "כל הגוף שלי מגרד". הוא סיפר להם מה קרה.
קודם-לכן הסכימו וודסון וברידג'ס שהם הולכים להסביר ללה-סאל
שהייתה תקלה ולכן אי-אפשר לפתוח את הדלת. ברידג'ס סיפר לטוראי
לה-סאל את המצב האמיתי. "אין תקווה, המפקד?" שאל הצעיר מבין כל
אנשי היחידה. ברידג'ס התעלם ממבטו הזועם של וודסון ואמר "כן,
אנדרו, אין תקווה. הרופאים הכי טובים בעולם לא יוכלו לעזור".
"המפקד, אתה..." הוא נשנק ו-וודסון שמע קול של מתכת מכה במתכת.
הטוראי הצעיר דיבר במהירות עצומה כשאמר, "תמסור לאימא שלי שאני
אוהב אותה ושלא הייתה ברירה אחרת, כן? תמסור לה שאני חושב עליה
עכשיו". "מבטיח," אמר ברידג'ס ודמעות עמדו בעיניו. טוראי
לה-סאל בלע את רוקו בקול חד למדי ואמר, "זה היה כבוד, המפקד"
ואז נשמע קולה של ירייה חדה, ללא משתיק קול וקול גוף מתמוטט.
"ואיה קון דיוס" לחש ברידג'ס, "יהיה האל בעזרך". "נוח בשלום,
טוראי," חשב וודסון, "זו הייתה החלטה אמיצה יותר מכל מנת אומץ
שיכולתי אני לגייס במצב כזה". "אתה חושב שהטבח הזה ברח?" שאל
ברידג'ס. "הוא מת!" ענה וודסון, "מחלת הקרינה תהרוג לו את
השפיות לפני שיוכלו לעזור לו. כרגע, אני חושב שכדאי למצוא את
מקור הדליפה ולסתום אותו. מה אתה אומר?". "בהחלט," הסכים
ברידג'ס, "קח את כל כוח האדם שתצטרך. אני לא רוצה עוד מחלות
קרינה". "תביא לי את בראדלי" וודסון חייך, "הוא יספיק".
על סיפונה של 'סי קאונטר' בחן לינג וו את האזור בחשש.
האמריקנים בצוללת אמורים להגיע בקרוב, ועל-אף החלטות ממשלתו,
הפיראט לא סמך על האמריקנים כלל.
מיגי
"תראו את זה," הצבעתי אל חבורה גדולה של אנשים שבחנו את
תמונותיו של 'איילין אחת'. הכנס הטכנולוגי הזה היה מעניין
ביותר. קיוויתי לבלות זמן בחלקים אחרים של הכנס. כרגע שימשתי
כמדריך לקבוצה של אנשי עסקים שעזרו במימון השילוח לחלל שיתקיים
בעוד שבוע. "איילין אחת יהיה רק הראשון מבין חבורה שלמה של
לוויינים שיוכלו לחסום לוויינים אחרים. הצי אוהב מאוד את
המערכות האלה. הניסויים שלנו עם הצי מתקדמים יפה מאוד ויש
סיכוי סביר מאוד שהם יקנו את המערכות האלה. בעזרת הלוויינים
יוכל הצי לחסום, באופן תיאורטי, כל חלקה של ים על כדור הארץ".
"מה זה יעזור?" שאל אותי אחד מהם. "אתה מנהל רשת אזורית של
אן-בי-סי באיזור ג'ורג'יה, נכון?" שאלתי. "בין השאר," הודה
האיש. "תחשוב מה היה קורה אם לא היית יכול לשדר כלום בגלל
שהמשדרים נשרפו? יש אסון כלשהו באטלנטה ואתה לא יכול להגיד את
זה לאנשים? תראה, בתור חייל לשעבר, אני רואה הרבה אופציות לדבר
הזה. כל שיגור של טיל, כל חיפוש של ספינה, כל מערכת ג'י-פי-אס
לניווט, כל הדברים האלה יחובלו קשות בגלל לוויין אחד קטן.
תחשוב על זה". "ותוסיף גם נפילות רשת," הצטרף קול חדש לשיחה.
"רבותיי," הצגתי, "תכירו את ג'ים קוסטה, המדען הראשי בכל עסקי
איילין והפורטו-ריקני היחידי שאמר לנאס"א 'תדחפו ת'הצעה שלכם
למקום בו השמש לא זורחת'. ג'ים, מה לעזאזל זה נפילת רשת?".
"תראו, יש לוויינים מסויימים שעובדים בקבוצות. נאווסטאר למשל,
רשת לווייני הניווט. הלוויינים מכסים כל מטר בכדור הארץ בכל
רגע נתון. אם תנתקו אחד, האחרים יצאו מאיזון ויתחילו להשתגע.
כמו מגדל של פחיות בסופר-מרקט. תוציאו פחית אחת והכל נופל.
מעניין, לא?". "איך עובד עניין הטווח?" שאל הבעלים של רשת
מסעדות ענקית. "יש לאיילין טווח של חמישה קילומטרים. לא הרבה,
נכון? אבל לאיילין יש גם כושר תמרון מדהים שנגנב מטכנולוגיית
לווייני-הקאמיקזי הרוסיים. הלוויין החמוד שלנו ירדוף אחרי
המטרה שלו". "וידאג לעוור אותה, להחריש אותה ולגרום לה
טמטום-חושים שמשויך בדרך כלל לאל.אס.די" הוספתי ברשעות. כולם
חייכו.
העולם
לקח לו הרבה זמן אבל בסוף הוא הצליח. ג'ורג' מרשל השתכנע לבוא
איתו אל הכנס הטכנולוגי. "ג'ורג' המסכן" חשב האיש, "לא מגיע
לו". מרשל נולד עם מום קל, אפילפסיה שמו. מחלת הנפילה התעללה
בו במשך ארבעים וחמש שנותיו. רק לפני שש שנים מצא סופסוף את
קוני, אישה שהתקפי המחלה לא הרתיעו אותה מלהתקרב לגבר הבודד.
היא הביאה לו אושר ותחושת ביטחון חמה עד כדי כך שהוא לא נרתע
מלהתחתן עם נערה ענייה וצעירה מאוד. קוני ילדה לו שלושה ילדים.
הגורל האכזר שבו נלקחו כל הארבעה ממנו בתאונה איומה הכניס את
ג'ורג' לתוך מרה שחורה איומה. בריאן טיילר החליט שהצורה הכי
טובה להוציא את ג'ורג' מתוך הדיכאון בו שקע תהיה להזכיר לו את
החיים הטובים. טכנו-מאניה למשל. ג'ורג' הרי היה חולה על
גאדג'טס ופיצ'עפקס טכנולוגיים חדשים. כן, הכנס יהיה התשובה
ההולמת לכרגע.
הייתה נביחה מתכתית קצרה לפני שהכור חזר לחיים. "עדיין שקט
להפליא" אמר וודסון, "אתה גאון, נייתן". "לא ממש," הצטנע
בראדלי בזמן שבחן את הסתימה בצינור במד-קרינה קטן, "זה רק
עניין של מדידה מתמטית טובה". "חדר מכונות לגשר," הודיע וודסון
בקשר-פנים, "תשלחו אלינו את צוות המכונאים. אני מעריך שהקרינה
תרד בעוד ארבע או חמש שעות לרמות שמאפשרות הסתובבות בלי חליפות
החלל. קדימה אסטרונאוטים, בואו נצא לדרך".
מיגי
"אתה לא תעז," עניתי לקיי בראון, "אני לא אעמוד בעוד קבוצה. תן
לנוח קצת". "טוב, תנוח קצת. מחר יהיו הרבה יותר קבוצות," הוא
השתכנע בקלות הפעם, כנראה תודות לעובדה שהיו יותר מדי אורחים
בביתן שלנו ביום הראשון של הכנס. "ג'ימי," סימנתי לקוסטה,
"תצטרף אלי ואל אן לארוחת ערב? יש פה 'נקניקיות ברוקלין' לא
רחוק". ג'ים הנהן. יצאנו לכיוון דוכן הנקניקיות ועינת בחרה
להעלות נושא שהציק לי. "אמרת קודם משהו על נפילות רשת," היא
אמרה, "איך זה עובד?". "תראי," קוסטה חייך, "גם את היית חיילת,
נכון?". עינת הנהנה. "השתמשת באמ-16 אני מניח. איי-1? מצויין.
פירקת אותו והרכבת אותו. נניח ששכחת איזה חלק קטן בבריח. מה
קורה עם את טוענת, דורכת ולוחצת על ההדק? כלום! וזה כל העניין.
בגלל חלק קטנטן, הלכה לעזאזל מכונת הרג מעולה. לא אובדן גדול
לטעמי האישי, אבל... אז נפילות רשת זה להוציא את החלק הקטן הזה
לפני שהמערכת 'יורה'. זה מזיין את כל המערכת. רעיון לא רע,
לא??". "זה תיאורטי לגמרי," ציינתי, "אלא אם אני לא שמעתי על
מקרה שכבר קרה". "היה לנו פעם-" קוסטה לא הספיק לספר מה היה
פעם בגלל שאני זינקתי לכיוון הביתן של חברת 'קוסמוטק' שם
התמוטט אדם על הרצפה. "לעזאזל," שאגתי בזמן שדחפתי אנשים
בניסיון להגיע אל האיש ששכב ופרפר על האדמה. "...היה איתו
מישהו..." שמעתי מעל לדיבורי הקהל ההמום, "...הלך
לשירותים...". כרעתי על ברכי ליד האיש, מעלה בזיכרוני את
תהליכי הגשת עזרה ראשונה לאלף ואחד סוגים שונים של מקרים. ואז
נשמתי לרווחה. האיש נשם. הוא התפתל והשמיע קולות מוזרים וקצף
עלה על שפתיו. היה צמיד פלדה על ידו הימנית שהבהיר לגמרי את
העניין. "תתרחקו," ביקשתי מהאנשים שמסביבי, "זה רק התקף
אפילפסיה". רק כמה מן האנשים פנו אחורה. שיוויתי לקולי גוון
חייתי, הופך את הדיבור לנהמה זועמת ואמרתי "תעופו מפה
ע-כ-ש-י-ו!". זה עבד. בעידודה של עינת שזירזה את החוצפנים
שהחליטו לראות בכל זאת, התפזרה ההתקהלות. בחנתי את האיש.
"ראיתי הרבה מקרים של אפילפסיה," אמרתי לג'ים קוסטה, "אני מזהה
אפילפסיה כשאני רואה התקף. אפילפסיה לא הורגת אותך. זה עובר
אחרי כמה זמן, תלוי איזה סוג מקרה. מה שחשוב זה לדאוג שהראש לא
יפגע בשום דבר ושלא יבלע את הלשון". כהדגמה פתחתי את פיו של
האיש ושלפתי את לשונו החוצה. התעלמתי מהשריטות שנגרמו לי
משיניו. "אוי אלוהים," קרא קול. הבטתי למעלה אל גבר כבן ארבעים
שאחז בראשו. "אתה מכיר את האדון?" שאלתי. "אני באתי איתו.
קוראים לי בריאן טיילר". "איך קוראים לפציינט שלי, מר טיילר?"
שאלתי. "ג'ורג' מרשל. הוא בן ארבעים וחמש והוא-". "סובל
מאפילפסיה חמורה" קטעתי אותו. "לא, האפילפסיה שלו קלה. התקפים
של ארבע-חמש דקות. לא משהו רציני". "אז תמצא הסבר אחר לעובדה
שהוא ככה כבר עשר דקות וזה לא התקף קל בכלל?" דרשתי, "קרה משהו
שריגש אותו מאוד בזמן האחרון?". "המשפחה שלו... נהרגו כולם
בתאונת דרכים" ענה טיילר. "אלוהים!" ידעתי שאני מחוויר,
"אפילפסיה היא מחלה שקשורה במוליכים העצביים של המוח. רגש עשוי
לתגבר אותה בצורה רעה למדי. עינת, תדאגי שיגיע לכאן אמבולנס.
ג'ים, תביא למר טיילר את כוס הקולה שלי, לפני שהוא יחטוף
התמוטטות עצבים. מר טיילר, הפציינט הזה יהיה בסדר גמור, אבל
אני חושש שהוא לא יודה לי על שהצלתי את החיים שלו". האמבולנס
הגיע כעבור עשר דקות, במהלכן החל ג'ורג' מרשל להתאושש, פחות או
יותר. שמחתי להעביר אותו לידיים מקצועניות.
העולם
אלסקה צפה על פני המים למשך חמש דקות בדיוק. לינג וו ואנשיו
העבירו אל הצוללת את הארגזים החתומים שניתנו להם ואז החלו
להתכונן למסע חזרה אל בסיסם, באי קטן דרומית להונג-קונג. אלסקה
חזרה אל מתחת לפני הים, איכנה את הספינה הפיראטית והחלה לבצע
את חלק בי"ת של התוכנית. וודסון עזר לשני אנשים לחמש טורפדו
סימן-48 ולטעון את צינור השיגור מספר אחת. דקה לאחר מכן ניתנה
פקודת האש.
על סיפון 'סי קאונטר' צרח אחד האנשים שאייש את מערכת הסונאר
המזדקנת. "הם בגדו בנו!" שאג לינג וו בזעם כשקלט הסונאר את
האותות הייחודיים לסונאר-ביות של טורפדו. אבל לא היה לו מה
לעשות. 'סי קאונטר' לא יכלה לברוח מטורפדו ולא היה לה שום
אמצעי הטעיה. פגיעת הטורפדו יצרה חור ענק בירכתי הספינה. גורלה
נחרץ.
בחדר הסונאר של אלסקה קיבלה 'סי קאונטר' את הכינוי הרשמי
'לאמבו'. לאיש לא היה אכפת. צ'ארלס וודסון שבר תא זכוכית קטן
ומשך בחבל שהשתלשל ממנו. מעל מגדל הפיקוד של אלסקה השתחרר מצוף
ההצלה הקטן שכונה באופן בלתי רשמי 'מזיין מקום'. הוא עלה על
פני המים והחל מיד לשדר את מיקומו ללוויין שטס במסלול
גיאו-סינכרוני מסביב לכדור הארץ. הלוויין קלט את השדר והעביר
אותו הלאה אל מפקדת הצי האטלנטי בנורפק ואל פורט מיד של ה-NSA.
תקלה קטנה במערכת השידור של הלוויין מנעה ממנו לשדר לפרל
הרבור. זו הייתה בעיה קטנה אחת שמנעה מהצי להתחיל לחפש בזמן.
בעיה שניה הייתה העובדה שבפורט מיד ובנורפק לא קלטו את השדר
עקב 'אם-כל-הסערות' כפי שכינה זאת חזאי מרשת רדיו מקומית
בוושינגטון.
מקובל לטעון שצרות באות בשלשות. זה לא נכון ברוב המקרים. זה
היה נכון לגמרי במקרה הזה. הבעיה השלישית עם אות המצוקה של
אלסקה הייתה אקראית לגמרי אך בכל זאת גרועה למדי. הגב של מרל
מרקוס נפגע בתאונה אווירית ונשאר פגוע במידה מעטה. מרל יכול
היה לחזות גשם דרך כאבי גב קלים וסערות דרך כאבי גב קשים. הגב
שלו לא כאב עדיין בתוך הסערה האיומה שהשתוללה מעל מדינת מרילנד
אך הוא ידע שזה יבוא. הוא בחן את צג המחשב שלו, נהנה לגלות
שטויות מסוימות על כל מיני דברים דרך הלוויינים. עבודתו ב-NSA
נתנה לו את האפשרות 'לגנוב' שידורי לוויין בלי לחטוף על זה
עונש. המחשב הדהד לפתע כשלוויין של הצי החל לשדר אות מסוים.
מרקוס לא התיימר להבין מה בדיוק משמעות האותות ששלח מצוף כלשהו
באוקיינוס השקט. הוא רק הבין שמשהו שנקרא SSBN732 נמצא באיזו
מצוקה. הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג. "NSA, סג"מ רוברטס
מדברת" ענה קולה של אחת הקצינות החדשות של הסוכנות. "מלינדה
מותק, מתי תסכימי לצאת איתי?" התחכם מרקוס. "מי זה? מרל, זה
אתה?" שאלה הסג"מ. "אני ולא אחר. תגידי, אתם קולטים משהו
מ-SBN732 ?". "שלילי, הסערה משבשת לנו את כל הקליטה. מה
הולך?". "יש לי פה איזה אות- הלו? מלינדה?" מרקוס בהה באי אמון
בשפופרת הטלפון שלו. הקשר ניתק. הוא ניסה שנית. כלום. הוא ניסה
לחייג למספר אחר. כלום. מרקוס לא ידע שבסטנטון, העיירה שלידה
גר כבלי הטלפון עדיין נמצאים על עמודים ולא מתחת לאדמה. ברק
מדויק במיוחד (או ברק שהחטיא בצורה מרושעת למדי, תלוי לדעת מי)
ניתק את כבל הטלפון שחיבר את ביתו של מרקוס אל שאר העולם.
מרקוס היה מנסה להתקשר דרך הסלולרי- לו היה לו סלולרי. האזור
ההררי היה חסר קליטה בכל רשת סלולרית שהיא. הייתה לו רק ברירה
אחת והיא הייתה מסוכנת למדי. מרקוס החליט במהירות ולקח את מעיל
העור שלו לפני שפנה החוצה אל הסערה- ואל אופנוע הקוואסאקי
שלו.
מנוע של חמש-מאות סמ"ק נתן לאופנוע מהירות של למעלה ממאה
וחמישים קמ"ש. אינסטינקטים של טייס עזרו למרקוס לשלוט באופנוע
בעוד הגשם שוצף ושוטף את הכביש לפורט מיד. ואז, קרה מה שמרקוס
קיווה שלעולם לא יקרה לו. הוא התקרב לעיקול בכביש כשזרם של כאב
קימר את גבו ושיתק את גופו לכמה שניות. האופנוע החליק ומרל
מרקוס עף ממנו למרחק של עשרה מטרים. הוא שכב על הכביש וידע
שהוא מדמם בצורה חמורה. הוא ידע שחלקים גדולים מגופו שבורים.
הדבר האחרון שראה לפני שאיבד את הכרתו היה זוג פנסים צהובים
גדולים מתקרבים אליו במהירות.
וודסון
הוא הסתכל אלי בכעס. "אני יודע מי אתה" הוא אמר לי, "אני עוד
לא רואה את הפרצוף שלך אבל גם זה יבוא". הכרתי את הפנים האלה
אבל לא הצלחתי לזהות את האיש שעמד מולי. "אני אתפוס אותך בסופו
של דבר" הוא אמר. "עוד לא!" עניתי ולפתע החזקתי ביד אקדח.
יריתי שלושה כדורים. השניים הראשונים לא עשו לו שום נזק.
השלישי התפוצץ בפניו, מעיף אותו אחורה כמו בסרטים. "אתה מת!"
אמרתי לו בשנאה. הוא באמת היה מת. אבל מתוכו יצא מישהו- משהו
שנראה כמו אדם. הוא היה כפוף על ארבע ומידיו בקעו ציפורני
מתכת. האיש- הדבר הזה- הסתכל אלי בעיניים שחורות לגמרי. לא
יכולתי להבדיל בין האישון לשאר העין. הכל היה שחור. זה נהם אלי
ואז שאג בקול חייתי איום.
התעוררתי, שטוף זיעה. "חלום!" אמרתי לעצמי, "רק חלום!". אבל
הייתה תחושה אמיתית בחלום ההוא, כאילו משהו מזה הוא נבואה
כלשהי. "גת!" התנשפתי כשנזכרתי בפניו של האיש, "זה היית אתה!".
משהו בתוכי אמר לי שכדאי להישמע לאזהרה הזו מהתת-מודע שלי.
פתרתי את המחשבה והתרכזתי בכאן ועכשיו. היו לי בעיות גדולות
הרבה יותר.
העולם
אמבולנס הביא את מרל מרקוס לבית החולים המקומי. מרקוס היה
מחוסר הכרה וסבל משברים בצלעותיו, זרועו הימנית וגבו. פגיעות
פנימיות קשות אובחנו בזמן ומרל מרקוס הובהל לחדר ניתוח שם
הצליחו הרופאים להציל את חייו. הוא לא הצליח להעביר את ההודעה
שנשא עקב חוסר הכרה. הנהג שמצא אותו לא הבין את מלמוליו ולא
ידע כלום על הצרה שעליה ניסה האופנוען מחוסר ההכרה להזהיר את
האוויר.
המזל זימן למקום הטביעה של 'סי קאונטר' יאכטה קטנה בבעלות
ישראלית. בעל היאכטה היה בעל סוכנות דוגמנות מצליחה למדי
בתל-אביב. הוא נהג להתגאות בעובדה שהוציא ארבע מלכות יופי
ישראליות בתוך שש שנים. בעל היאכטה שירת בחיל הים במסגרת
שירותו הצבאי. ליתר דיוק, הוא היה סגן-רב-החובל הראשון על
סיפונה של אוניית חיל-הים 'עמלץ לבן', הראשונה מבין חמש צוללות
דגם 688 (לוס אנג'לס) שנקנו מארצות-הברית כשהחלה זו לעבור
לשימוש בצוללות דגם וירג'יניה. לו היו אומרים לאריק חצב שלאהוד
גת ועינת שרי יש קשר עם מצוף ההצלה שראה מול עיניו, סביר להניח
שהוא היה מגלגל את עיניו ושואל "למה אני לא מופתע?". אבל איש
לא טרח להגיד לו את זה ולכן הוא הסתפק בלשדר קריאה ברדיו הבין
לאומי לנמל סאיפן. "חזור שנית?" דרש קול ברדיו. "כאן היאכטה
'שלומפצי' מנקודה ארבע מאות ושבע - תשעים ואחת. יש כאן מצוף
הצלה של אוניית צי ארצות הברית SSBN732. בחור, אני שירתתי
בצוללות בחיל הים הישראלי. אני מזהה מזיין מקום כשאני רואה
אחד. תשלח הודעה לבסיס הכי קרוב של הצי שהסיבה האפשרית לטביעה
של 'סי-קאונטר' זה התנגשות עם צוללת טילים מזויינת!". "בסדר,"
האיש בצד השני נאבק עם השם שובר השיניים של היאכטה, "שלונצי,
נודיע. האם אתה רואה ניצולים?". "יש כמה גופות במים. לא נראה
שמישהו כאן בחיים. אני עדיין מחפש סימני חיים" חצב בחן את
הדמויות במים. "נראה שכל המתים הם אסייתיים. אין מדי צי. והשם
הוא שלומפצי". "בסדר גמור שלופצי. לידיעתך, יש מספר ספינות
בדרך אליך. הראשונה תהיה פריגטה של הצי והיא תגיע בעוד בערך
שעה. אשר קבלה". "חיובי, סאיפן. והשם הוא שלומפצי!".
הבסיס הכי קרוב באותו רגע היה באי סאיפן עצמו, אבל משם יצאו
הודעות לכל בסיס צי במהירות האפשרית. הספינה הראשונה שנשלחה
לשם הייתה Elrod FFG 55, פריגטת נצ"ל שהייתה משויכת לקבוצת
הקרב של נושאת המטוסים ג'ון סי סטניס. לקבלת הפקודה פנתה
הפריגטה לאחור והאיצה לשלושים ואחת קשר, המהירות המקסימלית של
מנועיה ששופצו אך לאחרונה. אחריה נשלחו כל שמונה הספינות של
קבוצת דיקסי שהיו באיזור. לחבורה הזו צורפו גם שלוש צוללות
וירג'יניה שהיו באיזור. לבסוף, בהחלטה שכל כולה פאניקה טהורה
נשלחו הוראות אל הצוללת 'מרילנד SSBN738' שהאיצה גם היא לכיוון
האזור. זו הייתה הפעם השנייה בימים האחרונים והפעם השנייה
בהיסטוריה הידועה כולה שצוללת אוהיו עוברת את הקו הלא-נראה בין
איי וייק לאיי מרשל לכיוון מערב. מצד שני, זו הייתה הפעם
הראשונה בהיסטוריה שצוללת אוהיו משדרת אות מצוקה.
על סיפונה של אלרוד נאספו שברים שהעידו על התפרקותה של ספינת
המשא סי קאונטר אך לא נמצא שום סימן לאלסקה עצמה. כל ניסיון
להתקשר עם הצוללת עלה בתוהו. הדעות החלו להתגבש יותר ויותר
לכיוון התיאור האפשרי שבו אלסקה עברה את קו האין המעבר כי
גילתה משהו לא ידוע, ולא הספיקה לשדר הודעה על כך כש-'גילחה'
את תחתיתה של סי קאונטר וטבעה. הצי האמריקני החיש ספינות
לאיזור בניסיון למצוא את הצוללת האבודה. סונארים אקטיביים החלו
להכות במים הטריטוריאלים של סאיפן בחיפושים אחרי הגוף בן 170
המטרים של אוניית חיל הים 'אלסקה SSBN732'.
בוושינגטון הסתערו צוותי העיתונות על הידיעה. דובר הבית הלבן
נאלץ לכנס מסיבת עיתונאים ולסכם את המידע הידוע. "אלסקה פגעה
כנראה בספינה. הערכות ראשוניות מאשרות את הסברה הזו. הצי מחפש
כעת אחרי הצוללת עצמה. המים באיזור ההוא עמוקים וקרים כך שאין
אפשרות להשתמש בצוללנים אנושיים. לנוכח עובדה זו, הצי יוציא
בעוד כשעה את 'גלומאר אקספלורר', ספינת חיפוש והצלה במעמקים
לכיוון האזור. שאלות? קוני?". כתבת הוושינגטון טיימס שאלה את
השאלה ממנה רצו בבית הלבן להתחמק יותר מכל. "איזו ספינה הייתה
מעורבת בהתנגשות?" שאלה קונסטנס פרין. דובר הבית הלבן הונחה
במיוחד לשקר בעניין זה. "הספינה היא סי-קאונטר, ספינת משא
בינונית יפנית שהייתה בדרכה מנמל סנדיי ביפן לונקובר בקנדה.
אין לי כרגע פרטים נוספים עליה. השאלה הבאה".
מיגי
בחנתי את פנים הביתן של 'אלקטרו-מג'יק' בסקרנות. "אלקטרו-מג'יק
מציעה חוויה אמיתית של מציאות מדומה," הסביר האיש שליווה את
הקבוצה שעמדה לידי, "עד היום הייתה המציאות המדומה רק 'התקפה'
על חושי הראייה, השמיעה והריח תוך ביטול של הקלט החושי האחר.
ההבדל בין זה והטלוויזיה הוא רק זה שבזמן שרואים טלוויזיה הקלט
החושי פועל על דברים אחרים בסביבתך בעוד שבמכונות ההן 'העלימו'
את הסביבה. אצלנו זה שונה. בעזרת מתקן קטן שחודר אל תוך האוזן,
אנחנו מכניסים אתכם לתוך סביבה וירטואלית". "כמו המטריקס?"
הצעתי. "אמריקנים מטורפים," הוא מלמל בעברית שקטה לפני שחייך
ואמר "בדיוק כמו המטריקס. בהבדל קטן. בסרט הדמויות לא היו
מודעות לעובדה שזו הדמיה. כאן נשאר חלק קטן בירכתי המוח שמודע
לכך שזו אשליה. כך אפשר למנוע מדברים שקורים בתוך המציאות
המדומה להשפיע על המצב המציאותי. כלומר-" הוא נקטע בגסות על
ידי אדם גס רוח וחסר טאקט- "כלומר שמוות בתוך האשליה לא יהרוג
אותך במציאות?" שאלתי. "נכון מאוד," הוא הנהן, "בקרוב תוכלו
לראות הדגמה של המצב על ידי קבוצה של מתנדבים. זה יחל בעוד חמש
דקות. לצערי אין אפשרות כרגע להצטרף אליהם". "חבל," מלמלתי
בעברית. "סליחה?" הוא פנה אלי בעברית מופתעת. "אתה לא הישראלי
היחידי בין האמריקנים המטורפים," הוכיחה אותו עינת בזמן שאני
הסברתי שחשבתי בקול. "רציתי להרגיש את זה בעצמי" הסברתי, "זה
יכול להיות מעניין למדי". הוא שלח אלי מבט אומד ואז שאל "מה
אתה חושב של מבוכים ודרקונים?". חייכתי באושר.
הוא הכניס אותי אל החדר בו תדרכו את המתנדבים החדשים על
המערכת. "...האבנים האלה יוסיפו לכם כוח קסום בל יאמן. תזהו
אותן לפי סימן של V שחרוט עליהן" הדובר הפסיק והקשיב להסבר של
הישראלי שפגשנו בקשר אלי. הוא הנהן ואז חזר לדבר, "אין לי זמן
לחזור על כל ההסבר שלי אז אני אתן לך תקציר. אתם תהיו גנרלים
של צבא, כמו גם לוחמים מעולים בפני עצמכם. סוג המשחק דומה מאוד
למחפשים את המטמון. בנקודת ההתחלה יש מזבח ועליו תצטרכו להניח
את הגביע. הגביע עצמו נמצא בתוך פרמידה. הכניסה לפרמידה חבויה
והפרמידה עצמה היא לא בדיוק הליכה למכולת. הלוחמים שלכם לא
יוכלו להיכנס אל הפרמידה. רק אתם. אתם תוכלו לבחור בין שלושה
סוגים של דמויות: קוסם, לוחם וגנב. הדמות שלכם תדע דברים שאתם
לא יודעים לפי הבחירה שלך. הלוחם מצטיין בצד השרירים, הקוסם
כשמו כן הוא והגנב הוא שקט וחמקני ועובד ממרחק בדרך כלל. אתם
תבחרו שיוך: אור או אופל. כדמות של האור יעזרו לכם האלפים
והגמדים וישנאו אתכם הגובלינים והטרולים ולהפך. כקוסם של האופל
תוכלו להקים את המתים אבל לא תוכלו לרפא את חבריכם לקבוצה
ולהפך. ישנן אבני קסם שנותנות כוח קסם עצום באופן זמני. ישנם
חפצים קסומים שתמצאו ואתם פשוט 'תדעו' מה עושה כל אחד מהם.
כשתיכנסו תרגישו דיסאוריינטציה. הדרך הטובה ביותר להתמודד איתה
היא להשתמש בכל החושים שלכם בצורה הטובה ביותר. תסתכלו, תדברו,
תריחו, תיגעו, תאכלו משהו מהצידה שלכם. זהו, תהנו". אדם במדי
החברה ניגש אלי והגיש לי שאלון למילוי. השאלון הזכיר במשהו את
השאלונים של תרומת דם. האם אתה סובל ממחלות גנטיות כלשהן? (כן,
דחייה בלתי נשלטת ממוזיקה מזרחית), האם יש לך בעיה גופנית כזאת
וכזאת (אני סובל מהתמכרות קשה לקוקה-קולה) וכו'. אחרי זה הם גם
בדקו לחץ דם ושאלו אם אני מרגיש טוב לפני שהחדירו לי מקלון
מתכת דקיק אל תוך האוזן. "זה ידקור," הזהיר המחדיר. "סבבה".
היה כאב קל באוזן. "מאה אחוז" עניתי לשאלת "איך התחושה".
התרגשות פיעמה בי. "עדיין לא אמרת איזו דמות אתה רוצה" השאלה
הייתה כמעט ביישנית. "רב-מג אפל" עניתי וקולי העמיק, "אני
לוקן, מלך המתים. בירחו...".
"...שוטים!" נחרתי אל חברי לקבוצה, שני גנבים, לוחמת ועוד
קוסם. "נשמע מעניין," גיחך אחד הגנבים. שאפתי עמוקות דרך אפי
ופקחתי את עיניי נגד תחושת הסחרחורת הלא מציאותית שתקפה אותי
כשמוחי התנגד לעובדה שאני נמצא במקום שבו אני לא נמצא. הקשבתי
לדיבורים של חברי לקבוצה בזמן שחפרתי בתיק המסעות שהיה תלוי
מגלימתי הקטיפתית השחורה אחרי לחם וגבינה שידעתי שיהיו שם.
ידעתי דברים חדשים שלא ידעתי לפני-כן. היה לי מטה עץ באורך של
מטר וחצי. "וואו," אמרתי כשהרגשתי את המטה, "זה מרגיש כאילו זה
נוצר בשבילי. ותראו את זה" הצבעתי על היהלום הכחול שעיטר את
חלקו העליון של המטה, "תכשיט נאה למדי. שיראק" השתמשתי במילת
הקסם של מרגרט וייס וטרייסי היקמן בזמן שהקסם 'זרם' דרכי אל
היהלום. אור כחול ניצת בתוך היהלום. "זה אפילו עובד" ציינתי
בחיוך, "כמו מטה מגיוס של רייסטלין. אני באמת צריך לקרוא את
'רומח הדרקון' עוד פעם. אחלה סדרה". "תגיד לי," שאל אותי אחד
הגנבים, "למה בחרת באופל?". "אה," חייכתי, "זה מתאים לי. אני
אפל גם בלי המשחק". "זת'ומרת?" שאל הגנב. "היי תראה, האופל הוא
לא רוע," הסברתי, "האופל קיים באנשים. אלה שבהם האופל הוא החלק
החזק אבל הם מתנגדים לו הופכים למרושעים כיוון שאינך יכול לנצח
את עצמך במאבק שכזה. אלה שמקבלים אותו מפיקים ממנו הרבה מאוד
תועלת, להם ולסובבים". "שיהיה," הגנב נאנח למשמע הפילוסופיה
המסובכת הזו, "תסתכל לשם". מאות גובלינים וטרולים עמדו ביחידות
סדורות לפנינו. "מחכים לפקודות" צעק טרול שעמד בראש טור של
נושאי חרבות. "את מי תרצו שנהרוג?" הוסיף גובלין שפיקד על
יחידת קשתים. בחנתי מפה שהופיעה לפתע לפני. "האויב נמצא כאן,"
הראיתי לחברי לקבוצה, "אתם יודעים על מישהו עם עבר צבאי שם?".
הם נדו בראשם לשלילה והלוחמת ציינה שמה שחשוב זה עבר במשחקי
פנטזיה. "כמובן. אם כך, אני מניח שהם ילכו בצורה הכי פשוטה
שיש. קשתים אחורה, רגלים ופרשים קדימה. אני אוהב דברים טיפה
יותר מתוחכמים. זאת התוכנית. אתה-" הצבעתי אל הגנב שדיבר איתי,
"תיקח כל יחידה של קשתים מלבד שתיים אל הגבעה הזאת. כל יצור של
האור בטווח הוא מטרה. את, בתור לוחמת, תיקחי את כוח הרגלים
כולו מלבד ארבע יחידות ותחכי לכדור אש אדום כדי להסתער. הקוסם
והגנב השני, תחלקו ביניכם את הרגלים והקשתים שנשארו ותצרפו שתי
יחידות פרשים לכל אחד. אתם תבואו מהאגפים, הקוסם מימין והגנב
משמאל כשכדור האש האדום נורה. אתה," הצבעתי אל טרול שרכב על
תועבה. לפחות, תועבה זו המילה היחידה שאפשר לתאר את הבהמה
ששימשה את הפרשים הטרולים. היו לזה שש רגליים, כל אחת עם שתי
ברכיים, גוף של סוס, ראש של גמל ומבע מרושע-מטופש. "דמי למענך"
ענה הטרול. "קח את היחידה שלך אל הפרמידה בעיקוף. תמצא את
הכניסה ותחזור כדי להודיע איפה נמצאת הכניסה". "בעונג," ענה
הטרול, "גאה לשרת!". "זיכרו, ניצחון בקרב הוא משני למציאת
הגביע. גיבורים, חכו לאש השחורה כדי להגיע אל הפירמידה. כולם
לקחת את הכוחות, עכשיו!". אחרי החלוקה הזו נותרו כמאה פרשים
טרולים, שסימנתי להם לבוא אלי. נתתי להם את הוראותיי ועליתי על
הגבעה כדי לצפות אל העמק מתחתי. סיירים אלפים רכובים על סוסים
בחנו את האזור. "לפקודתי!" הרמתי את ידי וכדור אש כחול התפוצץ
בתוך הסיור האלפי, "הסתער!". הודיתי בלבי על העובדה שקיבלתי
סוס ולא אחד מהדברים המפלצתיים שרכבו בעקבותיי. מפקדי האויב
זיהו את ההסתערות וכוחות גדולים של אלפים רכובים וגמדים אוחזי
גרזינים נהרו לעברי. הקסם זרם דרכי, מציף אותי בתחושה של כוח.
לפקודתי נקרעה האדמה ומטחים של אש בקעו ממנה. מימיני נפגעו
פרשים טרולים כשקוסם לבן הטיל בהם ברקים משמיים חסרי-ענן. חץ
עף לעברי, נחבט במחסום קסום שהקמתי ונפל. הצבעתי וכוח רכוב של
אלפים השתגע לפתע ותקף את היצורים הקרובים ביותר אליו, במקרה
זה יחידה חסרת מזל של גמדים. ואז, כשמרבית הטרולים שלי כבר היו
פצועים או מתים הרמתי את ידי וכדור של אש ירוקה התפוצץ בפניו
של לוחם של האור. אחד הגיבורים מת, וקבוצתי התפזרה לכל עבר
בנסיגה מבוהלת לכאורה. ברגע ששורות הכוח שלי התפוררו, התפוררו
גם שורות האויב כשחיילים רדפו אחרי טרולים במהומה אדירה. מצאתי
את עצמי בפני אלף שנופף חרב מעל סוסו הלבן. "אלאם שארדיש"
קראתי פקודה קסומה בזמן שנופפתי את המטה שלי מעל הראש. אור
אדום זועם ניצת ביהלום כשפגע המטה בחרבו של האלף. האלף והסוס
עלו בלהבות. "אני שונא מטרות קלות! אני הסערה!" צרחתי בהנאה.
ואז, בפעם השלישית, יריתי כדור אש, אדום בוהק הפעם, אל תוך
קבוצה של גמדים. התפוררות השורות של האויב אפשרה לכוחות
שהסתערו עכשיו משלושה כיוונים לתפוס את האויב בקבוצות קטנות.
זה לא היה קרב. זה היה טבח. ואז ראיתי טרול על תועבה דוהר
לעברי וזיהיתי את אחד מחברי הקבוצה שחיפשה את הכניסה אל
הפירמידה. "מצאתם?" צעקתי מעל הלמות הקרב. "כן!" הטרול, "היו
שם כמה אלפים. חיסלנו אותם!". "טוב מאוד!" עניתי וקיוויתי
שהאלפים לא הספיקו לדווח על מציאת הכניסה. גם בלי הדרכה,
הגופות ישמשו כסימן מעיד לא פחות טוב מעדות ראייה. הרמתי את
שתי ידי אל השמיים וגל של אש שחורה שטף חלקת אויב קטנה. ואז
סובבתי את סוסי ודהרתי אל הפירמידה. "מצחיק," אמרתי, "אני
אפילו לא יודע..."
מיגיהעולם
"...לרכב על סוס". עינת צחקקה למשמע ההערה הזו. "עכשיו אתה
יודע," אמרה אל מסך הטלוויזיה שהראה את הקרב. היה שלושה מסכים,
האחד שנועד לעקוב אחרי הקרב, השני שיעקוב אחרי הקבוצה של האופל
והאחרון שיעקוב אחרי קבוצת האור. "אתם יודעים," ציין אבי
בן-טוב, "ידעתי שיהיה כדאי להכניס אותו למשחק ולא רק בגלל שהוא
ישראלי". "אגב, המטה שלו שבור," ציין אחד הצופים, "יש סדק
ביהלום". "הוא ישרוד את זה," עינת חייכה, "הוא תמיד שורד". "זו
תוכנית פשוטה וגאונית," ציין צופה אחר. "כל תוכנית קרב גאונית
היא פשוטה," ענתה עינת. "אה, כן, כמובן," הסכים אבי בן-טוב,
"אבל עכשיו תבוא הבעיה האמיתית של קבוצת האופל. האלפים הספיקו
לשלוח מישהו לדווח לפני שחוסלו. גם אחרי שאיבדו לוחם וגנב
עדיין יש להם שלושה לוחמים ארבעה קוסמים וגנב אחד. נראה איך
יתמודדו חמשת האפלים עם זה". "אגב, מי הרג את הגנב?" שאלה
עינת, "לא הצלחתי להבחין". "גובלין עם קשת," גיחך אבי בן-טוב,
"מכל המיתות האפשריות זו אולי המביכה ביותר. הגובלין כיוון אל
אחד הגמדים והגנב נכנס לו באמצע. אה טוב, הקבוצה של האור הגיעה
לכניסה. מה הם ייקחו, ימינה או..."
"...שמאלה?" שאלתי. "שמאלה," ענו הקוסם והלוחמת. הגנבים שינו
את בחירתם מימין לשמאל וכאחד פנינו אל תוך המסדרון השמאלי ואל
תוך הפירמידה. "הדבר המזויין הזה הוא מבוך," אמר הקוסם השני.
"זה מזכיר לי את תזאוס והמינוטאור מהמיתולוגיה היוונית,"
ציינתי ושלפתי מדליון קטן מתוך התיק שלי. "צא מתהומות האופל,
רב-מחוש, היה לי פקעת חוטים" דרשתי. המדליון רטט וזרוע תמנונית
קסומה נשלחה מתוך מהמדליון. המחוש נאחז בקיר ואני סימנתי
לקבוצה להתקדם. ככל שהתקדמנו התארכה זרוע התמנון שבקעה מן
המדליון. נכנסנו אל חדר מלא בפסלים. הלפידים שעל הקירות הראו
לנו את פניהם המפלצתיים של לוחמי האבן שהחלו לפתע להתעורר
לחיים. "למה אני לא מופתע?" שאלתי את חברי לקבוצה כשלוחמי האבן
נופפו חרבות פלדה כסופות לכיווננו.
"כי קראת יותר מדי פנטזיה," ענתה עינת בחיוך, "נראה איך תצאו
מזה". אש שחורה הקיפה את שני הקוסמים. "הסתער," שאג אהוד, "גע
בהם". כל פסל שנגע באש השחורה התפורר לאבק. החרבות נשארו. "הוא
ייקח אחת," ציינה עינת, "מפתיע שהוא לא לקח חרב עד עכשיו". על
המסך השני נאבקה חבורת האור כדי להיחלץ מידיהם הרצחניות של
זומבים תעבי-דם. "כשחותכים יד היא ממשיכה לרדוף," אמר אחד
מהצופים שהתאגדו מסביב, "נהדר". "הוא באמת תפס חרב," אמר אבי
בן-טוב בפליאה, "איך ידעת שהוא יעשה את זה? זה לא כלול בידע
שהוא קיבל". "מוזר שאף אחד לא שאל למה הוא לקח דווקא..."
"...דמות של קוסם" עניתי ללוחמת, "תקשיבי לאיך שאני הולך. אני
יודע כבר איך להיות חרישי. אה כן, אני גם יודע איך להשתמש
בחרב, פחות או יותר". "מרושע שכמוך," רעם קול חסר גוף בתוך
הפירמידה, "חבל שלא הזהרת אותנו לפני-כן". "מה אכפת לכם?"
עניתי, "ממילא הקסם ישרת אותי יותר טוב. מה שמזכיר לי," כרעתי
על ברך ליד אחת מערמות האבק. לוח אבן קטן עמד שם. על פניו
הלבנים הייתה חרוטה אות אחת - V. "אבן קסומה," ציינתי ודחפתי
אותה אל כיס פנימי בגלימת הקטיפה שלי. הלוחמת נדה בראשה ואמרה,
"לפחות הם לא יוכלו להשתמש..."
"...בה" אמר בן-טוב, "גם אם היא לא תביא לאופל שום תועלת".
"סליחה?" עינת זקרה גבה. "אה, אהוד לא שמע את הקטע הזה. האבנים
נותנות רק למי ששייך לאותו צד כמוהן להשתמש בהן. אופל לא יכול
להשתמש באבן אור ולהפך. הן יכבלו את המשתמש הטיפש לצד שלהן".
"תזהיר אותו?" שאלה עינת. "לאאא. האחרים בטח יעשו..."
"...את זה," הלוחמת הצביעה על הכניסה אל חדר הגביע עצמו.
"כן!!! מצאנו!!!" צרחתי בהנאה. "ולא רק אנחנו," הזהיר אחד
הגנבים, "הקבוצה של האור מתקרבת". "בסדר, תוכנית א'!" אמרתי.
"כל זמן שהיא לא כוללת להסתער ישירות עליהם," הזהיר הקוסם
השני. "חברים, אכזבתי אתכם אי פעם?" שאלתי, "אם כן, תוכנית ב'!
אחד מאיתנו יחטוף את הגביע ויברח. האחרים יעכבו את האויב".
"אתה תעשה את זה," אמרה הלוחמת והאחרים הנהנו, "יש לך את
הסיכוי הכי טוב לצאת מפה בשלום". הקוסם השני שלף כדור בדולח
שמצא בתוך הפרמידה, והנהן. "תפוס אותו," אמר. "כולם פנימה,"
עניתי, "כשהם מסתערים תצעקו שטויות בסגנון 'אל תתנו להם לקחת
את הגביע', כן?". "בעונג" ענתה הלוחמת בחיוך מחוצף. אך ברגע
שנכנסנו אל חדר הגביע, כבו הלפידים. "חושך מצרים מזויין," אמר
מישהו, "רייסטלין, תן לנו אור ממטה מגיוס שלך". "בשמחה," עניתי
ונופפתי במטה. "שיראק" ציוויתי. הייתה הבלחה קטנה של אור כחול
ואז נשמע 'פוף' והחדר התמלא עשן סמיך. השתעלתי, מחיתי את הפיח
מפני ואמרתי, "אני חייב לתקן את הדבר הארור". עצרתי והסתכלתי
סביבי בתחושה של הכרה. "אינכם צריכים אור," אמר קול משום מקום,
"הניחו לי לראותכם באפלה שבה אתם מתקיימים". "בהחלט," עניתי.
הגביע החל לזהור בצורה מוזרה. החשכה לא נסוגה אך יכולנו לראות
בה כבאור יום מלא. "קח את הגביע," סימן לי אחד הגנבים, "האויב
כמעט פה". הושטתי יד ולקחתי את הגביע המוזהב. "הכיס בסדר?"
שאלתי את האוויר. הגביע התכווץ קצת בידי ואז אמר הקול חסר הגוף
"הייתי במקומות יותר גרועים". הכנסתי את הגביע אל אחד הכיסים
הפנימיים ומיהרתי החוצה. המחוש הקסום נמתח, מוביל אותי אל
היציאה. "הגנו על הגביע!" עלתה זעקה מאחורי ואחריה, "אל תתנו
להם להגיע אל הגביע" ו-"האופל ינצח!". מיהרתי בעקבות המחוש
הקסום, אל היציאה. המסדרון נפתח אל היציאה ומיהרתי החוצה, מבצע
טעות טקטית נפוצה למדי. ברגע שיצאתי הסתערו לוחם ושני קוסמים
לעברי. "בן-זונה!" צרחתי כשהגנתי על עצמי עם החרב הכסופה, "בוא
נראה אותך". הקסם הגן עלי מהתקפותיהם של הקוסמים הלבנים בזמן
שהדפתי בקושי את החרב הגדולה שנשלחה לעברי. "נסגור את זה מהר?"
הצעתי ללוחם והעברתי את החרב ליד שמאל. הדפתי בקושי את המכה
המהירה ששילח לעברי והזרמתי קסם נוסף אל ההגנה שלי. יד ימין
שלי התנופפה ופגיון החליק מתוך השרוול אל כף היד. זרקתי אותו,
משסע את גרונו של יריבי. הלוחם מת מיד. אבל הוא השיג את מטרתו.
כוחי הקסום הלך ונחלש בזמן ששני הקוסמים המשיכו להטיל בי
קסמים. ניסיתי לשאוב מספיק קסם בשביל להטיל בהם חזיזים קסומים
אך כוחי כשל. נפלתי על ברכי ושלחתי את ידי אל תוך הגלימה. האבן
הלבנה הייתה חמה בידי. ידעתי שאני צריך להודיע לאבן על היותי
אדונה. "אני אדונך!" אמרתי לאבן. כלום. "סורי למרותי!" ניסיתי.
הגנתי הקסומה נחלשה עד אימה. "לפקודתי!" ניסיתי עוד משהו. חזיז
נוסף הרס את הגנתי בצורה סופית. "לעזאזל איתך, חתיכת חלוק נחל
חסר ערך, צייתי לי!". האבן קפאה לפתע בידי. תהיתי למה הקוסמים
הלבנים לא הורגים אותי סופית. הייתה תחושה משונה באבן. "משהו
לא..."
"...בסדר!" צרח אהוד. "מה אתה אומר?" עינת חייכה, "זו הסיבה
שהם לא הורגים אותך. אתה תשרת אותם כשחלוק הנחל חסר הערך יהפוך
אותך לאחד משלהם. תהנה, איש אפל שלי, הפסדת!". "אולי באמת
הייתי צריך להזהיר אותו," אמר בן-טוב. "שכח מזה," עינת חייכה,
"לא יזיק לו להפסיד פעם. הוא לא חייב לנצח תמיד!".
הרגשתי את אצבעותיי קופאות. כוח זרם מהאבן אלי. כוח רע!
אצבעותיי הפכו ללבנות כסיד. "יש פה מלכודת," גנחתי כשהבנתי למה
הקוסמים פשוט עומדים ומסתכלים. הלבן על מפרק ידי הימנית וזחל
באיטיות לעבר המרפק. "זה אוכל אותי מבפנים," יללתי בכאב,
"משכתב את המוח, מפנה את הגוף נגדי. כובל אותי!". ניסיתי
להתנגד, להפוך את היד הלבנה לשחורה, להחזיר את השליטה אל
האופל. "אני איש של האופל. אני מהכבולים מרצון אל האופל" קולי
הפך לצרחה כשניסיתי לארגן את הגוף למתקפה נגד המלכודת הארורה.
הלובן עבר את המרפק וזחל לכיוון הכתף. כל החלק הלבן היה משותק.
ידעתי שאם אפסיד אהיה קשור אל האור, אציית להם. החלק המודע
הקטן לחש לי שזה פשוט אומר שאתעורר ואצפה בשאר המשחק מבחוץ.
החלק הזה הודיע לי גם שלא נורא להפסיד, שזה רק משחק. "זה לא
יכול להיות!" היה בי חלק שסירב להיכנע גם כשנראה שהכל אבוד.
"זה כובל אותי!! אני איש של האופל!!". זעם עצום הציף אותי.
הזעם היה אש שחורה שהייתה חמה מהשמש, קרה מהמוות. הזעם היה ים
שחור שמאיים להטביע את כל העולם. קולי התחדד לשאגה כשהזעם זרם
דרכי אל האבן הלבנה, "לא - אתן - שיכבלו - אותי!!!"
"מה הוא עושה?" אבי בן-טוב הביט במסך בתדהמה. הלובן נסוג
מזרועו של אהוד, מוחלף בצבע שחור שבלע כל אור שנגע בו. "הוא
משתלט עליה..." גנח אחד המפעילים. "אי אפשר לעשות את זה!!"
בן-טוב בהה באבן הלבנה שרטטה והשחירה. "תתפלא מה אפשר לעשות אם
אתה לא יודע שאי אפשר לעשות את זה" עינת גיחכה בשביעות רצון.
האבן הלבנה הפכה לשחורה. "במקום שהאבן תכבול אותו לאור, הוא
כבל אותה לאופל! מדהים!" בן-טוב מחה זעה ממצחו.
האבן השחירה בידי וצייתה לרצוני. נחשול אדיר של קסם זרם אלי
ממנה. הזעם והקסם נשאו אותי לגבהים אדירים של התרגשות. המטה
השבור ששכב על האדמה הזכיר לי את דברי בקרב עם האלף. "אני
הסערה!" צרחתי כקורא תיגר על אויבי. הקסם נענה לי ונשלט על ידי
זעמי. "אני הסערה!!!" שאגתי והעולם כולו רעד. האדמה התבקעה
וענני סערה הופיעו מעל שדה הקרב. בכל מקום שבו היו כוחות של
האור הייתה גם העוצמה האדירה של האופל. שני הקוסמים הוטחו
באוויר ונשברו כבובות חרסינה. בשדה הקרב עלו לוחמים אלפים
בלהבות וגמדים נקרעו לגזרים. ברקים נורו והאדמה ירקה אש
וחומצה. זו הייתה גרסת הפנטזיה של פצצת מימן קטלנית במיוחד. זו
הייתה תחילתו של סוף העולם.
"המדים שלו משתגעים!" הזהיר אחד המפעילים את אבי בן-טוב,
"אלוהים, בחיים שלי לא ראיתי בן אדם כל כך עצבני. אני ממליץ
שננתק אותו לפני שיגרום לעצמו נזק". "עוד לא," עינת עצרה את
ידו המושטת של המפעיל, "יהיה בסדר!".
מתוך ההריסות של שדה הקרב זחלה דמות עטופה שחורים לכיוון המזבח
של האופל. ביד רועדת מתשישות שלפתי את הגביע מהכיס והנחתי אותו
על המזבח. "אני ניצחתי" לחשתי בתשישות, "אני הסערה!". ואז, בלי
הרבה גינונים מיותרים, התעלפתי.
זו הייתה ההתחלה של הסוף. ניסיתי למתוח את הרגליים והצלחתי.
הייתי קבור מתחת לאדמה אבל עדיין בחיים. לא נורא. רציתי להישאר
מתחת לאדמה. זה היה חם ונעים. "אני חושבת שהוא מתעורר" הקול
המעצבן הזה קרא לי אל מחוץ לקברי הנעים. "אני לא מתעורר,"
חשבתי, "אני חי אבל אני מת!". "אתה לא מת, מיגי," הקול הזה
שוב, "אתה רק עצלן שמתחזה למת". "לא נכון," חשבתי בכעס, "אני
מת!". "יופי מיגי, ממש בוגר מצדך, בוא נעזוב את הגן ונעלה
לכיתה א'". "אגוזי," רטנתי, "אם זה לא בגלל מלחמת עולם, אל
תעירי אותי". "לא מלחמת עולם אבל קרוב לזה. SSBN כלשהי הלכה
לאיבוד". "מה???" התעוררתי בצרחה.
העולם
באלסקה הרים אחד החיילים את ראשו וצרח. וודסון הסתער אל חדר
הסונאר. "מה זה?" שאל. "יש פה עוד אחת, אני חושב" אמר החייל.
"זו כבר הצוללת הרביעית," ציין ברידג'ס שנכנס גם הוא אל חדר
הסונאר. "שלילי לגמרי, זו הראשונה והאחרונה" ענה וודסון,
"חברים, אתם שומעים כרגע את הסונאר האקטיבי הייחודי לצוללת
אוהיו. יותר מזה, אני מזהה את הצוללת עצמה. זו מרילנד". "איך
אתה מבחין?" תהה ברידג'ס. "הייתי הקפטן שלה," הזכיר וודסון,
"לסונאר שלה יש איזושהי עקמומיות בגלי הקול, אתה רואה את זה על
מפל המים?" הוא הצביע על התצוגה הזוהרת, "זה נמצא רק אצל
מרילנד. הייתי אומר אגב, שהיא מתקרבת אלינו במהירות". לו היה
מד מתח על סיפון האלסקה, היה המחוג קופץ מיד מאמצע הטווח
הירוק, דרך האדום ואל מחוץ לסקאלה. "זה בסדר. נסדר אותה" אמר
וודסון, "אבל אני מציע בחום שתחממו את חדר טורפדו למקרה שהיא
מגלה אותנו". במים מעליהם געשו תשע ספינות, מכות במרץ בסונארים
אקטיביים בתקווה לקבל החזר מגופה של אלסקה הנעדרת. "אגב, אני
מוכן להתערב שיש גם מטוסים" אמר וודסון, "מחמ"גים מפה ועד
אוקלנד". "מח- מה?" ברידג'ס זקר גבה למשמע השם המוזר. "מגלה
חריגה מגנטית," ענה וודסון, "מתוכנן לגלות חריגות בשדה המגנטי
של כדור הארץ, גוף ברזלי גדול למשל. כמובן שיש לנו מזל. מחמ"ג
פועל בטווח של בקשת של חמישים מטרים בערך. אם אתה לא מתחת
למטוס ממש אז הוא יחמיץ כמעט בוודאות".
וודסון בוודאי היה מתגאה לו גילה ששישה מטוסי ויקינג S3 ומספר
מסוקים סרקו את המים במכשירי מחמ"ג ובמצופי סונאר. מטוסי
הויקינג שהמריאו מנושאת המטוסים 'ג'ון סי סטניס' הקדימו את
קבוצת הקרב עצמה, ששינתה כיוון ודהרה לאזור. ארבעים ושמונה
שעות אחרי שמציין המקום של אלסקה החל לשדר כבר היו למעלה
מארבעים ספינות ושש צוללות שסרקו את המים בעצבנות גוברת
והולכת. אל מטוסי הויקינג והמסוקים של הספינות הצטרפו עתה
מטוסים חדישים יותר שהמריאו מבסיסי חיל האוויר האמריקני בסאיפן
וגואם. הדבר שמנע מאלסקה להתגלות לא היה עניין של מזל בלבד.
מרגע שהגיע קבוצת הקרב של 'סטניס' אל האזור, החל החיפוש להפוך
לקדחתני ועצבני. זה לא היה חיפוש לפי דפוס מסודר, אלא דמה יותר
לחבורת ילדים שנוברת בערימה עצומה של זבל במטרה למצוא גולה תוך
שהיא מעיפה זבל לכל הכיוונים, בלי לשים לב לעובדה שהגולה מספיק
קטנה כדי שיעיפו אותה בטעות עם הזבל. רק מרילנד, מכל כוחות
הצי, התקרבה אל אלסקה. הבעיה הייתה שמרילנד, שנעה במהירות
מקסימלית כדי לכסות שטח רב ככל האפשר, קרבה יותר ויותר.
"היא תקבל החזר אם היא תתקרב עוד חמש-מאות מטרים," הזהיר
וודסון, "אני בעד שנתחיל להעיר את הטורפדו שלנו. חדר טורפדו,
תהיו מוכנים. כמובן, אם נירה על מרילנד, אז נסמן לכל העולם
איפה לחפש. נקווה שיהיה לנו מזל ולא נצטרך את זה". "מרחק
הגילוי ממרילנד הוא עכשיו ארבע-מאות וחמישים מטרים. הוא ממשיך
לרדוף אחרי המערך הנגרר שלו במעגלים הולכים וגדלים. יש לך
רעיונות?" בראדלי בחן את מסך הסונאר בעצבנות. "הם די רחוקים
משאר העדר. נקווה שהיא תפנה לפני שתקלוט החזר" ענה וודסון. "אי
אפשר לזוז יותר מהר?" שאל ברידג'ס. "אם נעלה את המהירות מעבר
לחמש-עשרה קשר אז נעשה יותר מדי רעש. אפילו אוהיו לא יכולה
להיות שקטה לגמרי ביותר מחמש-עשרה". "שלוש מאות וחמישים מטרים,
כדאי שתמצא משהו לעשות". "חדר טורפדו, תחממו לי דג אחד. ניווט,
תהיו מוכנים לעשות 180 מעלות אם הם מגלים אותנו. אני לא רוצה
להרוג את הילדה שלי אבל אם לא תהיה ברירה אז... נקווה לטוב.
עוד לא צריך לדאוג". "מאתיים חמישים ומתקרב". "שמישהו מחדר
מכונות יקפוץ לירכתיים לוודא שיש לנו פיתיונות מוכנים אם הם
ירו. אה, חברים, תתחילו לדאוג!" וודסון חייך בקדרות.
בינתיים, במרכז הפיקוד של מרילנד בחן הקברניט את המפות בעיון.
"אנחנו מתרחקים יותר מדי מהעדר שלנו. אני לא חושב שהיא תוכל
להגיע כל כך רחוק, גם אם היא לא טבעה מיד" אמר לסגנו. הקברניט,
בן למפקד צוללות מפורסם למדי, התחנך על ברכי אביו והלך בדרכו
אל תחום הצוללנות. לצערו, ולמרבה אכזבתו של אביו, סומן הקברניט
כמתאים יותר לצוללות טילים בשל העובדה שהוא לא נודע בתוקפנות
יתרה. תוקפנות היא מעלה גבוהה בצוללת תקיפה ומגרעה גדולה
ב-'בומר'. הקברניט הסכים עם ספרי הנהלים שטענו שצוללות טילים -
'בומרים' בעגת הצי המקובלת - קיבלו טורפדות לשם הגנה עצמית
בלבד. הוא שנא את פקודת החיפוש הזו מכל וכל ועתה התרחק יותר
מדי מהצי הענק שחיפש אחרי אלסקה. "עוד קצת קדימה ונפנה לאחור,"
אמר לסגנו, "אנחנו רחוקים מדי".
"חמישים מטר! תתחילו לדאוג!" קולו של בראדלי עלה לצריחה צורמת,
המתח נותן בו את אותותיו. וודסון מחה זיעה ממצחו והורה "ניווט,
180 מעלות. חדר טורפדו, הציפו את צינור השיגור. אל תירו עד
שאגיד לכם".
הסיבוב של אלסקה לקח אותה מעט ימינה והציל אותה מגילוי. האותות
עבר במרחק של מטרים ספורים ממנה. קברניט המרילנד התייאש והורה
לשנות עומק כדי לשלוף פריסקופ ואנטנת קשר.
"הוא מתייאש!" צעקת השמחה של בראדלי גרמה לירידת מתח כללית
בתוך הצוללת. "חדר טורפדו, תהרגו את הדג!" קרא וודסון בעליצות
כשבחן את נתיבה החדש של מרילנד, "בטל נוהל שיגור! ניווט, חזרה
לנתיב הרגיל. קחו אותנו הביתה!".
מיגי
"תתכונני לחזור!" אמרתי לעינת, "משהו פה מסריח לי". "מה?" היא
שאלה בטלפתיה. "תקשיבי לזה" אמרתי וציטטתי את מה שהטלוויזיה
אמרה הרגע, "כשלושים קילומטרים מזרחית לסאיפן, התנגשה אלסקה
מסיבה לא ברורה בסי קאונטר, ספינת משא יפנית שהייתה בדרך
מסנדיי לונקובר. אגוזי, את לא מבינה??". "לא!" היא נדה בראשה,
"אבל אני גם לא מבינה איך צוללת מתנגשת בספינה, בטח שלא מבינה
איך זה שעדיין לא מצאו כלום אם עברו כבר יומיים ובטח ובטח לא
מבינה על מה אתה מזיין לי את המוח". "אגוזי, בדרך כלל אני
מזיין לך חלקים אחרים," קרצתי, "תעשי לי טובה, תבדקי אם יש
במחשב הזה חיבור לאינטרנט, ואני אסביר הכל". בחיפוש באינטרנט
עלתה לפני מפה של האוקיינוס השקט שהחלה בארצות הברית במזרח
והגיעה עד סין כולל קוטב-אל-קוטב. "תראי" סימנתי לה עם עיפרון
על עותק מודפס, "פה זה קרה וזה הנתיב של- אלת האופל תעזור לי!
אגוזי תארזי מזוודות עכשיו. קיי בראון יאלץ לסלוח לנו! זה מקרה
חירום! אגוזי!!!".
העולם
ג'וליאנה מק'קול ניתקה את השיחה וחייכה. זו הייתה הפעם הראשונה
שהיא מקבלת התראה כמו שצריך. בעבר, כשליוותה אח"מים גילתה
מנהגים משונים כשזה נגע להתראות על חזרה בלתי צפויה. בדרך כלל
הם התקשרו ממש לפני שיצאו לדרך או שדאגו שמפקדה יודיע לה במועד
מאוחר מדי או, מה שקרה רק פעם אחת אבל היה בלתי נשכח, התקשרו
עשר דקות לפני שנחתו בנמל התעופה ודרשו שתהיה שם. "יום מראש"
חשבה מק'קול בהנאה, "איזו עבודה כיפית". בכלל, מק'קול נהנתה
מחברתם של שני הישראלים בצורה יוצאת דופן למדי. למרות סטיות
קטנות (אנטי-דת למשל), מגרעות קלות (קוקה קולה במקום פפסי
למשל) ואפילו פגמים גדולים פה ושם (הבלדה של קיי.ג'יי כדוגמא
עיקרית) היו אהוד ועינת חברה טובה מאוד. כשמפקדה קרא לה להיכנס
למשרדו, הוא הופתע מהחיוך על פניה. מק'קול מעולם לא חייכה
במשרד הזה. אין דבר. עד שיצאה מהמשרד כבר נמחק החיוך והבעה
זועפת תפסה את מקומו.
מיגי
"לא ידעתי," התנצלתי, "אז פשוט פעלתי". "אל תתנצל," ענה
בן-טוב, "עשית משהו מדהים. זה לא אמור להיות אפשרי!". "לא
תכננתם את המשחק טוב או משהו?" התערבה עינת. "לא, זה לא
העניין. תכננו את דרישות האנרגיה של השתלטות כזו להיות ברמות
גבוהות מכל מה שבן אדם ממוצע מסוגל לו. כמובן שהתקפת עצבים
כזאת מוציאה אותך מכלל הממוצע". "אז תמחקו את זה?" שאלתי,
"תקבעו את זה כבלתי אפשרי בתוכנה עצמה?". "לא, להפך! נשמור את
זה ככה בדיוק. ואז לאנשים תהיה סיבה טובה להפעיל שיקול דעת
ולשאול את עצמם אם הם מוכנים להסתכן ולתקוף את האבן. אלוהים,
אתה תהפוך לאגדה בין האנשים שישחקו בו!". "מגניב," אמרתי, "רב
המג האדיר ביותר, אהוד- סליחה, טעות בתסריט- רב המג האדיר
ביותר, לוקן מלך המתים האפל, שעשה את הבלתי אפשרי!". "משהו
כזה," חייך בן-טוב, "שהפך את הבלתי אפשרי לאפשרי!". "היי,"
חייכתי, "תתפלא מה אפשר לעשות אם אתה לא יודע שהוא בלתי אפשרי.
קלוט" הצתתי סיגריה והחזקתי אותה ביד ימין, "מקובל לחשוב שאי
אפשר להחזיק סיגריה באותה רמת טבעיות בשתי הידיים. תסתכל". יד
שמאל החליפה את ימין והסיגריה נשארה יציבה בצורה טבעית, "רק
אחרי שמישהו העיר לי על זה, גיליתי שאי אפשר להחזיק את הסיגריה
בצורה נורמלית בשתי הידיים". "דוגמא רעה," נחרה עינת, "הנה אחת
טובה. מקובל לחשוב שצריך ג'ק שמתחבר בצורה יותר קבועה כדי
להכניס אדם למצב של מציאות מדומה דומה למה שעשיתם. אבל החור
הקטנטן באוזן של אהוד כבר מבריא. לך תבין!". "מוסכמה חברתית,
לא משהו בלתי אפשרי," ציינתי בנבזות, "כמו מונוגמיה!". "מההה?"
בן-טוב פער עיניים בהפתעה. עינת גלגלה עיניים ברשעות בזמן
שהסברתי. "תראה, לפי חוקי רוב המדינות, מותר להתחתן רק עם אישה
אחת, כן? אבל למה? אם אני יכול לאהוב שתי נשים באותה מידה,
לתמוך בהן כלכלית וכל שאר החרטה, למה אני צריך להתחתן רק עם
אחת? איפה ההוגנות בזה?". "ומה עם נשים?" עינת הפתיעה אותי
בשאלה חדשה. "לא שאלת את זה אף פעם," ציינתי, "אבל לשאלתך,
מאחר ואישה נכנסת להריון, אישה יכולה לקבל רק גבר אחד כיוון
שעשויה להתעורר בעיה של אבהות. מי האבא, אני או הוא? חוץ מזה,
כל כך הרבה טסטוסטרון עשוי ליצור מריבות על האישה".
"שוביניסט," רטנה עינת בלי קול, "זה מה שאתה". "וגאה בזה,"
עניתי בטלפתיה, "בדיוק כמו שאני גאה בבלדה של קיי.ג'יי.". היא
נאנחה ואז אמרה, "אבי, פעם באה שאתה מארגן איזה משחק וירטואלי
כזה, תדאג שזה יהיה לא הוגן כלפיו או לפחות תנגן מוזיקת רקע של
בריטני ספירס! אהוד, יש לנו עוד ביקור חולים קטן לעשות אז בוא
נזוז".
בית החולים באוקלנד הסריח מתרופות, מין התקפה כזו על חוש הריח
שגרמה לי לחשוב על כלבים. בדיוק כמו הכלבים, גם האדם נרתע
אינסטינקטיבית מריחם של בתי חולים. הכלבים מראים את זה בצורה
יותר בולטת, זה ההבדל העיקרי. "יופי, מיגי, אני אביא אותך
לוטרינר לקבל חיסון נגד מחשבות מטופשות. תתרכז, טוב?". חייכתי
בתגובה ונכנסתי אל החדר. "ערב טוב," אמרתי לחולה ששכב על
המיטה, "אני אד". "אתה הצלת אותי, נכון?" שאל ג'ורג' מרשל.
"נכון, אם כי אני לא מניח שתזכור איך" חייכתי, "יש לי קצת
ניסיון עם אפילפסיה, זה מה שעזר לי להגיש לך את הטיפול הנכון".
"רציתי פשוט להגיד לך תודה. בריאן אמר לי שהצלת אותי". "במידה
מסוימת," בחרתי בגישה הצנועה, "רק דאגתי שלא תפגע במשהו ולא
תבלע את הלשון. אפילפסיה היא הרי מחלה לא קטלנית". "זה היה
יכול להיות," ענה ג'ורג' מרשל, "אם לא אתה". "אני מניח שכן,
אדוני". "ג'ורג'," הוא לחץ את ידי. "אגב," שלפתי מכיס המכנסיים
שקית מלאה בכדורי שוקולד פררו-רושה, "זו תרופה בדוקה. קח שניים
מאלה ותתקשר אלי בבוקר, כן?". הוא חייך כשקיבל את השקית. אחות
נכנסה אל החדר וסילקה אותנו החוצה בשל בדיקת רופא. נפרדתי
מג'ורג' מרשל והבטחתי שארים טלפון אם אקפוץ עוד פעם לאזור הזה
של הארץ. בדרך החוצה קלטתי פתאום דמות מוכרת במדי צי. "אוי
שיט," אמרתי לעינת במבטא דרומי כבד. "היי, ג'ונס," היא חייכה,
"סתום ת'פה ובוא נראה מה הם עושים פה". האדמירל היה מוקף
בשלושה קצינים אחרים. "הסקרנות הרגה את החתול" אמרתי במבטא
סקוטי. "יאללה יאללה, בוא כבר" האיצה בי עינת. "סבלנות היא
מעלה" עניתי במבטא אנגלי אריסטוקרטי, "אך זה אכן נראה מעניין.
הבה נראה".
"אהם, אפשר להפריע?" שאלתי. "אתה לא הבחור מנמושה?" שאל אדמירל
הצוללות. "זה אני," עניתי. "תיזהר אם המבטא הדרומי," הזהירה
עינת בלי קול, "אל תתגרה בגורל שלך". "אתה מבין משהו בצוללות?"
שאל האדמירל וסימן בידו לאחד הקצינים שאיתו שיירגע. "קצת,
אדוני," עניתי, "למה?". "אפשר לסמוך עליך שתשמור סוד?" המשיך
האדמירל לשאול. "כן אדוני," עניתי, חוזר לרגע קט למבטא הדרומי,
"בהחלט. יש לי עשר שנים של שירות ביחידת עילית ישראלית בשביל
לחתום על זה". "ואת?" הוא פנה אל עינת. במבע משועמם משהו היא
ענתה, "אם אתה לא מתכנן איזו הפיכה, אז גם אני אשמור סוד".
"יפה," האדמירל הנהן, "אני חייב לך משהו, בחור, אז בואו תכנסו
ביחד איתנו".
נכנסנו אל חדר שמעליו תלה שלט צהוב-שחור מפורסם. "מה יש פה?"
שאלתי, "חדר רנטגן?". "לא," ענה האדמירל, "תסתכל מעבר לזכוכית
ותבין לבד". ארבע מיטות עמדו מעבר לקיר שהיה עשוי מעופרת.
שתיים מהן היו תפוסות. "תראו לנו אותו," אמר האדמירל אל תוך
שפופרת קטנה שנתלתה על הקיר. שני אחים בחליפות קרינה התקרבו אל
אחת המיטות והסירו את השמיכה מעל האדם ששכב שם.
יש לי עבר קרבי רב-ערך, ראיתי אנשים מתים, הרגתי אנשים, חברים
מתו לי בידיים. תוסיפו לזה גם היסטוריה כרפתן, על כל הגועל נפש
הרגיל ואפילו צפייה במצב שבו רחם של פרה צנח החוצה, פשוטו
כמשמעו. דבר מכל אלה לא הכין אותי למראה המבחיל. מה שנשאר
מהעור שעל הגוף היה שחור. כיבים מוגלתיים נפרשו על כל הגוף.
עיניו נראו כאילו נמסו בחום כבד ביותר. נרקב בעודו בחיים!
הסתערתי לאחור אל פח אשפה מוארך שנראה שהוכן במיוחד לכך והקאתי
את כל מה שאכלתי אותו יום. קיבתי ניסתה להקיא כל ארוחה שאכלתי
אי פעם. לידי הריק קצין צי אחר את קיבתו ועינת בלעה את רוקה
בניסיון לשמור על קיבתה מלאה. "מחלת קרינה מתקדמת," אמר רופא
שנכנס לחדר, "אי אפשר לעשות בשבילו כלום. זה ייגמר בעוד כמה
ימים". "קצרו את זה," דרשה עינת בקול צרוד, "סיימו את זה
עכשיו". כאילו שמע את דבריה, עלה פתאום קולו של האיש הסובל
מתוך החדר בצרחה איומה, נוקבת וחסרת מילים. "בימים עברו היו
שיטות," אמרתי, נלחם בתחושה איומה של גועל, "טיפה של רעל על
האוכל, משהו קטן ביין, דברים כאלה. היום, הקדמה מאלצת אנשים
לסבול את יסוריהם עד הסוף". "הוא אמר משהו?" שאל אדמירל
הצוללות. פניו היו נחושות אף על פי שגוון ירקרק נגע בהן.
"כשהוא הגיע הוא היה כבר מטורף לגמרי מרוב ייסורים. אבל בעל
היאכטה אמר לנו משהו לפני שהשתגע גם כן". "יאכטה?" שאלתי.
"האיש הזה אסף את חובל זוטר אושיי והביא אותו לסאיפן. לרוע
מזלו, כמות גדולה של קרינה 'נדבקה' לגופו של אושיי והרעילה
אותו במחלת קרינה איטית יותר אבל קטלנית לא פחות. אגב, כמות
הקרינה ירדה בהרבה, וכרגע כל עניין ההגנה הוא לשם פרוטוקולים
בלבד. בכל אופן, בעל היאכטה אמר שאושיי צרח משהו על מל גיבסון
שהולך להלוויה של עצמו ואז צרח פאקארד או משהו דומה".
"פיקארד," אמרתי, "לא ראיתם את תיאוריית הקשר אף פעם?? פטריק
סטיוארט שהיה קפטן פיקארד שיחק שם בתפקיד של הרע! אלוהים יודעת
מה גרם לו לחשוב על הסרט הארור". "הוא כבר היה חצי מטורף כך
שהמחשבה נשארה וההקשר נשכח" ענה הרופא. "זהו זה?" שאל אדמירל
הצוללות, "שום דבר על מה שקרה?". איש מאיתנו לא ידע שקיבלנו
בעצם תיאור של מה שקרה. "סיימו את זה," דרשה עינת בשנית.
"ידינו כבולות, גברתי" פניו של הרופא הביעו את צערו על כך.
"אמרת משהו על חייב לי?" אמרתי לאדמירל כשיצאנו. "תגיד תודה
שאין לי זמן עכשיו" הוא ענה, "דיברתי עם סמ"ך אטלנטי אחרי
ההשקה של המערכת שלכם. אני אדבר איתך פעם בארבע עיניים,
ג'ונס". בלעתי גוש שנעמד לפתע בגרוני. "ואגב, זה היה תרגיל
מעולה, איך שנעלמתם לי. אני לא צריך לשאול אותך מי העלה את
הרעיון הזה, נכון?". "נכון," עניתי, מביט סביבי. הוא דחף קלות
את כתפי וחייך. "עד שניפגש שנית, ג'ונס" אמר והלך. הבטתי לאחור
אל בית החולים. היה סולם חיצוני למקרה של שריפה וזה נתן לי
רעיון.
העולם
על סיפונה של 'ג'ון סי סטניס' האדמירל שפיקד על החיפוש החל
לגלות סימני עצבנות. אלסקה נעלמה בלי להשאיר סימן וזכר. הוא
צפה בסרט ווידאו שצילמו על סיפונה של אלרוד, שם נבדקו שברים
בחיפוש אחרי סימנים שיעידו על מה שארע. "חכה רגע!" קרא, "תראה
את זה עוד פעם. כן בדיוק. זה נראה לי מוכר". "זה כנראה המקום
שבו אלסקה פגעה" אמר הטכנאי. "אני לא מצליח להיזכר איפה ראיתי
את זה בעבר!" אמר האדמירל, "אבל יש לי תחושה משונה של דז'ה
וו". "הדבר המעניין בחלק הזה שהוא עוקם ללא הכר מהפגיעה. אני
הייתי מעריך שמגדל הפיקוד של אלסקה גרם לקרע ענק בירכתיים. זו
נראית הסיבה היחידה שאפשרית". האדמירל הנהן וניסה לקשר בין לוח
המתכת המעוות ומשהו שמוחו ניסה להתריע עליו.
בבית החולים באוקלנד התכוננו אנשי משמרת הלילה לתחילת עבודתם.
חלון נפתח בקומה השלישית בתנועה חרישית. דמות בבגדים שחורים
הסתכלה אל תוך החדר ואז נעה פנימה בחרישיות. מבעד לכובע הגרב
שכיסה את פניה של הדמות הציצו שתי עיניים חומות. העיניים
הבחינו בעובדה שבעל היאכטה היה ער אך התעלמו ממנו ופנו אל
המיטה האחרת. אל צינור התרופות שעל מוט האינפוזיה הוכנסה
אמפולה קטנה שהתמוססה מיד. דני אושיי מת כעבור כחצי דקה.
המכשירים שחוברו אליו הקימו זעקת מחאה ושני אחים הסתערו אל תוך
החדר בידיעה שאינם יכולים לעשות דבר מלבד לצפות. "ראית מה
קרה?" שאל אחד מהם את בעל היאכטה. האיש הנהן. "הוא בא בשבילו,
בבגדים השחורים והכל. הוא בא בשבילו והוא יבוא בשבילי ובשבילכם
גם כן". "מי בא???" קרא האח בתדהמה. "מה," בעל היאכטה צחקק
כמטורף, "הוא בעצמו. מוות!".
מחוץ לבית החולים נכנסה הדמות השחורה אל תוך מכונית דודג' של
חברת השכרה ידועה. יד מכוסה כפפה נשלחה והורידה את כובע הגרב.
דמעה נצצה בעינו של אהוד גת כשלחש "משהו קטן ביין, זה הכל".
מיגי
זו הייתה נחיתה קשה. ראשי היה מלא במחשבות גרועות. לילה רצוף
סיוטים על גוף שמרקיב בעודו בחיים גרם לטיסה לא-חלקה להפוך
לסיוט. לידי, עינת התהפכה במושבה, ממלמלת משהו מתוך שינה לא
טובה. "את בסדר, אגוזי," חשבתי אליה, "זה רק חלום". מבט חד פנה
אלי והיא חשפה שיניים כשאמרה, "תודה מקרב לב מיגי, זה היה חלום
שכדאי מאוד להתעורר ממנו. הוא היה גרוע כמעט כמו הבלדה של
קיי.ג'יי. אבל אפילו המסכן ההוא לא יכול להשתוות אליך! סיוט
מהלך שכמוך!". השבתי חיוך ונחרתי, "אם ככה אז מה את? אני סיוט,
בסדר. ואיך קוראים למי שבוחרת להתחתן עם סיוט. אידיוטית?
מפגרת? מוח של ציפור?". "אולי קוראים לה אימא תרזה כי רק צדיקה
רחומה אמיתית תלך ביחד אם פרצוף תחת שכמוך" היא נישקה את לחיי
והידקה את חגורת המושב לקראת הנחיתה, "אה, ואתה צריך באופן
דחוף להתגלח. לא סיפרו לך שזקן יצא מהאופנה ביחד עם בגדי היפים
והגבעטרון?". "אגוזי ששש" אמרתי לה, גורר את ההברות של המלה
השניה, "תקי!". "מיגי, תפעיל כיסא מפלט" ענתה בחוצפה. "את
יודעת מה ההבדל בין אישה ואסלה? אחרי שגומרים את העסקים עם
האסלה לא צריך לחבק אותה ולנשק אותה עד שהיא נרדמת". "מיגי,
פגשתי פעם גבר שהתנהג בהתאם לגילו. הוא היה מת!". "זה בסדר, גם
אני כמעט קיבלתי התקף לב בפעם הראשונה שראיתי אותך. רק כמויות
האספירין הגדולות שאני לוקח כל יום מונעות ממני להתמוטט משבץ".
"עכשיו אני מבינה מי גומר לי את הגלולות! מיגי, זה תרופה אבל
לא אספירין!". "אגוזי, ירדת נמוך מדי, אפילו בשביל משוחררת
משלוותא". "לא מיגי, אתה ירדת נמוך מדי ולכן אתה עומד להתרסק
ברגע שנראה מקום שמתאים לקרב!". "הא, מי ירסק אותי?" דרשתי
לדעת כשגלגלי הבואינג 757 נגעו במסלול בשדה התעופה דאלס
בוושינגטון. "אני!" היא הניפה אלי אגרוף. "את ואיזה צבא???"
שאלתי בחוצפה. "אל תהיה תמים, אני אכסח אותך!" היא אמרה. "אני
אולי מזל טלה אבל אני לא שה תמים. מהההה" עניתי. "יופי מיגי,
שלום כיתה אל"ף. אני המורה להגנה עצמית שלכם ואני אדגים את
התרגילים על גופו של אחד מכם. יופי שהתנדבת מיגי. תקבל תעודת
הזדיינות בסוף!". "חכי חכי, אני אדפוק לך כאלה מכות. יאללה
בואי נסתלק מהקאמיקזי בפוטנציה הזה".
"מק'מקי לא פה!" ציינה עינת. "תגידי, מה הקטע הזה של לעוות לה
את השם?" שאלתי. "מיגי, זה מידע שמופץ על בסיס של צריך לדעת
ואתה לא צריך לדעת!" עינת חייכה ברשעות, "תשאל אותה והיא תגיד
את אותו דבר". חייל מיחידת הליווי ניגש אלינו ומנע ממני לתת
תשובה עסיסית. "איפה ג'וליאנה?" שאלה עינת. "אה... תראו..."
החייל החל להתרפס מיד, "הייתה... אה... החלטה של המפקד..."
הסביר.
הסתערתי אל תוך הבניין ששימש, בין השאר, כמפקדה של יחידת ליווי
האח"מים של הפנטגון. "מה הקטע הזה??" דרשתי ממפקד היחידה, "למה
לקחת את ג'וליאנה מאיתנו??". "אה..." עוד מתרפס חסר חוט שדרה,
"הגיעו אלי דיווחים שהיא... אה... שוכחת את הגבולות... איתכם".
"התכוונת שהגיעו אליך דיווחים שהיא מתנהגת כמו בנאדם עם כבוד
עצמי ולא תולעת מתרפסת???" שאלתי, קולי עובר במהירות את מחסום
הדציבלים המקובל, "התכוונת לזה שהיא לא מנשקת לנו את קצות
האצבעות??? חי אלוהים, אני נראה לך כמו נרקיסוס או משהו???".
"מי?" שאל המתרפס הראשי. אני מתנצל על הכינוי המעליב, אך הוא
התנהג בצורה כל כך חסרת כבוד עצמי שנגעלתי. הרגשתי כמו אדם
מבוגר שבועט בגור כלבים חסר ישע. שיהיה. "נרקיסוס זה דמות
מיתולוגית שממנה יצא השם למחלת הנפש נרקסיזם!" עניתי, "עכשיו
תענה לשאלה שלי! תן לי סיבה אחת טובה למה להוריד את ג'וליאנה
מק'קול מהתפקיד הזה!!!". "חיילים שמורשים... אה... לפרוק משמעת
בצורה כזאת... מוציאים שם רע ליחידה" ענה המתרפס. "יפה, שם רע
ליחידה! אהבתי!!!" קולי קרב במהירות לווליום של מיג-29 בזמן
המראת מבערים, "אתה חושב שתולעים מתרפסות שכמוך מוציאות לכם שם
טוב??? תפתח את העיניים המזויינות שלך ותסתכל מסביב!! אנשים
חושבים שאתם נמושות! ואז באה אחת עם טיפה כבוד עצמי ואתה זורק
אותה מתפקיד שנתפר עליה לפי הזמנה???". "תראה... זו בעיה
להחזיר אותה עכשיו. כבר נתתי החלטה ואני... אה... צריך לעמוד
מאחוריה...". "אז אולי אם אני אבעט בך קצת כבוד עצמי תחליט
לשנות את ההחלטה!!!!" הוא נראה כטייס פייפר שגילה שאיזה מיג-29
בחר אותו כמטרה לאימונים באש חיה, "תחליט עכשיו!!!" טייס
הפייפר הבחין שטילי המיג מחכים לשיגור באופן רב-משמעות.
"טוב..." הוא בלע את רוקו, "היא תחזור אליכם הערב". "רוב תודות
לך," תמיד ידעתי להיות מנומס כשניצחתי. "ידעתי שאפשר לדבר איתך
בצורה הגיונית," באז ניצחון רב-לעג מעל מגדל הפיקוח, "ועכשיו,
יש לכם פה איזה פסנתר במקרה? אני צריך קצת לפרוק עצבים". "אה..
כן..." הוא הודה. "תצטרף אלי?" הצעתי, "אני אשמח להשמיע לך כמה
יצירות שכתבתי". "אה... בשמחה," הוא מחה אגל זיעה מעל מצחו.
"נהדר," חייכתי באירוניה כשהכניס אותי לחדר קטן ובו פסנתר
חבוט, "הוא נראה מצויין". התיישבתי וחיממתי את האצבעות בנגינה
קלילה של מארש החתונה המפורסם. "ועכשיו ליצירה הראשונה. זה
נקרא הבלדה של קיי.ג'יי..." חייכתי ברשעות.
וודסון
הבית הוא המקום שבו הלב נמצא, כך אומרים. בלא נטייה פואטית
כלשהי, הכרזתי במערכת הכריזה שהגענו הביתה. דרך הפריסקופ אפשר
היה לראות את האי הקטן ששימש בסיס לחבורת הפיראטים על סיפונה
של לאמבו, סליחה, סי קאונטר. פעם נוספת הודיתי בגאוניות
תוכניתו של ברידג'ס. מלבד בסיס שנראה יותר כמו מבצר, היה
לפיראטים מעגן מקורה בשביל ספינתם. "הסינים אמורים לשלוח אלינו
נציג שיביא, בין השאר, רשימה של זמני מעבר לוויינים" אמר לי
ברידג'ס ביום הקודם, "יעזור לדעת מתי אי אפשר לצוף". "לא רק
לצוף," עניתי לו, "יש לוויינים מסויימים, 'KH14 לאקרוס' קוראים
להם, שמסוגלים ליצור תמונת תת-אדום מוצלחת למדי של דברים
שנמצאים מתחת לאדמה, אם הם סמוכים לפני הקרקע. הגג של המעגן
יעזור לנו להחביא את הצוללת בזמן מעברי לוויין, מה שהמים לא
יוכלו לעשות". "נהדר," הנהן ברידג'ס, "ידעתי שזה חכם לצרף אותך
לעסק". "עוד שלושה ימים אני חוזר לאמריקה ואל הוועדה המטופשת
שלהם," עניתי לו, "וזה מזכיר לי," הורדתי שרשרת של מפתח מעל
צווארי ונתתי לו אותה. "במקרה של שיגור, שני המפתחות חייבים
להסתובב באותו הזמן. החורים רחוקים מדי מכדי שבנאדם אחד יוכל
לעשות את זה אז אני ממליץ שבאופן מסורתי תיתן את המפתח הזה
למישהו, עדיף בראדלי. הוא כבר יודע איך לכוון מטרות בשביל
השיגור ומכיר את האופן התיאורטי כמו כל אדם שאי פעם פיקד על
'אוהיו' כלשהי. המפתח השני עדיין אצלך, כן?". הוא חייך והראה
לי את השרשרת שעל צווארו. "מצויין" חייכתי, "אני בעד שתחכה בין
שמונה לשנים-עשר ימים כדי להגדיל בהרבה את קשת החיפוש האפשרית
שלהם. אה כן, לא משנה מי זה יהיה, השליח שלך יצור איתי קשר
כשיגיע, כן?". "בהחלט" ענה ברידג'ס, "זה כנראה יהיה בילי האלק.
אני סומך עליו שיסתדר".
מיגי
"מיגי," המחשבה ניערה אותי מקריאת ספר טוב, "תעזוב כבר את טארה
הארפר וצועדת-הזאבים שלה ותגיע אלי, טוב?". "איפה את?" שאלתי
את עינת בטלפתיה. "ליד המלון יש מגרש גולף, נכון? יפה מחכה לך
שם הפתעה". "רק כדי שנבין אחד את השניה, אני שונא הפתעות.
בסדר," חייכתי, "אני בא!".
השער של מגרש הגולף היה סגור. "מאחורי העץ שלימינך יש חור
בגדר. תבוא כבר!!". מצאתי את החור ונדחפתי פנימה. "תמשיך ישר
קדימה, מיגי". צעדתי בדיוק שלושה צעדים קדימה כשצמרת העץ שעמד
מעלי נרעדה ומשקל כבד נפל עלי. "הבטחתי לך!" קראה עינת בקול
צרוד, מנחיתה עלי מהלומות, "אז עכשיו אתה מתרסק, מיגי!".
אימצתי את שרירי הידיים שלי וקפצתי אחורה, מעיף אותה מעל גבי.
במהירות אדירה הנחתתי בעיטה לכיוונה. היא לא הייתה במקום שבו
פגעה הבעיטה, נעה מהר מדי ונעמדת על רגליה. הסתערנו אחד על
השניה, מחליפים מהלומות. כמובן שהקרב הזה לא היה אמיתי עד כדי
גרימת נזק (כמה חבורות ומהלומה טובה בלסת נחשבות לחלק
מהספורט). "בלי לרמות אגוזי," אמרתי לה בזמן שהיא חסמה מהלומה
שהגיעה בהפתעה גמורה, "אל תקראי ת'מחשבות שלי!". "שיהיה," ענתה
עינת ושלחה אגרוף מהיר אל פני. חמקתי ומעדתי על אבן. היא
הסתערה עלי מנחיתה מכות בכל חלק גוף אפשרי. הצלחתי לדחוף אותה
מעלי בקושי והבנתי שאני מפסיד. הייתי חייב למצוא דרך להטות את
הכף. התגוננתי ממכותיה, נסוג לאט לעבר העץ. כשעמדתי מתחת לענף
נמוך מספיק זינקתי למעלה ואחזתי בענף. הענף חרק והתכופף אך
החזיק את משקלי בזמן שמשכתי את עצמי אליו. "בואי תפסי אותי,
אגוזי" התגריתי. היא זינקה והענף גנח והחל להישבר. תפסתי את
הענף שמעלי בדיוק בזמן וכעבור שניה שכבתי עליו וצפיתי בעינת
שבעטה בשבר הענף שבידה בתסכול. "למיג 29 הייתה תכונה מיוחדת
במינה. הוא יכל, בגובה של 70,000 רגל לעמוד באוויר בצורה
אנכית, כוח הדחיפה של המנוע זהה לכוח המשיכה. הא הא, מיקויאן
וגורביץ', המתכננים הגדולים בעצמם. קדימה, זרקי עלי איזה
שוקולד." התגריתי. "לא תוכל להישאר שם לתמיד," היא חייכה ופנתה
אל תחתית העץ. היא שלפה משהו ובאור פנסי הרחוב זיהיתי בקבוק
קולה גדול. "טעים, מיגי," היא חייכה ואז התכופפה והרימה משהו
קטן. "אהם, מיגי, הסיגריות נפלו לך". "אגוזי, את רעה!!!" צרחתי
אליה כשהיא הציתה סיגריית קאמל ושאפה בהנאה. "אה, מיגי, אם כבר
דיברת על שוקולדים, נדמה לי שיש פה איזה M&M בסביבה. רוצה??".
"אגוזי שרי, אני אחנוק אותך!" איימתי עליה. "מיגי-פיגי-גת,"
היא חייכה בלעג, "תצטרך לרדת ולתפוס אותי בשביל זה". "בסדר!"
אמרתי לה, "כשאנוח מספיק ארד". "יופי, בינתיים אני איהנה
מקולה טעימה" היא ביצעה טעות טקטית והחלה לפתוח את הבקבוק.
החלטתי שנחתי מספיק והרשיתי לכוח הכבידה לדרוש אותי בחזרה.
נפלתי אל האדמה, מכופף את ברכי כדי לרכך את הנפילה. ברגע
שנחתתי התעופפו ליטר וחצי של קוקה קולה אל תוך פני. "תודה על
לימודי הלחימה הלא-מקובלת מיגי," היא חייכה בזמן שזינקה עלי.
"משקלו של בקבוק מלא, בתוספת הנפה טובה הופכת בקבוק קולה לאלה
מצוינת" היא ציטטה אותי, "אם הבקבוק לא סגור טוב, הקולה הנשפכת
תספק הסחה מעולה בזמן התקיפה שתבוא אחר כך" היא הנחיתה עלי
מכות בקצב רצחני, מפילה אותי אל ברכי. "תיכנע, מיגי," היא
דרשה, "או שאני מחסלת אותך!". ידי התנופפו בחולשה לכיוונה. היא
תפסה את שתיהן. התגלגלתי, מושך אותה מתחתי. ישבתי עלי בחיקוי
נלעג למדי לאונס ואמרתי, "אגוזי, אני לעולם לא נכנע. מפסיד כן,
אבל לא נכנע. לעולם לא!" קירבתי את פני אל שלה בזמן שהבעתי את
דעתי על כניעה. "מצויין מיגי," היא מלמלה וזרקה את ראשה
לכיווני, מצמידה את שפתיה לשפתי. "יש לך חוצפה," אמרתי לה בין
נשיקה לנשיקה, "לקרוא למכות משחק מקדים!". "מה אכפת לך???
אמרתי לך שתקבל תעודת הזדיינות, לא?" היא שאלה. "היי, אני יכול
לחשוב על דברים יותר רומנטיים!" עניתי. "כמו מה???" היא דרשה,
מתעסקת עם כפתורי הג'ינס שלי בינתיים. "טוב, אפילו לחטוף שפריץ
של מים שיכריח אותי להתפשט יהיה יותר מעניין". "מיגי, אין לך
שום מושג ברומנטיקה, והג'ינס שלך מסרב להיפתח. אני מוכנה אבל
לארגן לך שפריץ של קולה!". "די אגוזי, גם ככה אני דביק!" אמרתי
לה, "חוץ מזה, שפריץ של קולה זה מביך, לא רומנטי". לפתע שמעתי
קול שריקה מכני שמוכר היטב למי שגדל בקיבוץ שמתפרנס ממוצרי
השקיה. "רצית, קיבלת!" עינת חייכה בזמן שמערכת הממטרות של מגרש
הגולף החלה לפעול באופן אוטומטי. "אוקיי," עניתי, נוטף מים,
"אני חייב להתפשט".
התגלגלתי ושלפתי את קופסת הסיגריות. למרבה מזלי הגנה החולצה של
עינת עליהן מהממטרות שתרמו נופך רומנטי למדי להתעלסות שלנו.
"אגוזי," שאלתי מעביר לה סיגריה מודלקת, "את מצטערת לפעמים על
הבחירות שעשית בחיים שלך?". "לפעמים אני שואלת את עצמי אם היה
נכון לעשות ככה או לא... אבל לא מתחרטת. למה?". "אושיי,"
עניתי, "ההוא מהצוללת". "מיגי, מה אוכל אותך? עשית לו טובה"
היא ענתה, מצטמררת מן זיכרון. "אני יודע. אבל זה קשה. הרגתי
אנשים והם תמיד היו האויב. זוכרת איך היינו מגדירים את העולם
בשחור ולבן? מי שנלחם נגדנו זה האויב שיש לטפל בו, מי שלצידנו
או שפשוט עומד מהצד הוא ידיד שיש להגן עליו מהאויב ומטעויות
אנוש? אז פעם ראשונה שאני צריך להרוג ידיד". "מיגי, לו דבר כזה
היה קורה לך, לו היית נרקב בעודך בחיים ככה, מה היית רוצה שאני
אעשה?". "אותו דבר," חשבתי. "מיגי, אני לא פסיכולוגית אבל אני
רוצה שתגיד את זה בקול!". "אותו דבר," עניתי, מסתכל אל חרמש
הירח הבהיר, "שאלת האופל תעזור לי, הייתי רוצה שתעשי אותו דבר
בדיוק. אגב, זה באמת יותר קל אחרי שמודים בזה בקול". "בוא,
חמוד," היא אמרה במבטא גרמני כבד, "תשכב על הספה של דוקטור שרי
ותספר לי למה אתה חושב שאלת האופל תעזור לך כשאני כבר עושה
הכל?". "את יודעת, יצא לי לחשוב על העבר, על הבחירות שעשיתי.
את זוכרת, אחרי שריי נהרג?". ריי, ריצ'ארד כהן בשמו המלא, היה
החבר השלישי בצוות-האש שלנו בזמן שירות ביחידה מסווגת לגמרי,
יחידה ג' שמה. "פירקו ת'יחידה לשנתיים בגלל ההפסדים בשני
הקרבות בהמבורג" היא ענתה, "לא דיברנו עד שהרכיבו אותה מחדש".
"שנתיים," נאנחתי, "לא רצית להתקשר אלי אף פעם? לשלוח מסר
טלפתי או משהו?". "כן, מיליון פעם, וכל פעם העדפתי לא לעשות את
זה. אתה?". "אולי טריליון פעם, אבל לא רציתי. היום היית בוחרת
אחרת?". "אני לא יודעת. זה לא פייר לשפוט את עצמי לפני תשע
שנים במצב שבו אני היום. זה לא שיפוט הוגן". "אני חושב שזה היה
לטובה," אמרתי לה, מניח את זרועי מסביב לכתפיה, "אני חושב שזה
היה מין זמן שבו יכולנו להפוך את המשולש שהיה צריך את ריי לזוג
שיכול להמשיך הלאה. אני חושב שהייתי עושה את אותן בחירות בדיוק
עוד פעם. שאלת האופל תעזור לי, אפילו הייתי מקבל את
החצי-שיגעון עוד פעם בשביל זה". שמעתי אותה בולעת בכבדות. "לא
סיפרת לי על זה," היא לחשה. "לא סיפרתי לך כלום על השנתיים ההן
ואת לא סיפרתי לי" עניתי. "ההורים כבר התחילו לחשוב על אשפוז
בבית משוגעים," היא הודתה בפני והבנתי שהיא בוכה, "הייתי כל כך
בודדה. מוקפת אנשים אבל לבד. הרגשתי שהכל מתפורר מסביבי. הייתי
בוהה שעות בתמונות של הקעקוע שלך, כאילו זה סימל אותך". דמעות
עלו בעיניי כשסיפרתי לה מה היה מצבי. כל כך דומה, כל כך כאוב,
הרגשתי כאילו שמעתי את סיפורי מפיה. "אם היית צריכה היום
להחליט, סיירת אגוז או שירות לא-קרבי, היית נלחמת שוב שנה
בבג"ץ?" שאלתי. "מיגי, אם היית צריך להחליט, לקנות קולה או
למות, מה אתה היית בוחר?" היא שאלה. "עינת," אמרתי, "אני אוהב
אותך". "אוהבת אותך גם כן, מיגי," היא נשקה ללחיי, "וכבר מזמן
לא אמרת את השם שלי, אולי אתה באמת מזדקן". "אל תדאגי," ציטטתי
שיר ישן, "ביחד כיף להזדקן". "מיגי," היא חייכה ומשכה אותי
אליה, "איתך גם כיף להזדיין!".
זה היה בוקר מרהיב ביופיו. צפינו בזריחת השמש מעל העיר
וושינגטון ממרפסת חדר המלון שלנו. בשבע בבוקר הייתה דפיקה קלה
על הדלת. "היכנס," שמעתי את עינת קוראת, ואז, "ג'לינה מק'קסטרו
האחת והיחידה!". "איפה הייתם אתמול בערב?" שמעתי את ג'וליאנה
שואלת. שיגרתי סיפור כיסוי מהיר אל עינת. משהו פשוט וקליט על
זה שיצאנו למסעדה ונהננו כל כך ששכחנו שהיא אמורה להגיע.
"אויש, מצטערת ג'יי-מאק, התגנבנו למגרש הגולף שם ועשינו סקס
פראי כל כך ששכחנו שאת אמורה להגיע. מצטערת. גם מיגי מצטער, או
הולך להצטער מאוד ברגע שהוא יבין שהוא עדיין בתחתונים ואת כבר
כאן". "אפשר לחשוב שהיא לא ראתה אף פעם גבר בתחתונים," רטנתי
אל מעבר לדלת, "ברוכה החוזרת ג'יי-מאק". "אגב, שמעתי שלאהוד
הייתה שיחה רצינית עם המפקד שלי כדי שיחזיר אותי". "אויש כן,
את חייבת לשמוע מה הוא עשה. בהתחלה הוא צרח עליו שהוא תולעת
מתרפסת ואז..." הפסקתי להקשיב להתפארות של עינת ושמתי עלי זוג
מכנסיים. "בדיוק בזמן," הריעה עינת במחשבתי. ג'וליאנה הסתערה
אלי וחיבקה אותי בחום. "ניגנת לו את הבלדה של קיי.ג'יי.?? אתה
גדול, בן-אדם, כמה אתה רוצה בשביל זה???". "אה, שכחתי לספר
לך," עינת חייכה ברשעות, "הוא גם הבטיח לנגן לו את הבלדה פעם
שניה אם הוא ינסה עוד פעם להוריד מאיתנו את 'המלווה הנורמלית
היחידה בבור הכלבלבים המייללים שלו'". "אהם, שלא לציטוט,"
אמרתי, "הרגשתי שאני בועט בכלבלב בן חודשיים כשצרחתי עליו.
אלוהים, איזה מתרפס. אני חושב שהדבר הראשון שהוא עשה בחייו היה
לתקוע את הלשון בתחת של הרופא המיילד! זיקית! איזו גמישות
בלשון בטח יש לו. הוא יכול להגיע עם הלשון מהתחת שלי אל האוזן
של קיי.ג'יי עם גמישות כזאת". "איזו מהן?" שאלה ג'וליאנה,
"איזו אוזן?". "זו שנקברה מתחת לספה, אני חושב" אמרתי בהבעה
רצינית למחצה, "השניה נשרפה בתוך התנור של ג'יל מק'גיל, אם אני
זוכר נכון את הבית הארבעים שמחקתי בגלל שהיה נעים מדי לאוזן.
רציתי לשנות את זה לצלייה על הברביקיו האלקטרוני המקצר של פיל
מק'גיל אבל לא הגעתי לזה. חבל על האוזן". "הבית ההוא היה יכול
להכפיל את גודלו של החור באוזון," צחקקה עינת, "ופחות מפי ארבע
כוח-הרס של עוזון לא מתקבל בבלדה שכזאת". "עוזון זה הגרסה
הקטנה של עוזי," הסברתי לג'וליאנה, "וכל זה היה משחק מילים
מטופש למדי של עינת שרי האחת והיחידה!". "מיגי, ידעת שרב
שמגייר גויה למטרת נישואין הוא מכשיר קשר?" חשבה אלי עינת.
השתנקתי כשנזכרתי במשחק המילים המטופש למדי שהמצאתי לפני שנים.
"ג'וליאנה, איזה הקשר יש בין זאב וטלה?" שאלה עינת. מק'קול
משכה בכתפיה. "קשר דם!" ענתה עינת בנימת ניצחון. מק'קול נדה
בראשה ובהבעת 'אינפנטילים שכמוכם' סימנה לכיוון הדלת. "כן,
ג'יי-מאק, מה יש?" שאלה עינת. "אהם, אני הגעתי הנה בלימוזינה
שנשלחה מטעם ה-CIA. הארי פאקס מעוניין להיפגש עם יובל שביט
ומעיין כהן עוד פעם. אם כבר דיברנו על זה, אתם לא בדיוק
מהמוסד, נכון? הפרסום הרשמי היה שהמוסד הישראלי היה זה שהציל
את המטוס ההוא של בריטיש אירווייז". "ג'יי-מאק, אני לא רשאי
להגיד יותר מזה, אבל למרות הפרסומים הרשמיים והדעות המגוונות,
אנחנו לא היינו מהמוסד. לא יותר ממה שאת היית". "וואו, בטח יש
לכם סיפורים מגניבים למדי על השירות, לא?" היא שאלה. עינת
שילחה אלי את הסכמתה לפני שהתחלתי לספר לג'וליאנה על הטיסה
הגורלית של בריטיש אירווייז מישראל לניו-יורק, משמיט פרטים
שהיו ועדיין חסויים. הלכה למעשה, יחידה קרבית גרביל, יחידה ג'
לשם קיצור, לא קיימת ולא הייתה קיימת. לפחות זה מה שיגיד כל
איש צבא שתשאלו. מי שמכיר את היחידה יתחיל לצחוק על זה שמישהו
מתח אתכם ושאתם פתיים מאמינים לכל דבר, לחתול ולעכבר ולכל שאר
חיות הבר. מי שלא מכיר את היחידה יגיד לכם מיד שתפסיקו לדמיין,
סיירת מטכ"לשייטתאגוזסיירת גולני או כל אחת מהיחידות המובחרות
האחרות היא כנראה מה שאתם מתכוונים. בזמן שנכנסנו ללימוזינה
גיליתי למק'קול שאלה לא- בהחלט לא- בשום פנים ואופן לא- היו
הכומתות הירוקות בתקרית רוזמן במצרים. נהג הלימוזינה הנחה את
המכונית הגדולה בבטחה דרך רחובותיה הפקוקים של וושינגטון הבירה
עד שהגיע למסעדה גדולה ששלט הכניסה שלה הבטיח אוכל איטלקי
אמיתי ומשובח. משום מה האמנתי לשלט. הארי פאקס לא נראה לי כאיש
שמזמין אנשים למסעדות סוג ב'. כנכד אנין-טעם לסבא איטלקי, החלה
בטני לחשוב לכיוון ניוקי תפוחי-אדמה, רביולי ופיצה נפוליטנה
שהבטיח תפריט ענק בחלון המסעדה. "כמעט לא השתנית," אמרתי לראש
סוכנות הביון המרכזית. "אתה כן," הוא חייך, "קירח שכמותך! בואו
שבו!". השיחה התחילה אמנם בנושאים טריוויאליים (משפחה, עבודה,
חברים) אך גלשה מהר לאקטואליה עולמית- הצוללת הנעדרת אלסקה,
באותו הזמן. "הארי, של מי הייתה הספינה? סי קינג קראו לה או
משהו כזה?" שאלתי. "סי קאונטר" ענה, "זו ספינת משא בינונית
בבעלות יפנית. הובילה מטען שלם של טלוויזיות מנמל סנדיי ל-"
קטעתי את תשובתו בהינף יד. "הארי, את זה יכולתי לקרוא בעיתון.
אני מתכוון, למי הספינה שייכת באמת". "לא השתנית אפילו קצת,"
חייך פאקס, "עדיין דוחף את האף לכל חור אפשרי. אוקיי, מה גורם
לך לחשוב שזו לא אמת?". "אולי," עניתי בחיוך, "זו העובדה שהשקר
בולט למדי ברגע שלוקחים מפה ליד. במקרה הכינותי מראש מפה ועט
פארקר בלתי-יוקרתי וכשר למהדרין. שים לב" ציירתי קו בין העיר
סנדיי ביפן בערך חמישים ק"מ צפונית לטוקיו, אל העיר מונטריאול
במערב קנדה. הוספתי קו מרוסק שיצא מאמצע הקו הראשון וירד רחוק
דרומה עד שהסתיים באיי מריאנה. "אני בכלל לא רוצה לדעת איך
הגיעה צוללת טילים מעבר לקו וייק-מרשל," אמרתי, "אני רק רוצה
לדעת איך ספינת משא ירדה כמה מאות קילומטרים דרומה מהדרך שלה.
הארי, אם זה לא אמור לגרד לי באף, אני לא יודע מה כן". "אוקיי,
תרשום את זה לחובתי" פאקס חייך, "אני לא אמור להגיד את זה, אבל
כשאני חושב על אירן ועוף מבושל מסוים, אתם עוד תפתרו איזו
תעלומה פה. סי קאונטר זו ספינה של פיראטים סינים שנמצאים באחד
ממאות האיונים הקטנים פה," הוא לקח את העט וצייר עיגול קטן
מדרום להונג-קונג, "הסינים תומכים בפיראטים האלה בתמיכה
שבשתיקה. זה יכול ליצור תקרית דיפלומטית מהמעלה הראשונה. הם
היו במים טריטוריאלים אמריקנים כשנפגעו. היפנים נתנו את הסכמתם
לשקר הזה. אני מניח שבסבב הבא של שיחות הסחר איתם הם יצמצמו את
היבוא מאיתנו ויזכירו בשקט ובצורה ברורה למדי את העניין הזה".
"יש לך מזל שהעיתונאים האמריקנים לא יודעים לקרוא מפות!"
ציינתי, "בישראל כבר היו עושים מדובר הממשלה מטעמים על דבר
כזה". "תראה, אני מניח ש... אולי פשוט..." הוא גמגם וחיפש
תשובה הולמת. "זה בסדר," עינת חייכה, "זה לא שהעיתונאים
הישראלים חכמים, זה שאלה האמריקנים טיפשים! יחי ההבדל הקטן!".
"כן בהחלט," פאקס ידע להפסיד בכבוד, "עוד תגליות שתרצו
לחשוף?". "אה, בהחלט!" אמרתי, "ידעת שאתה עומד לקבל הזמנה
לחתונה?".
העולם
אחרי שבוע של חיפושים החלו אנשים לדאוג בצורה רצינית למדי.
האדמירל שפיקד על החיפוש החל להשלים עם העובדה שהצוללת אבדה
בצורה מסתורית כלשהי. זו הייתה מחשבה מקורית למדי שכן צוללות
באורך 170 מטרים לא נעלמות סתם מעל פני האדמה. שום סימן
לצוללת, לבד מדני אושיי האומלל, לא נמצא. כמובן שכל עניין דני
אושיי היה עדיין חסוי לגמרי. אפילו משפחתו חשבה שאושיי היה בין
הנעדרים על סיפונה של צוללת הטילים. חובבי עב"מים למיניהם כבר
העלו ספקולציות בקשר למה שקיבל את הכינוי הלא-מקורי להחריד
'משולש מריאנה'.
בגבול קנדה-ארצות-הברית, דרומית לטורונטו, עבר רס"ב בילי האלק
את הגבול ופנה ישירות לוושינגטון. הייתה לו רשימה של ערים
ומספרי טלפון בידו והוראות מדויקות לגבי השימוש בה.
וועדת החקירה חזרה לפעולה אחרי שצ'ארלס וודסון הקדים את חזרתו
ביום. הארי פאקס הזמין את אהוד ועינת לביקור במפקדת ה-CIA והם
הבטיחו להגיע בשבוע שלאחר מכן.
פריצת הדרך הראשונה, אם אפשר לקרוא לגילוי העלוב בשם פריצת
דרך, נעשתה על ידי האדמירל שפיקד על חיפוש האלסקה. האדמירל ישב
בתא הפיקוד שלו על סיפון 'ג'ון סי. סטניס' ובחן מסמכים שונים
שהתקשרו בצורה זו או אחרת לחיפוש. "אדמירל," דפיקה קלה על הדלת
ומזכירתו נכנסה. "יש לנו קצת בעיה עם כוסות, אז הרשיתי לעצמי
להכין לך קפה בכוס הישנה שלך," אמרה כשהניחה לפניו את הקפה
המהביל. "תודה, מרי, זה יהיה הכל" הוא שחרר אותה ועיקם את שפתו
אל הכוס. אביר בשריון מלא היה מצוייר על הכוס הלבנה, חרבו
מונפת מול קריקטורה נלעגת של טיל רוסי נגד ספינות AS 6
'קינגפיש'. הוא לא רצה להיזכר בפיקודו על הסיירת 'לונג ביץ'',
ובאיך שהסתיים. הוא רשם לחובתו (למרות כל הטענות) את העובדה
שהוא היה המפקד האחרון של ספינת המלחמה המונעת בכוח גרעיני.
הוא ניסה להתרכז בעבודתו העכשווית. הוא שקע בזיכרונות.
לונג ביץ' הייתה חלק מקבוצת הקרב של 'נימיץ' שעשתה פטרולים
במפרץ הפרסי. העירקים שוב הרימו את קולם וקבוצת הקרב הייתה
אמור להכניס להם קצת היגיון בריא לפני שיעשו שטויות. כשנראה
שהעירקים לא תופסים את הרעיון, החלה הקבוצה להצפין לכיוון חופה
הדרומי של המדינה. אלבני, צוללת לוס אנג'לס מזדקנת, כבר הייתה
במימי המפרץ. לאלבני הייתה תקלה קלה בכור שגרמה לו להשמיע
רעשים משונים מפעם לפעם. מפקדה, טוד מק'קאפרי, אותו אחד שפיקד
על אלסקה, לא דיווח על כך לנורפק כדי שלא יאלצו אותו לחזור
הביתה דווקא כשהאקשן מתחיל. כשקבוצת הקרב עברה בקרבת הצוללת,
השמיע הכור רעש משונה שכזה, שנקלט היטב במערכות הסונאר המעולות
של רובן ג'יימס, פריגטה דגם פרי. מפעיל סונאר ירוק על סיפונה
של ג'יימס העריך את הקול כקולה של צוללת ויקטור III, דגם
שהרוסים יצאו למדינות רבות, עירק ביניהן. "ויקטור כה קרובה היא
סכנה" החליט קברניט הרובן ג'יימס וביצע עוד מחדל בשרשרת ארוכה
של מחדלים שאפיינו את התקרית ההיא. קברניט הג'יימס פקד, על דעת
עצמו ובלי להתייעץ כלל, לירות טורפדו אל הצוללת. עד אותו רגע
חשבו באלבני שקבוצת הספינות הזו חייבת להיות אמריקאית. אלבני
ברחה כמטורפת מפני הטורפדו, השאירה אותו מאחוריה, הסתובבה
וירתה טורפדו אחד לפני שמפקדה הבין שזו עשויה להיות טעות
בזיהוי. כל הדיבורים בקשר לא יכלו למנוע מהדג לרדוף אחרי המטרה
הטובה ביותר שמצא, הסיירת הגרעינית 'לונג ביץ''. הטורפדו פגע
בירכתי הסיירת, מבקע אותה בצורה קשה, הורג שלושה אנשים ופוצע
חמישה אחרים. המזל הוא שלונג ביץ', שכבר הייתה זקנה גם כך,
נבנתה בתקופה שבה המילים 'שריון' ו-'פלדה' היו עדיין חלק מאוצר
המילים של מתכנני הספינות. למען האמת, זו הייתה הסיירת היחידה
של הצי שיכלה לחטוף פגיעה של טיל קינגפיש רוסי ולהמשיך לתפקד
ברמה קרבית. כך, פגיעה שהייתה מורידה (קרוב לוודאי) סיירת
אייגיס רגילה אל מעמקי האוקיינוס, השאירה את לונג ביץ' משותקת
אך במצב שבו המחיצות שנועדו למקרה זה מונעות את הצפתה של
הסיירת. גוררת 'סחבה' את לונג ביץ' אל מספנת הצי הקרובה ביותר,
באיי דייגו גרסיה, דרום האוקיינוס ההודי. קברניטה מצא את עצמו
מתווכח עם מנהל המספנה כשדרש לפתוח את שערי המספנה בשעת לילה
מאוחרת. "תראה," אמר לו מנהל המספנה, "אני יודע איך אתה מרגיש.
כמו להביא את הילדה הקטנה לבית חולים ולגלות שלא רוצים לקבל
אותה, כן? קפטן, זה יהיה בסדר. היא בחורה חזקה, ותראה את
ההוכחות: היא לא טבעה כל הדרך עד הנה. היא לא תטבע בשש שעות
שהיא צריכה לחכות פה". בסוף נכנע האדמירל-לעתיד והסכים להמתין.
לונג ביץ' אמנם לא טבעה במהלך שש השעות האלה אך לא חזרה
לשירות. כשלונג ביץ' נגררה אל תוך המבדוק היבש, זכה הקברניט
ההמום לראות לראשונה את תוצאת הפגיעה של טורפדו סימן 48, דגם
ה-ADCAP החדש.
האדמירל התנער לפתע מזיכרונותיו ובהה אל הכוס הלבנה. האביר
בשריון עדיין גיחך אל מול הטיל הרוסי. רק אז הבין האדמירל מה
הוא רואה לפניו. "תביאו לי את 'המומחים הטכניים'" ציווה בזעם
על המזכירה שלו, "תביאו לי את כל האפסים חסרי-הידע האלה!
עכשיו!!!".
ה-'אפסים חסרי-הידע האלה' נכנסו כעבור כמה דקות. "ספרו לי עוד
פעם איך טבעה סי קאונטר," דרש האדמירל. ראש הצוות, שהרגיש שהוא
פוסע על קרקע לא יציבה, ענה בזהירות "אנחנו מעריכים שמגדל
הפיקוד של אלסקה פגע בירכתי הספינה וקרע אותם". "זוכר שאמרתי
לך שיש לי תחושה משונה של דז'ה וו?" שאל האדמירל. ראש הצוות
החליט שהקרקע הלא יציבה מלאה גם בורות של בוץ טובעני. "אה, כן.
למה?" שאל בזהירות. "אתה יודע שאני הייתי המפקד האחרון של
הסיירת הגרעינית לונג ביץ' בעבר?" הוסיף האדמירל. מתוך בורות
לא נראים התפרצו לפתע אלפי נחשי ממבה ארסיים. "למה אתה רומז,
המפקד?" שאל ראש הצוות והשתדל שלא יבחינו באופן בו בלע גוש
גדול של רגשות שהופיע לפתע בגרונו. "אני ראיתי בעבר חור כזה,"
אמר האדמירל, מצרף סילונות של קיטור רותח אל הנחשים והבוץ
הטובעני, "אני ראיתי חור כזה בגוף של ביץ' אחרי שהיא חטפה
טורפדו סימן 48 מזויין ישר לתוך המדחפים! אלסקה לא פגעה בסי
קאונטר! אלסקה ירתה בסי קאונטר דג מזויין!".
הבעיה היחידה, שהפכה פריצת דרך חשובה לגילוי עלוב, הייתה
העובדה שהגילוי לא תרם מאומה לחיפוש אחרי הצוללת. אם כבר, רבים
מהמחפשים החלו להתייאש מלמצוא את הצוללת והגילוי שצוותה יכול
להיות עדיין בחיים ורחוק מהם רק ריפה את ידיהם.
וודסון
"אז מה אתה חושב שקרה?" שאלתי את החוצפן, "אלסקה לא פגעה
בספינה ההיא?". אהוד גת חייך בנוחות והעלה הצעה מעניינת, "אולי
היא נחטפה. תראה, מחפשים את הצוללת הזאת כבר עשרה ימים ומה
מוצאים? נאדה! כלום! אני חושב שאולי הצוללת ערקה או משהו. מה
בכלל היא עשתה מעבר לקו וייק-מרשל? אל תעשה לי פרצוף. כל מה
שצריך זה מחשב עם חיבור לאינטרנט וקצת ידע בסיסי על חיפוש ברשת
ואתה יכול להוציא את המידע הזה בצורה חוקית לגמרי". "אני לא
יודע מה היא עשתה מעבר לקו האין-מעבר!" עניתי לו, מדגיש את שמו
הנכון של הקו בין קבוצות האיים, "אולי הקברניט שלה החליט לעשות
משהו. אולי היו לו הוראות מסוימות". "הכרת את הקברניט?" שאלה
עינת שרי, סימפטיה בקולה. "טוד מק'קאפרי? רק לפי המוניטין. הוא
היה אחד המפקדים הכי אגרסיביים שהיו לנו". "אתה אומר היה,"
אהוד חייך עוד פעם, "אני חושב שאולי הוא עדיין בחיים, אי שם
בים, רחוק מאוד מסאיפן. כמה רחוק אפשר להגיע עם אוהיו בעשרה
ימים?". "הוא יכול היה, באופן תיאורטי, להיות מדרום להודו
עכשיו. אבל תשכח מזה, בחור, אלסקה מתה. פשוט ככה". "אני לא
מבין איך אפשר להציף חלקה כל כך קטנה של ים בפינגים במשך עשרה
ימים ולא לגלות גוף באורך מאה שבעים מטר. אני טוען שזה מסריח".
הביפר שלי החל לצפצף והציל אותי מעוד תשובה. לעזאזל, הדפוק הזה
קיבל השראה אלוהית או משהו? הביפר הראה לי מספר של סלולרי של
גלובאל-פון. 'האלק' חשבתי, 'הצלת אותי'. "אני חייב לרוץ,"
אמרתי, "אם אני לא חוזר עד אחרי הפסקת הצהריים, תגידו לבילינגס
שיש בעיות עם המשפחה". ואז קמתי והלכתי במהירות אל הלימוזינה
של שירות הליווי.
"מחרתיים," אמר לי האלק, "נתחיל לעשות שיחות טלפון. איזו כוסית
סירבה לך שאתה נראה כל כך מבואס?". סיפרתי לו על השיחה עם שני
הישראלים. במחשבה שניה, הוספתי גם את החלום שחלמתי על סיפונה
של אלסקה. "אז מה, אתה רוצה להרוג אותו?" שאל האלק. חשבתי על
כך ולבסוף הנהנתי. אהוד גת פשוט מסוכן מדי, עם השאלות והחטטנות
שלו. "אותו ואת האישה," עניתי. "אני יכול... אהם... לסדר
משהו," האלק חייך בקור, "יש לי, איך לומר, קשרים מסויימים
שיעשו בשבילי דברים מסויימים". "פתאום אני מבין איך ידעתם איפה
לתפוס סוחרי סמים!" אמרתי לו, "תסדר משהו עם הקשרים שלך, אם
תוכל". "בשבילך הכל, צ'ארלי," ענה, "אתה אחד משלנו".
העולם
הדבר הראשון שעשה בילי האלק היה ללכת, מצוייד במצלמה דיגיטלית
בעלת עדשה טלסקופית מעולה, ולצלם סט שלם של תמונות של אהוד גת
ועינת שרי. אחר כך דאג לסדר פגישה עם מכר ותיק. אותו מכר,
לפחות על פני השטח, ניהל רשת של דוכני סיגריות מצליחים. מתחת
לשולחן אותו מכר עשה עסקים עם החלק הוושינגטוני של המאפיה.
והוא שמח לעשות לחבר ותיק כבילי האלק טובה. חמש שעות אחרי
שדיבר עם וודסון כבר שטח האלק את התמונות למול פניהם של שני
אנשים בחליפות מהודרות. "אלה המטרות?" שאל אחד מהם. "כן," ענה
האלק, "הרבה פעמים יש איתם את הבחורה הזאת, היא משירות הליווי
של הפנטגון". "מה לעשות איתה?" שאל הדומיננטי שביניהם. "מה
שתרצה, כל זמן שהיא לא תוכל להעיד על מה שקרה". "היא נראית לא
רע בכלל," ציין הדומיננטי, "מעניין איך היא נראית בלי המדים.
בסדר, ניקח את הג'וב. אני מבין שאנחנו עושים את זה על בסיס
טובה? בסדר גמור, בשביל קן, נעשה את זה ככה. תן לנו יומיים".
מיגי
"...ושהעולם כולו ילך להזדיין" אמרתי בכעס, "קודם בילינגס עושה
לנו קונצים כדי שלא ניסע למטרות עבודה. עכשיו הוא החליט לקחת
יומיים חופש. מה יהיה איתו?". "האמריקנים מטורפים לגמרי,"
מלמלה עינת בקול, "בלי כוונה להעליב, ג'יי-מאק". "לא נעלבתי,"
ענתה ג'וליאנה, "אבל אני מוכנה להעלות אחלה הצעה לבילוי". "סקס
פראי במגרש גולף?" קרצתי אליה, "או רק סקס פראי פה?". "אהמ,
אורגיה פראית של קניות!" מק'קול קרצה חזרה, "יוצאים לשופינג!".
עינת נתנה בה מבט שואל. ג'וליאנה הנהנה ועינת אמרה לי, "אתה אל
תשאל כי זה לא עניינך. יאללה הולכים".
"אני וג'יי-מאק נעלמות לך לכמה דקות, בסדר?" שאלה עינת. "למה?"
שאלתי בחשדנות. "עסקי נשים," ענתה עינת, "עדיף שלא תשאל. לא
תקבל תשובה. תן לזה להישאר שם, בסדר, שרלוק?". "כן, בסדר. אני
אהיה פה כשתצטרכו אותי, במק-די, מטביע ת'דיכאון
בקווטר-פאונדר". "שיהיה, מיגי, רק תיהנה. אגב, זוכר איך קראו
להם בבית?". "רויאל," גיחכתי, "כי זה עשוי מבשר של מלך
העכברושים או משהו דומה. הפאונדר פה יותר טובים!". "תיהנה
מיגי" היא חייכה וגררה את ג'וליאנה. הרגשתי מוטרד מהעובדה
שעינת עושה דברים שהיא לא רוצה שאדע עליהם. "עסקי נשים" היא
אמרה. איזה עסקי נשים בדיוק? הרי לא הייתי צריך שהיא תספר לי
כשהייתה במחזור, ולא הייתי מאלה שמרגישים רע כשהם צריכים לגעת
בטמפון או תחבושת היגיינית. "מה הקטע?" שאלתי את עצמי,
"הריון?". דחיתי את הרעיון מכיוון שאחרי הכל כבר היה לה- ולי
ביחד איתה- מחזור חודשי לפני שבוע. לא מספיק זמן בשביל מחזור
חדש, לא? אז מה? לא ידעתי. אני לא אוהב לא לדעת. אבל הבטחתי
ולכן החלטתי לקיים את ההבטחה שלי. הזמנתי לי את ההמבורגר הגדול
של מקדונלדס שלא מה משנה מה יהיה שמו הוא עדיין יהיה גרוע
בהרבה מבורגר קינג.
העולם
"הנשים קודם," אמר הדומיננטי שביניהם כשהשלישייה נפרדה. "ללא
ספק, ריזו," הסכים חברו. לשני המחסלים של המאפיה היו תוכניות
בקשר לחיילת ההיא. האישה השניה חייבת למות, זו התוכנית וזה
בזבוז, אבל החיילת נראתה טוב מספיק בשביל לעניין אותם. המחסלים
האלה יכלו לספר לכל התמימים שהוליווד מטעה אותם בקשר לרוצחים
שכירים. הם לא השתמשו ברובי צלפים כיוון שלא הייתה להם הכשרה
מתאימה. למען האמת, עיקר ההכשרה שלהם הייתה שימוש באקדחים
ותת-מקלעים ועיקר התחכום שלהם נבע מחושים אלימים ביותר. הם פנו
אחרי שתי הנשים. הם לא שמו לב שאחרי הנשים גם הלכה אישה שלישית
שהסתכלה גם היא אל השלישייה.
"את לא מבקשת הרבה בכלל, נכון?" השאלה גרמה לג'וליאנה להתכווץ.
"תראי שרלוט," עינת ניסתה להרגיע את האישה הזועמת, "אני לא
מבקשת שתעשי פה איזה סרט תעודה באורך שנה. אני רוצה שבמשך עשר
דקות תעמידי פנים שאת הגרסה שלו לאלוהים. ראית אותו בקניון,
נכון? תחשבי אותו על הברכיים שלו מולך, מרעיף עלייך ברכות
לבביות, כאילו היית אלת האופל שלו". "ואם הוא יעלה עלי?" שאלה
שרלוט הולמס, "אם הוא רק חצי ממה שג'וליאנה סיפרה לי הוא יזהה
מתחזה תוך שתי שניות". עינת המהמה את "האהבה היא עיוורון" של
2U לפני שענתה, "אני אכין אותך. את כל מה שהוא יודע על אלת
האופל הזו, גם אני יודעת. אני אדאג שאת תדעי איך להתארגן.
בסדר?". "צ'רץ'," מבטא אוקלהומה של ג'וליאנה בלט החוצה כשדיברה
עם חברתה משכבר הימים, "ת'שי טובה אישית. שרלוק הולמס לא היה
מצליח לגלות 'תך אם היית מחליטה לשחק תפקיד כמו ש'ת יודעת.
ת'שי לי ת'טובה הזותי ואני 'חזיר לך בגדול". "כדור בשר ברוטב
סויה," ענתה שרלוט הולמס בנימה לא משוכנעת. "סליחה???" עינת
פערה פה כששמעה את ההצהרה הזו. "אימא של צ'רץ' הכינה פעם סיר
ענק מלא כדורי בשר ברוטב סויה," ג'וליאנה צחקקה. שרלוט המשיכה
וסיפרה, "היא רצתה לנסות משהו חדש. מהר מאוד קלטנו כולנו, על
בשרנו, שזה לא שלא ניסו לעשות כדורי בשר ברוטב סויה, זה שמי
שהיה אמור לכתוב את המתכון מת מהרעלת קיבה". ג'וליאנה גנחה
וסיפרה איך החליטה אימא של שרלוט להזמין את כל ילדי השכונה
לאכול כי היה סיר ענק וכל אחד אכל רק כדור בשר אחד לפני שויתר
לנצח על 'המעדן'. "מאז, כדי להגיד שמש'ו לא מוצלח או אפילו
מגעיל, אז אומרים 'צלנו ב'נטסוויל שזה כדור בשר ברוטב סויה".
"הבנתי," אמרה עינת. "אני לא אוהבת את הרעיון," הסבירה שרלוט,
"אני די בטוחה שהוא יעלה על זה. בטח יש דברים שהוא לא סיפר לך
על אלת האופל הזאת שלו". "אוף, גפילטע פיש בצלחת עמוקה שכמוך,"
ענתה עינת, "אני חוששת שיש עוד דברים שאת צריכה לדעת עליו
ועלי," היא נאלצה להסביר למה גפילטע פיש זו המקבילה הטובה
ביותר שיכלה לחשוב עליה כשדובר על כדור בשר ברוטב סויה ואז
המשיכה, "נתחיל אם משהו שחשוב מאוד שתביני. טלפתיה". "מה? את
צוחקת?" שרלוט נחרה בבוז. היא התחילה להרגיש שיש לה עסק עם
מטורפת ומטורף. היא קיללה בליבה את ג'וליאנה. מק'קול נחפזה
לסתום לעינת את הפה כשהצהירה שזה דווקא מסתדר. "הרבה פ'מים הם
מסתכלים אחד'ל'שניה ופשוט נ'יר'ים כ'ילו הם מדברים בלי מילים".
"ג'ולס, בלי שטויות של מדע-בדיוני, טוב? עוד מעט תגידו לי שיש
כת שסוגדת לאיזה שטן מרושע והולכת לנסות להחריב את העולם בליל
וולפורגיס". "וולפורגיס זה עוד ארבעה ימים," גיחכה עינת.
"אנ'לא צוחקת, צ'רץ', ז'רציני לגמרי" הוסיפה מק'קול. "אוקיי,
נניח," שרלוט החליטה שלתת למטורפת הזאת לשפוך את מה שיש לה על
הלב יהיה הדבר הטוב ביותר, "ספרי לי על אלת האופל הזאת". "זה
התחיל כשהייתי בת שלוש" אמרה עינת, "היו לי חלומות..."
"ריזו, על מה לדעתך הן מדברות?" שאל אחד הרוצחים. "ברנס, אני
חושב שהן מדברות על עסקי נשים שטותיים כאלה," קולו של זה
המכונה ריזו עלה לטונים גבוהים, צפצפניים וזלזלניים בעליל
כשאמר, "אויש הטמפון החדש של טמפקס כל כך נהדר. אויש התינוק של
גברת שמונץ כל כך מתוק. אויש החולצה החדש שקניתי בורסאצ'ה כל
כך מתאימה עם החצאית החדשה שקניתי בסייל בארמאני שהיא כל כך
יפה!". "אוקיי, ריזו, הבנתי" אנדרו ברנס הנהן בעצבנות, "אז מה
עושים? אי אפשר לשלוף אותם סתם ככה ממסעדה, נכון?". "נחכה,
ברנס, נחכה בסבלנות. סבלנות היא מעלה, זה מה שסבתא שלי הייתה
אומרת".
בסופו של דבר, עינת הייתה זו שהחליטה להוכיח לשרלוט שהיא לא
ממציאה את זה. שרלוט כבר החלה לחשוד שהיא דוברת אמת וכיוצא מזה
החלה לחשוד בשפיות דעתה שלה. "לאן?" שאלה עינת. "יש חנות דגים
במרחק של בלוק וחצי מפה. שיבוא לשם". עינת חייכה ואמרה, "בואו
נזוז. שרלוט, את תחכי בצד, שלא יראה אותך, כן? אגב, אני רוצה
קופסא של קאמל רגיל, לא לייט, כן?". "קופסא של מרלבורו מדיום!"
ענתה הולמס והציתה סיגריה כזו. היא קרצה אל ג'וליאנה כאומרת
"אחלה, קופסת סיגריות חינם". ג'וליאנה נאנחה. היא לא הייתה
בטוחה כלל שחברתה תנצח בהתערבות הזו. "ניר'ה, צ'רץ'," אמרה
בצורה לא משוכנעת, "ניר'ה".
"הוא יביא קולה," התנבאה עינת, "ויתלונן שהיא לא טרייה. הוא
יטען שככל שהקולה עומדת על המדף יותר זמן, ככה היא מאבדת מטעמה
ומקבלת איזה טעם לוואי שלא קשור בבריחה של גז. אמת לאמיתה,
אגב, אני יכולה להעיד, בדיוק כמו חלב שמאבד טעם עוד לפני
שמתקלקל ממש. אני מקווה שזה יגרום לך להאמין לי". "קולה לא
טרייה?" שאלה שרלוט בגבה זקורה. "הם שותים כמויות ענקיות"
הסבירה ג'וליאנה בחיוך, "אפשר לחשוב שיש בפנים קוקאין או משהו.
אבל, במלוא הכנות, עוד לא שמעתי אותו מתלונן על טריות". "זה
בגלל שבקניון אפשר להשיג בקבוקים גדולים רק במקום אחד," הסבירה
עינת. "איך את יודעת?" שאלה שרלוט, "חשבתי שזו פעם ראשונה שאתם
בקניון הזה". "נכון לגמרי. הוא פשוט חיפש בכל הקניון!" עינת
חרצה לשון, "רק במארקי'ז בקומה העליונה הוא מצא בקבוקים עם
תווית של השביעי ליוני. לא טרי בכלל! אה, הגענו. טוב מאוד, כבר
מאוחר".
שני המתנקשים ראו את האישה השלישית נפרדת משתי המטרות שלהם
והצטערו על כך. "לא משנה," קבע ריזו, "בוא נגמור את זה".
"היי!" עינת הסתובבה אל הקול. שני גברים התקרבו אליהן, בידיהם
אקדחים. "אוקיי, בלי לחץ, חבר'ה," עינת שרי ידעה להפסיד בכבוד,
"קחו את הארנק, ונגמור את זה יפה, בסדר?". "טעות, מותק," חייך
אחד מהם, "אנחנו לא פה בשביל הארנק! קדימה, בואו נלך לטיול
קטן". "מיגי," חשבה עינת, "איפה אתה לעזאזל? אני לא יכולה
להתמודד עם אקדחים במרחק של חמישה מטר. פה זה לא הוליווד, אתה
יודע!". "בלי לחץ," התשובה הרגועה נסכה בעינת ביטחון, "אני
בדרך. פשוט תדאגי שלא יקרה כלום".
מק'קול החליטה שהכל אבוד. אפילו מערבולת לחימה אנושית כמו עינת
לא תוכל לעשות כלום מול אקדחים במרחק כזה. "צ'רץ'," נזכרה
לפתע. שרלוט בוודאי תעשה משהו.
שרלוט הסתכלה אל שני אוחזי האקדחים ושלפה את הטלפון הסלולרי
שלה. היא חייגה 911 וקיבלה את מוקד החירום של המשטרה. "מוקד
החירום של המשטרה, נא המתן למוקדנית" אמר קול ממוחשב
והסימפוניה החמישית של בטהובן החלה להתנגן ברקע. "מהר," חשבה
שרלוט, "מהר!!". אחד הגברים החמושים התקרב אל ג'וליאנה ומשך
אותה לכיוונו, מרחיק אותה מעינת. "נו כבר!" חשבה אל הטלפון,
"תענו לטלפון המזויין, חתיכת אוכלי-דונאטס שמנים ומפגרים
שכמוכם! איפה אתם כשצריך אתכם??". "מוקד החירום, סמלת דוורו
מדברת, מה הבעיה?". "יש פה שוד" לחשה שרלוט במהירות ואז השתנקה
כשאקדח התרומם לכיוונה של עינת.
"תחזרי על זה עוד פעם?" דרש האיש. "מהר מיגי," חשבה עינת לפני
שענתה, "אמרתי, עזוב אותה. ברור לי שאתם לא פה בשבילה. אז בואו
ניתן לה ללכת". "ללכת??" גיחך האיש, "לתת לה ללכת להעיד
במשטרה? לא ממש. היא לא חלק רשמי מהחבילה אבל היא אקסטרה
מעניין למדי," חיוכו נמחק כשראה שהיא מחייכת בתגובה. "אתה תיתן
לה ללכת עכשיו," אמרה עינת, חושפת שיניים בחיוך בלתי ידידותי
בעליל, "או שמשהו רע יקרה לך. אבל עכשיו כבר...".
"חזרי שנית, לא הבנתי מה אמרת גברתי?" אמרה סמלת דוורו שקולה
גרם לשרלוט לחשוב על סופגניה מהלכת עם דונאט שוקולד-קינמון
בפיה. "אמרתי-" צל שחור נחת מתוך החושך מאחורי שני הגברים, "לא
חשוב. תבואו לחנות הדגים של ספראולס בסמטת המייסדים. תביאו
פתולוג".
"...מאוחר מדי," אמרה עינת בזמן שאהוד נחת מאחורי שני הגברים.
משהו הבהיק בחשכה וקול מגרגר בקע מפיו של זה שדיבר איתה. הוא
נפל, סכין קטנה נעוצה בגרונו. "הזהרתי אתכם, לא?" שאלה עינת
כשאהוד הסתער על השני, מפריד בינו ובין ג'וליאנה. עינת מיהרה
לתפוס את מק'קול ההמומה. אהוד נופף בקבוק קולה מעל ראשו והנחית
אותו בקול נפץ על ראשו של המתנקש. משהו מדרך ההתנהגות שלהם אמר
לעינת שאלה לא בדיוק שודדים ואנסים רגילים. היא קלטה לפתע שהיא
ראתה את הפרצופים האלה כשנפרדה מאהוד, עומדים ליד המקדונלדס
ומדברים בקול נמוך. "לא רגילים בכלל," החליטה בזמן שבקבוק
הקולה הוטח בפניו של האיש השני, מעיף שיניים ודם מתוך פיו של
האיש. עתה התרומם הבקבוק בפעם השלישית והונחת על עורפו של
המתנקש, שובר את מפרקתו בקול ניפוץ עז. "בזבוז של קולה," נחר
אהוד לפני שכרע ושלף את סכינו מגרונו של הקורבן הראשון. "נחיתה
יפה," ציינה עינת, "מסוגננת היטב עם הסכין. תשע נקודות מעשר
אפשריות בסולם הסטייל של עינת שרי". "היה סולם מאחורי החנות אז
אלתרתי משהו" גיחך אהוד, "ובקשר לסכין, את יודעת שאני אף פעם
לא יוצא מהבית בלעדיה, לא?". "כן אני מניחה. אני בעד שנסתלק
מכאן עכשיו. המשטרה תגיע בקרוב". "צודקת," הודה, "מה איתה?".
"אני בסדר," אמרה מק'קול, "רק קצת בשוק". "טוב, זה לא דבר
שקורה כל יום," אמר אהוד. עינת גיחכה, "לא כל יום רואים בן אדם
מנפץ בקבוק קולה על הראש של בן אדם אחר". "חבל על הקולה," חזר
אהוד כשפנו להסתלק. הוא נד בראשו בעצב ואז גיחך "אבל לפחות זו
הייתה קולה לא טרייה!".
ממחבואה מאחורי פח אשפה גדול, שרלוט הולמס האזינה לג'וליאנה
שהחלה לצחוק והרימה גבה אל השלישייה המתרחקת. "את כל מה שהוא
יודע גם אני יודעת," אמרה לה עינת, "אני אכין אותך". "כדור בשר
ברוטב סויה," קיללה שרלוט בלחש כשגמלה בליבה ההחלטה, "גפילטע
פיש בצלחת עמוקה וכל שאר הקללות. זה יהיה מעניין למדי".
מיגי
"לא! בשום פנים ואופן לא!" עניתי בזעם. מק'קול עיוותה את פניה
ואמרה, "אנחנו חייבים להתקשר למשטרה. אתה הרגת שם שני אנשים
לעזאזל!". "אה, וזה יהיה ממש נחמד," עניתי בסרקאזם חד, "שני
חברים בוועדת חקירה נשיאותית מנסים להוכיח שהם הרגו את הרוצחים
האלה כהגנה עצמית. ג'יי-מאק, הם באו להרוג אותנו ואותך בדרך.
אני לא מת על הרעיון של להשאיר את זה פתוח אבל העובדה שלא היו
עדי ראייה תהפוך את המשפט הזה לבלגן אחד גדול. אין לי את הזמן
לבזבז על זה. תני למתים לנוח בקברם, טוב?". "אני חושבת בכל זאת
שצריך, אבל אולי אתה צודק בעניין בזבוז זמן. אוקיי, אני ארד
מזה וכמובן שלא אדבר על זה עם אף אחד" היא גיחכה ואמרה,
"השארתם אותי ערה עד מאוחר, רעים שכמותכם, אז אני משאירה אתכם
לבד". "נתראה בבוקר," אמרתי לה לפני שיצאה. פניתי אל עינת
שהייתה עסוקה בלגימה של כוס וויסקי גדולה. "איך המרגש?" שאלתי.
היא עיוותה את פרצופה בתגובה.
העולם
מק'קול נאלצה לבזבז הרבה זמן בניסיון לשכנע את שרלוט הולמס שלא
לדבר על מה שראתה. לבסוף הצליחה מק'קול. היא סיימה את השיחה
במילים, "נו אז מה דעתך על קולה לא טרייה?".
מיגי
"אז איך המרגש?" שאלתי בפעם העשירית. "אני בסדר!" אמרה עינת,
"מיגי, ניסיון התנקשות יעשה כל בן אדם קצת עצבני, אוקיי?".
"כן, בסדר, אגוזי. יש לזה קשר למה שאת וג'וליאנה עשיתם ביחד?".
"לא! ולפני שאתה שואל, אל תשאל מה אני וג'וליאנה עשינו
ביחד!!!". "אנ'לא שואל אז אל תצעקי," הרגעתי אותה, "אני מוכרח
לציין שאת בדרך כלל לא מסתירה ממני דברים ושניסיון התנקשות בך
לא קורה כל יום. קישור בין השניים נראה לי הגיוני גם אם אין
שום קשר". "מיגי, אני לא רוצה לדבר על זה. חוץ מזה, הם ניסו
להתנקש בשנינו. הבנתי את זה מהדרך שהוא דיבר על זה שג'וליאנה
היא 'לא חלק מהחבילה'". "את חושבת שיבואו עוד?" שאלתי, המום
למדי. נמצאתי בעבר בקו האש, שימשתי כשומר ראש והסתערתי גם אל
מול אש מקלעים, אבל מעולם, בכל ימי חיי לא חשבתי שמישהו ירצה
להרוג אותי, אהוד גת, בגלל שאני אהוד גת. המחשבה יצרה אצלי קצר
רציני בתהליכי המחשבה ההגיונית. הרגשתי כאילו פטיש חמישה קילו
נחת על ראשי במהירות על-קולית. "עכשיו אתה מבין למה אני
עצבנית?" שאלה עינת, "כן, אני חושבת שיהיו עוד. מי ששלח אותם,
רצה אותנו, תהיה הסיבה אשר תהיה. אנחנו חיים ואני מניחה שהוא
עדיין רוצה אותנו מתים". "אבל מי?" שאלתי, "למי יש סיבה לרצות
אותנו מתחת לאדמה?". היא משכה בכתפיה ונדה בראשה. "אגוזי,"
אמרתי, משתדל להתגבר על ההלם, "אין בזה היגיון. אני לא חושב
ש-" היא קטעה אותי בצרחה, "אז מה??? אז אין היגיון!!! חצי ממה
שבני האדם עושים הוא חסר היגיון והחצי השני מגרד בקושי את
ההגדרה של היגיון. מיגי, אנחנו פה לא מדברים על איזו הסתברות
סטטיסטית. מישהו רוצה אותנו מתים וכנראה שהוא ינסה עוד
פעם!!!". "אגוזי," אמרתי, "תרגיעי את עצמך. נסתדר עם זה. עכשיו
כבר מאוחר ומחר יש לנו פגישה חשובה בלאנגלי. בואי נלך לישון".
העולם
עינת צדקה כמובן. ברגע שקן דה-ויקטור גילה ששני אנשיו אוחסנו
במקררי המשטרה, הוא החליט שהפעם זה הפך להיות עניין אישי. ריזו
וברנס לא סבלו מעודף אהדה מצידו של דה-ויקטור, אך הם עבדו
בשבילו, והוא לא אהב שהורגים את העובדים שלו. רוב האנשים היו
כנראה מתחרטים על שהסכימו לעשות טובה כזו לחבר. לא קן
דה-ויקטור. הוא הרים טלפון והזמין אליו לשיחה שני אנשים שהיו
שאמרו עליהם שהם בלתי מנוצחים. הם קבעו לבוקר למחרת.
רב-סמל בכיר בילי האלק הכין לעצמו את רשימת הערים ורשימת
הטלפונים שיצטרך לעשות למחרת ואז עשה בחוכמה כשנכנס למיטתו
ונרדם מיד. יום המחרת ידרוש ממנו אנרגיות נפשיות רבות.
מיגי
לאנגלי. כמה דברים שמעתי על המפקדה העיקרית של ה-CIA. משטויות
ג'יימס בונדיות ("אני הורג סוכנים סינים בסוף השבוע הזה. ברמן,
וודקה מרטיני, מנוער, לא בחוש"), דרך הגזמות פראיות ("הם
מאזינים לטלפונים שלך {NSA עושה את זה אם כבר}, הם עוקבים
אחריך עם לוויינים {הלוויין הטוב ביותר יכול לתת לך מקסימום של
תמונת אנשים ברחוב כמו מראש בניין גבוה}") ועד סיפורים אמיתיים
למדי: "הכור האיראני לא הושמד בגלל תקלה. הסוכנות גילתה מה
קורה שם ודאגה 'ליצור' תקלה" שמעתי פעם. אגב, הסוכנות לא גילתה
מה הולך שם, שלושה ישראלים שהיו במשרדו של הארי פאקס, אז מנהל
תחנת ה-CIA בניו-יורק, וראו תמונות שלא היו אמורים להיות. ואת
התקלה, 'רוחות במכונה' כפי שנוהגים לכנות את זה יצרו מטוסים של
הצי, לפי רעיון מבצעי מסווג שנקרא, בפי המעטים שמכירים אותו,
בשם "מבצע עוף מבושל". על כל זה חשבתי כשנכנסנו, מלווים באדם
שחיכה לנו במיוחד, אל לאנגלי. נשפתי באכזבה. באיזשהו מקום,
החלק הילדותי שבי האמין שנמצא בפנים משהו שדומה יותר למרכז
החלל ביוסטון ולא לבניין משרדים שזקוק לטיוח דחוף. "הם משקיעים
את הכסף בטיוח של דברים אחרים," צחקקה עינת במחשבתי. פניה
הרציניים-סקרניים לא הראו שמץ מן ההומור כשנכנסנו לחדר ישיבות
גדול. "ליידיז אנד ג'נטלמן," הביך אותנו המלווה, "יובל שביט
ומעיין כהן!". כל מי שנמצא בחדר הריע. "לינדון," הארי פאקס
הריע אל אדם שחור מזדקן, "זוכר את החבר'ה שניערו אותך
בניו-יורק לפני עשר שנים??". "אני יודע שאני פאראנואיד,"
חייכתי, "השאלה היא האם אני פאראנואיד די הצורך!". כמו היה זה
משפט מחץ של בדיחה מעולה, התפוצץ צחוק בתוך החדר. האגדות על
המוסדניק הפאראנואיד פרשו כנפיים ברחבי סוכנויות ביון בכל
העולם. "אגב," אמרתי, בקול שהעיד על רצינות גמורה, "אני לא
סובל מפאראנויה. אני נהנה מכל שניה!!!". הבדיחה העלובה ללא ספק
הזו גררה עוד פרץ צחוק משוחרר. "טוב, בסדר," אמרתי, "אם תמשיכו
לצחוק עלי ככה, אני אתחיל לחשוד שאתם רואים בי איזו מטרה
לבדיחות ואצטרך לשלוף איזה אקדח מהתחת כדי לבצע איזה
שביט-סטייל הוקוס-פוקוס. נעים מאוד, לינדון, מצטער על הקטעים
ההם. היי אני אהוד גת וזו עינת שרי, ועכשיו אני אשמח ביותר
להבין למה כולכם כאן". דיפלומאניה- סליחה, התכוונתי:
דיפלומטיה- מעולם לא הייתה הצד החזק שלי. "אהם, אהוד," פאקס
כחכח בגרונו, "לא הזמנתי אתכם לביקור נימוסים. אנחנו מנסים
להבין מה קרה לצוללת אלסקה וקיוויתי שתוכלו לעזור לנו עם איזה
שביט-סטייל הוקוס-פוקוס". "אאוץ'!" אמרה עינת. "אני אתן לכם
תקציר של השתלשלות העניינים, בעזרת המפה הזאת" פאקס שלף את
המפה שהענקתי לו בפגישתנו הקודמת. הסימונים שעשיתי בעט הפארקר
שבאופן תמידי היה כמעט-יבש חוזקו בעזרת עט שחור חזק כלשהו.
"אלסקה יצאה מפרל הרבור לכיוון קו האין-מעבר לסיור הרתעה
נורמלי. היא הייתה אמורה להיות בים במשך חודשיים, ולהיות מוכנה
למקרה של מלחמה גרעינית. מסיבה לא ברורה היא עברה את הקו
לכיוון איי מריאנה, עד שהגיעה לקרבת סאיפן שם נעלמה. לפני
שנעלמה היא הספיקה להטביע, שימו לב, ספינת פיראטים סינית
שהייתה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, במים טריטוריאלים אמריקנים.
אני מדגיש, לפי מסקנות חדשות שקיבלנו מנושאת המטוסים 'סטניס'
אלסקה לא פגעה בסי קאונטר אלא ירתה בה טורפדו. לפני שתעלו את
הרעיון, קו הפטרול של אלסקה היה רחוק מכדי לקלוט את הספינה
בסונאר, ועל פי כל העדויות, סי קאונטר הגיעה מכיוון מערב.
יאכטה בבעלות ישראלית ראתה את סי קאונטר ממערב לסאיפן יום לפני
טביעתה. אותה יאכטה אגב הייתה הראשונה להגיב לאיתות מצוקה
אוטומאטי קצר-טווח שהיה על סיפון הסי קאונטר. בעל היאכטה זיהה
את מצוף ציון-המקום של אלסקה והודיע לסאיפן. בשל הסערה
שהתחוללה בצירוף תקלה קלה בלוויין לא קלטו את איתות המצוקה של
אלסקה מיד. אין לנו מושג מה קרה לצוללת. שתבינו שצוללת טילים
כזו-" הוא נקטע בגסות על ידי, "מחזיקה את הכוח להרוס מאתיים
וארבעים ערים בגודל בינוני. בסדר. אמרת שיאכטה ישראלית הגיעה
ראשונה אל מקום האירוע? הבחור שמשה את המסכן ההוא אושיי מהמים
לא נראה ישראלי בכלל". עיניים נפערו ופיות נפלו בתדהמה.
"איך..." החל הבחור ששמו לינדון בחולשה ואז התעשת, "איך אתם
יודעים על אושיי??". חייכתי ברשעות ואמרתי, "שביט-סטייל
הוקוס-פוקוס. קלטתי דמות מוכרת כשהייתי בקליפורניה לאחרונה.
והצלחתי להשיג שני כרטיסים חינם לסרט הזוועה הטוב ביותר בעיר".
השתעשעתי עם עט מהודר בזמן שאנשי הסוכנות נעצו בי את עיניהם.
"הדבר המדהים הוא שאושיי הצליח להתרחק מאוד מאזור הטביעה לפני
שנמשה. מרחק של שמונה קילומטרים בערך. בעל היאכטה שמשה אותו לא
הבין על מה הוא מדבר ולא קלט שום אות מצוקה. רק כמה שעות אחרי
זה קלטה היאכטה הישראלית- אהם, אה- שלומפצי אני חושב שקוראים
את זה, את אות המצוקה של סי קאונטר וגילתה את מציין המקום של
הצוללת. בעל היאכטה שירת לפי דבריו בצוללות ולכן זיהה את
המצוף". "זיהה את המצוף, מה?" שאלה עינת, "רגע, איך קראת
ליאכטה?". "שלומפצי," ענה לינדון. "אריק חצב," גיחכתי, "נכון
או לא?". "עוד הוקוס פוקוס, מה?" ציחקקה עינת למראה הפיות
הפעורים. "הכרתי אותו," אמרתי, "הייתה לו לברדור שקראו לה
שלומציון. אני קיצרתי את זה לשלומפצי!". "זה עולם קטן מאוד,"
המהמה עינת. "בהחלט" הסכים פאקס והחזיר אותנו אל המפה. "אז אתם
אומרים לי," ציירתי קו בין איי מרשל ואיי וייק "שהצוללת יצאה
מפה," קו נמתח מפרל הרבור אל קו האין מעבר, "ועברה בלי שום
סיבה נראית לעין את הקו הזה עד שהגיעה לכאן" ציירתי עיגול
מימין לסאיפן והוספתי סימן שאלה במרכזו, "בלי שום סיבה? למה
אני מרגיש שאנחנו מחמיצים משהו?". "כי אתה פאראנואיד?" הציעה
עינת בלי קול. "אל תצפו ממני לקנות את האבו עלי הזה של 'משולש
מריאנה'. עוד מעט הם יגידו שספינת חץ קלינגונית יצאה דרך חור
תולעת וחטפה את הצוללת המזויינת. קפטן פיקארד היה אומר ש-" פי
נסתם באחת. לפתע, זה היה כל כך ברור. הרגשתי כמו דמות מסרט
מצוייר שנורת חשמל בוהקת נדלקת מעל לראשה. "מל גיבסון הולך
להלוויה של עצמו!" מלמלתי בהלם, "זהו זה! המילים האחרונות של
דני אושיי היו 'מל גיבסון הולך להלוויה של עצמו. פיקארד!'. ללא
ספק, תיאוריית הקשר. אתם מציעים לי את הרעיון שאדם שסובל ממחלת
קרינה שחה שמונה קילומטרים במים קפואים כאלה?". "בהעדר עדות
טובה יותר" ענה פאקס. "אז הנה התיאוריה שלי! רציתם
הוקוס-פוקוס, אז בבקשה! משהו קרה על סיפון הצוללת בערך במקום
בו נמשה דני אושיי. מרד, חטיפה או עריקה, לא משנה כרגע.
המתנגדים חוסלו במהירות. כדור טועה פוגע בחלק כלשהו של הכור
ודני אושיי האומלל חוטף הקרנה שהייתה מספיקה לתשעים חולי סרטן
למשך שלוש שנים אבל מצליח להגיע אל פתח המילוט ולצוף על פני
המים. בינתיים, באלסקה מתקנים את התקלה וממשיכים אל ספינת
הפיראטים ומורידים אותה עם טורפדו. ברגע שהספינה נפגעת, הצוללת
משחררת את מצוף ההצלה ואז מסתלקת במהירות מהמקום. בסוף
תיאוריית הקשר קוברים לכאורה את מל גיבסון שמת. ואז, דרך חלון
שחור רואים את גיבסון מסתכל על התחת המדהים שהיה לג'וליה
רוברטס, כן? קולטים??? אתה לא מחפש אחרי מישהו מת! אתה לא
מרחיק לכת בחיפוש אחרי צוללת טבועה! זה היה הקליק שדני אושיי
עשה. לצערנו, כשהשתגע, נשכח הקליק ונשארה רק המסקנה. חבורה של
גאונים שכמותכם! אני היחיד שמפעיל פה את המוח??? זו-" נקשתי על
מצחי, "קופסת המוח, אני אומר לכם. תשתמשו בה כמו שצריך!!!
אלסקה נעלמה ואם מישהו רוצה הערכה שלי, היא נחטפה. אני לא מכיר
את הטוד מק'קאפרי הזה שפעם גרמתי לו התקף לב, אבל ממה ששמעתי
הוא גיבור אמריקני לכל הדעות?". "ומי לדעתך חטף אותה?" שאל
פאקס, עיניו נעוצות בי בתדהמה למשמע הצהרת ההתקף לב של טוד
מק'קאפרי. כבר ציינתי שזה היה סיפור מוכר. "אנ'לא יודע," עניתי
במבטא סקוטי, "אולי הספינה המחורבנת של המלוכסנים לא הייתה שם
במקרה?". "מההה???" שאג לינדון פתאום, "לפני חודש בערך קיבלתי
דיווח מסוכן שלנו שקצין צבא אמריקני כלשהו נפגש עם שר ההגנה
הסיני. לא הצלחנו לגלות יותר. אבל...". "כלבים," אמרתי בנימה
של מרצה, "לא פוגשים חתולים לביקור נימוסים. על מה אני מתערב
איתכם שהקצין ההוא, יהיה מי שיהיה, מכר לסינים את אלסקה בתמורה
למחסה או משהו דומה?". "תשכח מזה!" הצהיר מישהו, "זה לא-" הוא
נקטע כי הטלפון צלצל.
"פאקס," ענה מנהל ה-CIA, "כן? חזרי שנית??? עקרב שחור???
העבירי את השיחה מיד, מרי, ותדאגי שיאתרו את המיקום שלה!". הוא
לחץ על כפתור שהעביר את הטלפון למצב של רמקול וסימן לשמור על
שתיקה. "אתה הארי פאקס?" שאל קול קר. "כן," ענה פאקס. "יפה. מר
פאקס, בתור חבר ביחידת העקרבים השחורים, אני גאה להודיע לך
שצוללת הטילים הבליסטיים SSBN732 שמכונה גם 'אלסקה' נמצאת בידי
יחידתי. לממשלת ארצות הברית יש בדיוק שבעים ושתיים שעות להעביר
סכום של שלושים מיליון דולרים לחשבון מיוחד בבנק האימפריאלי
הראשון בליכטנשטיין, חשבון שמספרו יתברר לאחר שיאמרו מילות
הצופן 'ארץ מולדת, ארץ בוגדת'. לאחר שיועבר הסכום, הוא יחולק
מיד לחשבונות אחרים, כך שאל תנסו לשחק משחקים. כמו כן,
למשפחותיהם של סמל דריל דופרין שמת במלחמתו בסמים, טוראי אנדרו
לה-סאל שמת במהלך הקרב על הצוללת ורס"ב קלווין גרסט שמת על
אדמת סין, יועברו עשרה מיליון דולר לאחת. מר פאקס, אל תתחיל
אפילו לזבל לי את השכל עם שטויות של הוליווד, לממשלת ארצות
הברית יש מספיק כסף כדי לוותר על שישים מיליון דולרים. אם,
בתוך שבעים ושתיים שעות מרגע זה בדיוק, לא יועבר הכסף, אחד
מטילי הטריידנט D5 של אלסקה ישוגר, ומטרותיו יהיו אלה: שיקגו,
דטרויט, דנבר, סן-פרנסיסקו, סיאטל, בולטימור, נשוויל, דייטונה
וקנזס-סיטי. אם תנסו לפנות את הערים האלה, תיגרם מהומה
תקשורתית אדירה ולכן אנחנו נדע. אם תפונה אחת הערים, תיבחר עיר
אחרת מרשימה של מאתיים וארבעים ערים שנמצאת בידינו ותושמד ללא
אזהרה. האם אני מובן? ענה לי רק בכן או לא, מר פאקס, האם אתה
מבין את מה שאמרתי?". "כן," אמר מנהל סוכנות הביון המרכזית,
עורו אפור וחיוור, כמו עורם של שאר האנשים בחדר. "טוב מאוד מר
פאקס. עקרב שחור, סוף!" והשיחה נותקה.
שקט המום שרר בחדר במשך כמה שניות. הרגשתי את מוחי פועל
במהירות מדהימה על שום דבר. זה היה מקרה קלאסי של חשיבה פול
גז- פול גז בניוטרל כמובן. דלת נפתחת גרמה לי להתעשת בטלטול
אלים של ראשי. "איתרתם?" שאל פאקס. "אדוני, השיחה נעשתה מטלפון
סלולרי של גלובל-פון," ענתה הטכנאית, "החברה משדרת, בעזרת
לוויינים מכל חלקי כדור הארץ". "במילים אחרות," אמרה עינת,
מתאוששת במהירות, "שהשיחה יכלה להיות מבוסטון, ברלין או
בוצוואנה, נכון?". "כן," הודתה הטכנאית, "אין לנו שום אפשרות
לגלות מאיפה התקשר האיש". "הקלטתם את זה?" שאל מישהו. "כמובן,"
ענתה הטכנאית בהבעה נעלבת, "תקנות הסוכנות אומרות שלכל איתור
של שיחת טלפון חייבת להצטרף הקלטה של השיחה". "תביאי את זה
ננסי, נשמע את זה עוד פעם" אמר פאקס.
"...עקרב שחור, סוף!" אמר הקול שבקע מתוך מכשיר מיני דיסק. "מה
אפשר לעשות?" שאל פאקס, "רעיונות?". "תוריד להם את השאלטר"
אמרתי, "הלוויין של נמושה שוגר לפני יומיים והתמקם בחלל.
איילין אחת יוכל לחסל להם את ההנחיה של הטילים בלחיצת כפתור".
"במחיר של שיתוק כל יכולת הניווט הלוויני של ארצות הברית
ופגיעה בדי הרבה כוחות אחרים שמשתמשים בנווסטאר," ציינה עינת,
"לוויין אחד של נווסטאר שנופל יפיל איתו את כל המערכת. כמובן
שכל זה הפיך לחלוטין". "אבל בכל זאת," אמר פאקס, "במשך כמה
דקות לפחות, כל נשק גרעיני אמריקני למעט פצצות שמוטלות ממטוסים
יהיה משותק לגמרי. כל ספינה, צוללת, מטוס וכלי רכב שמשתמשים
בניווט לוויני יצטרכו להסתפק במפות". "כל העוצמה הצבאית שלנו
תשותק לגמרי," אמר אחד האנשים בחדר. "לכמה דקות בלבד," מיהרתי
להזכיר. זה היה הפתרון היעיל ביותר במקרה שהאיום הזה אמיתי.
החושים שלי דרשו ממני למנות את רודני ברידג'ס על המקיימים ולא
על מנפחי-החזה המזויפים. עוד בגיל צעיר למדתי לסמוך על
האינסטינקטים האלה. 'למה המטומטמים האלה לא קולטים מול מה הם
ניצבים?' שאלתי את עצמי, 'למה הם מתווכחים אפילו? זה אירוע
טרור ומדיניות ארצות-הברית היא לא לנהל משא ומתן עם טרוריסטים.
זה הפתרון היחיד! שיקלטו את זה!'. "מה אם הסינים באמת אימצו
אותם?" שאל מישהו, "מה אם זה בדיוק הרעיון שלהם? איילין מכבה
את ארצות הברית, סין מנחיתה מהלומה אחת אפיים. מתאים להם!".
הרעיון גרם לי להשתנק. "הם לא טיפשים," ענתה עינת, "תנו להם
קצת כבוד. שונאים אותנו או לא, הסינים לא מספיק טיפשים לפתוח
מלחמה גרעינית. אלוהים, זה לא סרט סוג ז' משנות השישים,
אוקיי?". "ובנוסף, איך הם ידעו על איילין?" שאלתי. "מרגלים?"
הציע מישהו. "או עיתונות מערבית," הוסיפה עינת בריאליזם מרושע.
"בגלל זה הם לא התריעו מיד," תמכה אישה שהייתה חנוטה בחליפה
יוקרתית, "הם חיכו שנשגר את איילין כדי שנעשה את זה! אם לא זה
אז למה להם לחכות?". "שטויות," נחרתי, "יש סיבה הרבה יותר
טובה. להגדיל את קשת החיפוש! דיברתי עם צ'ארלס וודסון על
הרעיון לפני יומיים. הוא אמר לי שאפשר להגיע בעשרה ימים מסאיפן
להודו. והוא היה קברניט של צוללת כזאת, אני מזכיר לכם. הם לא
טיפשים בהחלט. הם יודעים שיצאו הוראות חיפוש לכל דבר שצף,
שוקע, או טס, לחפש אותם. כשיש לכם קשת חיפוש כל כך גדולה,
החיפוש קשה הרבה יותר. אוסטרליה? בורנאו? אלסקה? הודו? ברזיל?
הם יכולים להיות בכל אחד מהמקומות האלה! לעזאזל, עד כמה שאני
יודע, הם יכולים להיות גם קילומטר מסן פרנסיסקו, רואים את
המלאכים הכחולים המזויינים מטיסים אף-18 מתחת גשר שער-הזהב
במפגן הצדעה לכבוד הריידרס של אוקלנד! לעזאזל, בשלושים באפריל
ב-12 בצהריים הם הולכים לשגר טיל מזויין עלינו. איילין הוא
התשובה היחידה לבעיה הזאת!". "וולפורגיס" מלמלה עינת. "מה?"
שאלתי. "כלום, חשבתי בקול" ענתה. "אנחנו לא בטוחים שהם מספיק
מטורפים כדי-" אמר פאקס והשתתק כשקמתי בכעס. הכסא עליו ישבתי
נפל אחורה, מוסיף לנופך הדרמטי והבלתי דיפלומטי להחריד שנוצר
כשנשענתי על השולחן והצבעתי אל עצמי ועינת, "רצית הוקוס-פוקוס,
הארי," אמרתי בקול רגוע ובעיניים רושפות, "הרי לך הוקוס-פוקוס.
הערכת המודיעין שלי ושלה היא שהם מספיק מטורפים כדי לשגר!
הנבואה שלי היא שאני אזמין אותך לנסיעה על חשבוני לחורבותיה של
פריסקו, כדי שתוכל לראות בעצמך את המלאכים הכחולים מצדיעים
למיליוני הרוגים בטיסה מעל חורבותיו של גשר שער-הזהב המזויין!
תזכור את הערכות המודיעין הקודמות שקיבלת ממני. אני נתתי לך
מידע שדרכו בישלת עוף! אני סימנתי לך את העובדות בקשר לאלסקה.
אני אומר לך כאן ועכשיו, שהם ישגרו! תסתכל עלי, הארי, דע מי
אני והכר בצדקתי. איילין הוא הבחירה היחידה שאתה יכול לבחור.
כל שאר ההצעות והרעיונות הם מרדף שווא אחרי אווזי בר. תפעילו
את המוחות שאתם טוענים לבעלות עליהם. איילין או כלום". "אתה
ממש נהדר בתפקיד הדיפלומניאק" שידרה עינת בשעשוע. "אם לא תישאר
ברירה," נאנח פאקס בחוסר-שכנוע, "אני מניח שכן". "אגב," זו
הייתה עינת ששינתה נושא בפתאומיות, "שמתם לב למשהו? הבחור איים
בשיגור של טיל שיש לו עשרה ראשי נפץ ונתן את השמות של תשע
ערים". "הרי לכם ההוכחה!" אמר לינדון, "הראש העשירי בטח ינחת
באיזור לא מיושב בסין והסינים ישתמשו בתירוץ של 'התקיפו אותנו
אז החזרנו!'. זו תהיה הקאזוס בלי שלהם". "האם איבדתם לחלוטין
את חושיכם??" צרחתי במבטא בריטי, "יצאתם מדעתכם המזויינת??
התחלקתם על המוח ושאר השטויות בסגנון הזה?? הסינים לא מספיק
מטורפים לעשות כזאת טעות. ארצות הברית תשאיר את סין לספרי
ההיסטוריה הגרעינית אם הם יעשו משהו כזה. הערכת המודיעין
הרשמית שלי אומרת שהראש העשירי הוא הפתעה מרושעת כלשהי! לא
לפה" הנפתי את ידי בתנועה רחבה, "הם צריכים שלטון קיים בשביל
לקבל את מה שהם רוצים! אנחנו לא בסרט פה, אנשים! שהוליווד תלך
להזדיין ותשאיר לנו את המציאות! אני אומר שצריך לתת להם או
להפעיל את איילין!". "שמענו!" אמר פאקס ופניו האדימו בכעס.
כשנגמרה הישיבה, בלא החלטה מעשית, לקח אותי פאקס הצידה. "אתה
לא בסדר," אמר, "אמנם יש לך ניחושים מעולים אבל גם החבר'ה פה
עברו כבר כמה משברים, רובם מסווגים. אז אני מציע שתתן
למקצוענים לעשות את העבודה שלהם. בסדר?". לא טרחתי לענות.
הפניתי אליו את הגב והתחלתי ללכת. "אולי אתה טועה, אהוד?" קרא
אחרי בנימה מפייסת. "אולי," עניתי, "ואולי אתה פשוט אופטימי
בקשר לעניין הכן-שיגור-לא-שיגור". "אתה בטוח שהם ישגרו, מה?"
פאקס נד בראשו. "הייתי שמח לחלוק את האופטימיות שלך, הארי, אבל
אני פסימי מטבעי. זה בא מהאופל, אני מניח. תהיה פסימי, הארי
פאקס, כך תופתע רק לטובה" ואחרי הצגה אחרונה זו של יכולת
דיפלומאנית, השארתי אותו שם לתהות על קנקנה של הפסימיות שלי.
העולם
במרכז השליטה של מערכת איילין, בתוך גוש הבניינים של חברת
נמושה ברוקפורד, אילינוי, נרשמה תקלה ראשונה בלוויין. משהו
במערכת השתבש והלוויין הפסיק לקלוט את ההוראות שנשלחו אליו.
ליתר דיוק, תוכי קוקוטייל עף אל חוטי הממסר של תחנת השידור.
התוכי המסכן לא ידע שניקור חוטי חשמל אינו תורם לאריכות החיים.
הוא נצלה למוות וגרם לתקלה בחוט שבו גרם לקרע קטן. צוות
המהנדסים של נמושה ניגש במהירות לטפל בתקלה, בלא שידעו כיצד
גדלה חשיבותו של הלוויין בשעה האחרונה מכלי ניסוי להצלה אפשרית
של תשע ערים בארצות הברית.
בסין, רשמו שירותי הביון בחיוך את הגידול האדיר בשימוש במערכות
קשר ממשלתיות בתוך ארצות הברית. למרות שהסינים לא הצליחו לפענח
את ההצפנה של המידע שנמסר, הרי שהגידול הדרסטי בתעבורת הקשר
בארצות הברית רמז על זה שהאמריקנים מודאגים מהאיום שקיבלו.
לסין לא היו כוונות לקחת חלק אקטיבי במשבר הזה, לבד מהצהרת
"המוצא לוקח, המאבד מתייפח" שתצא לכשיתגלה מיקומה של צוללת
הטילים.
בוושינגטון, קן דה-ויקטור הנחית ארבע תמונות על שולחנו. "אלה
המטרות?" שאל אחד משני האנשים, "אהוד גת ועינת שרי?". "אתה
מכיר אותם??" שאל דה-ויקטור. "אמרת ששלחת שני אנשים לטפל בהם,
נכון?" הפנים צרובי-השמש קיבלו מבע לועג, "היית שולח אותם
נגדי, באופן תיאורטי?". "לא," ענה דה-ויקטור, "היית משאיר מהם
קציצות. מה הקשר?". נדב ברקוביץ' זקר גבה אל חברו ואז ענה,
"אתה לקחת אותנו לעבודה בשל העבר המכובד ביחידת עילית ישראלית,
נכון? לא אכזבנו אותך כלל, נכון? אני ושבתאי היינו באותה יחידה
בה שירתו שני החבר'ה האלה". לסתו של דה-ויקטור נשמטה בהפתעה.
"זה ייצור בעיה," הודה השני, "אני לא בטוח שאני מוכן להרוג
חברים. אבל אני אגיד לך מה. אנחנו נתפוס אותם בחיים, ננטרל
אותם, ונעביר אותם לידיים שלך. אתה תחליט מה לעשות בהמשך.
בסדר?". "אני אסתפק בזה. אתם חושבים שתוכלו לנצח בשניים על
שניים?". "יתרון ההפתעה," ענה שבתאי, "והנכונות לעשות הכל למען
המטרה. אנחנו ננצח! נהיה איתך בקשר". לאחר שיצאו, התקשר
דה-ויקטור אל הסלולרי של בילי האלק כדי לדווח לו על ההתקדמות
בביצוע המשימה. "...הם יביאו אלי את שני החבר'ה האלה,
מנוטרלים. אני אסיים את העבודה. מה אתה אומר?". "כשהם יגיעו
אליך, אתה תקרא לי. אני רוצה לדבר איתם קצת לפני שנסיים את
העבודה". "בסדר גמור" אמר דה-ויקטור, "אתקשר אליך".
מיגי
שעון החול של ארה"ב הלך והתקצר במהירות. ארבעים ושמונה שעות
לפני מועד פקיעת האולטימטום התכנסו ראשי המטות המאוחדים, ביחד
עם ראשי ה-CIA, FBI, NSA ואנחנו בבית הלבן. בשביל ביקור ראשון
בביתו של האיש החזק בעולם, חשתי התרגשות מעטה ביותר. התסכול
תקף אותי כשניסיתי בעזרתה של עינת לסתור את דעתם עמוסת-הפאניקה
של רוב הנוכחים בעניין השימוש באיילין אחת. כמובן, נשיא ארצות
הברית עשה את מה שאני, אם לדבר בכנות, הייתי עושה במקומו. הוא
הקשיב ליועציו הקרובים והמוכרים, והתעלם משני עושי הרוח שמקרוב
באו. כשיצאנו הזכיר לי פאקס שהגענו כדי לגבות את דעת
"המומחים". "שאלתם מה דעתי" אמרתי לו, "אז עניתי בכנות. אם
התשובה לא מצאה חן בעיניך, זו בעיה שלך. אתה יודע, ב-1941
סטלין הוציא להורג מישהו שחזה במדויק שהגרמנים יתקפו את ברית
המועצות כי לא אהב את מה ששמע. אז אני מעדיף שיורידו לי את
הראש, מטפורית לפחות, מאשר להגיד לאנשים את מה שהם רוצים
לשמוע. בריה אמר ליוזף ויסריונוביץ' את מה שהוא רצה לשמוע,
הארי, ולכן ההתקפה הגרמנית הגיעה כמעט עד מוסקבה. אז שילך הראש
שלי לעזאזל הארי, אני אומר לך שאתם תהיו חייבים להפעיל את
איילין. מערכות ההגנה נגד טילים הן בדיחה, ואתה יודע את זה. לא
פטריוט, לא החץ ולא ג'ייבלין לא יועילו לך נגד עשרת ראשי הנפץ
של הטריידנט. אפילו מערכת אייגיס מזויינת לא שווה כלום מול
הדברים האלה, ואתה יודע את זה. אתה הולך לנסות ליירט ראש נפץ
שנופל במהירות של עשרה מאך עם SM2-MR שטס במקסימום של חמישה
מאך? לעזאזל הארי, מה תעשה כשהם ישגרו?". "ישים ידיים על הראש
ויחכה לבום," מלמלה עינת, משתמשת בעברית מטעמי דיפלומטיה. פאקס
לא ענה. הוא פנה למכוניתו והוביל אותנו חזרה אל המלון.
"נצטרך להגיע לרוקפורד," אמרתי לעינת, "ולהפעיל את איילין
בעצמנו". היא הנהנה ואז שאלה איך נגיע בזמן. "אני יודע," עניתי
לה ושלפתי את הטלפון שלי. "נורפק, מרכזייה," ענה קולו של גבר.
"את תת-אדמירל טורי סקוט בבקשה" אמרתי ועינת זקרה גבה.
"...זה לא קל לקחת מסוק סתם ככה. אני צריכה סיבה טובה, אהוד".
"אני לא יכול לתת לך מידע כי כל העניין הוא חסוי. אני אומר לך
רק שכל הקטע הזה גורם לבישול של עוף להיראות כמו הליכה למכולת.
טורי, זה עניין של ביטחון לאומי, ישר ולעניין". "בדרך כלל
הייתי אומרת, 'לך תזדיין, זה מה שכולם אומרים' אבל אתה זה לא
כולם. אני אבדוק מיד מה אני יכולה לעשות. אהוד, אם זה לא עניין
של ביטחון לאומי, אני אהרוג אותך באיטיות לפני שיצלו לי את
הדרגות על הבר-בי-קיו של הביורוקרטיה". "טורי, לא משנה אילו
דרגות יהיו לך אם אני לא מצליח. בסדר?". "אוקיי, אתקשר אליך
בעוד שעה בערך, בסדר?". "מאה אחוז, טורי. אני חייב לך אחת".
"אחת גדולה, מוסדניק, אחת גדולה מאוד!" שמעתי את חיוכה כשניתקה
השיחה.
הייתה לנו שעה לשרוף. הצלחנו למצוא את ג'וליאנה ולגרור אותה
לסיבוב של שופינג. מק'קול הודיעה לעינת חד משמעית שהיא לא תהיה
מוכנה לעוד סיבוב של 'עסקי נשים' בלי ליווי משטרתי. גיחכתי
בתגובה. "אם אנחנו מבקשים ליווי משטרתי, נצטרך להתמודד עם משפט
רצח ולהוכיח שזו הייתה הגנה עצמית" אמרתי לה. "אוקיי," ענתה
מק'קול, "אז לפחות, תכין איזה פסנתר למקרה של סכנת חיים".
"ג'יי-מאק," קולה של עינת בקע מגרון עצבני למדי, "הבלדה של
קיי.ג'יי היא נגד אמנת ז'נווה. במקום ברצח, יאשימו אותנו בפשעי
מלחמה!". "אלפי טבריינים יתרעמו על זה," התבדחתי טלפתית, "הרי
אני מייצג אותם!". "לא מצחיק, מיגי," הייתה תשובתה, "משהו לא
בסדר באווירה". "אגוזי?" זקרתי גבה אליה. "יש פה נוכחות," היא
ענתה בקול, "תקרא לזה חוש שישי, תחושת בטן, תופעה אמפתית, לא
משנה. יש משהו באוויר". ג'וליאנה הסתכלה אליה בהפתעה מהולה
בפחד. "זה משהו... מוזר" חשבה אלי עינת, "לא שכירים, לא צבא.
משהו אחר. משהו ישן יותר. משהו-" היא הביטה מסביבה בדאגה. "זה
לא משנה," אמרתי לה, קולי עולה לווליום גבוה למדי, "רק מטורף
יתקוף את האפלים. התוקפים, לצערי כי רב, יושמדו".
חוש שישי, תחושת בטן, אמפתיה או מה שזה לא יהיה, התחושה של
עינת הייתה נכונה לגמרי. היה זה מזל (או התערבות אלוהית) שגרם
לי להחמיץ את האבן הרופפת. נתקלתי באבן ונפלתי קדימה, עוצר את
עצמי על ארבע. "לעזאזל!" צעקה עינת וג'וליאנה הוסיפה צרחת כאב.
ראיתי אותן שולפות חצים קטנים מזרועותיהן. החץ שקוון אלי היה
על הרצפה לפני לאחר שנחבט בקיר של בניין. "מיגי," עינת
התנודדה, "זה חומר הרדמה! תסתלק מפה עכשיו. תבוא אחרי זה לעזור
לנו. אני אעכב אותם". היא התאמצה לשמור על שיווי משקלה, "מיגי,
תברח! אני יודעת מי הם! הם מגרביל! רוץ עכשיו! ברח, מיגי
ברח!!!".
העולם
ג'וליאנה מק'קול התאמצה לשמור על עיניה פקוחות. כתפה כבר לא
כאבה. הייתה בה רק תחושה נעימה-משהו של אבר רדום. "כמו בטיפול
של רופא שיניים," חשבה דרך ראש מלא צמר גפן. עינת בהתה באהוד
קם על רגליו, וניסתה להמשיך לצרוח אליו כלום לא יצא. ג'וליאנה
נאבקה בתחושת הכבדות וחשבה במעורפל שהיא זקוקה דחוף לכוס קפה
בסגנון הצי - כמות משולשת של קופאין. על הקפה, חשבה מק'קול
במעורפל, אמרו שהוא יחזיק אותך ער בכל מקרה. אם לא הקופאין
והריצות התכופות לשירותים, הטעם המחריד יחזיק אותך ער. טעם
איום כזה היה לבלדה על קיי.ג'יי לו היו לשירים טעם. עינת
התמוטטה אל הרצפה לפני שני הגברים שהתקרבו אליהן בזהירות.
"תעשה משהו אהוד," חשבה דרך טמטום חושים דומה לשיכרון, "הם
אפילו לא מחזיקים אקדחים!". עינת התאמצה לשווא לקום בזמן
שרגליה של ג'וליאנה בגדו בה והיא נפלה. הדבר האחרון שראתה לפני
שהאפלה תפסה אותה היה מבטה של עינת הנעוץ בשני הגברים.
ג'וליאנה ראתה את המוות בכבודו ובעצמו צוחק מתוך פניה שטופי
הפלצות של עינת. זה היה מבע של סוף העולם. זה היה מבע של אימה
טהורה.
מיגי
"ברח מיגי ברח!!!" מלותיה של עינת הדהדו באוזניי בזמן שרגליי
נשאו אותי הרחק ממנה. "הם מגרביל!" היא צעקה לפני זה. מגרביל?
יחידה ג'? כאן? מה הם רוצים ממני? שאלות רבות נוספות ניקרו
במוחי בזמן שנכנסתי לתוך מונית והוריתי לנהג לנסוע לקניון. 'הם
בוודאי בדקו איפה אנחנו שוהים' החלטתי, 'אני הייתי עושה את זה!
הקניון מלא אנשים. הם לא יעשו שם כלום'. הייתי צריך לעצור
ולחשוב. התיישבתי בבית קפה של סטארבאקס והזמנתי כוס בגודל ליטר
מלאה קולה. המחיר היה רצחני אבל בסטארבאקס הייתה פינה מוקצית
למעשנים. בתוך רבע-שעה חיסלתי ארבע סיגריות והתחלתי את הכוס
השניה של הקולה. המלצרית שאלה אם אני בסדר ועניתי בכנות שכן,
פשוט ארוסתי נעלמה, אם את מבינה את הכוונה, תעזבי אותי, תודה.
המלצרית מלמלה כמה מילות השתתפות בצער ל-'ארוס-הנבגד' והסתלקה.
המסקנה הברורה ביותר שהגעתי אליה הייתה שהעובדה שהזריקו לעינת
חומר מרדים אומרת שהם לא רוצים אותנו מתים, לפחות לא מיד. אך
מה אם זה לא היה חומר מרדים אלא רעל כלשהו? על-סף פאניקה,
גיששתי אחרי החלק במוחי שקישר עם עינת. דרקון עם ארבע כנפיים
עף לכיוונה וביניהם, פניה לדרקון, עמדה נאגה. היצור שמקורו
במיתולוגיה ההודית נראה כאישה בעלת שש הידיים וזנב נחש במקום
רגליים לחשש אל הדרקון באיום. "רוב תודות לך, אגוזי," חייכתי
בהקלה, "את חולמת!". "היא מתעוררת" שמעתי קול דרך אוזניה.
"אגוזי, איפה את?" שאלתי, "תצרי לי משואה ואני אבוא אלייך".
"מחסן, מיגי," התשובה הייתה מנומנמת, "אני תיכף אעשה לך
משואה". לפני זמן רב גילינו שהקשר יכול להוביל אותנו אחד אל
השנייה. קראנו לזה משואה כיוון שזה דמה מאוד למגדלור בחשכת ים.
באופן תיאורטי, יכולתי לעצום עיניים ולהתחיל ללכת אליה. כמובן
שמכוניות וקירות יפריעו לעשות את זה בעיניים עצומות. הרגשתי
תחושה קלה של כיוון במוחי, שילמתי את החשבון ויצאתי, עוקב ברגל
אחרי המשואה הלא נראית. זה לקח חצי שעה של הליכה והנה ניצבתי
מול מחסן גדול וידעתי שהיא בפנים. לא הסתכלתי אחורה כשברחתי
ולכן לא ידעתי את מספרם של התוקפים. "שבתאי ונדבוביץ'," ענתה
עינת, "ויש פה עוד מישהו שהגיע לפני כמה דקות. מדבר איתם
עכשיו. אגב, בינתיים ג'וליאנה התעוררה גם כן. אנחנו קשורות
לכיסאות שלנו. יתרון ההפתעה, מיגי, זה הסיכוי היחיד שלך". היא
צדקה ולכן בניתי תוכנית מהירה, גונב ממוחה את החלקים שיכלה
לראות מהבניין.
העולם
"את לא מבינה," ענתה עינת לשאלתה של ג'וליאנה, "הם שירתו איתי
באותה יחידה. להילחם בהם היה חסר סיכוי גם בלי החומר המרדים.
אני לא יכולה לעשות הכל. בסדר?". "מה הם יעשו?" שאלה ג'וליאנה
וקיבלה תשובה מהאיש בג'ינס וטי שהתקרב אליהן. "אנחנו נגלה מה
אתן יודעות על העקרבים השחורים ואז נחליט" ענה. "אתם תגלו מה
אני יודעת ואז תהרגו אותנו, לא?" עינת ענתה בבוז, "ממק'קול לא
תוציאו כלום. החבר'ה של הליווי לא משתתפים בפגישות של הוועדה,
אתה יודע". "בהחלט לא," הסכים האיש בחביבות, מתעלם מהבוז,
"נעים מאוד, אני בילי האלק, רס"ב ביחידת העקרבים השחורים. מה
שמך?". "נעים מאוד," ענתה עינת, "אני קוני ד. בריגס, שם כינוי
'לביאה' טייסת חלל במסגרת צי קונפדרציית הארץ". "אני אשאל עוד
פעם," אמר האלק, עדיין מחייך בנעימות, "מה שמך?". "קוראים לי
לוקה, אני גרה בקומה השנייה. אני גרה מעליך ואני מניחה שראית
אותי בעבר". "אני שונאת את סוזאן ווגה," מלמלה מק'קול. "זו לא
שאלה קשה," אמר האלק והפעם חיוכו נרעד, "מה שמך?". "תקני לי
זמן, אגוזי" הבזיקה מחשבתו של אהוד בראשה. "בסדר, אני עינת
שרי, הייתי סרן קרבית בצה"ל וכעת אני עובדת בחברת נמושה,
בסדר?". "זה לא היה כל כך קשה, נכון?" שאל האלק וחיוכו התאזן
מחדש, "עכשיו אני רוצה לדעת מה את יודעת על העקרבים השחורים".
"אלה ממדבר יהודה?" שאלה עינת בהפתעה, "אתה זואולוג או משהו?
בסדר, אנשים מאמינים שהדברים האלה יהרגו אותם, אבל מלבד
תינוקות רכים, אין לג'וק העוקצני הזה מספיק ארס-" סטירה חזקה
עצרה את שטף הדיבור של עינת. "אני אשאל עוד פעם, שרי," פניו של
האלק היו אדומים מזעם, "מה את יודעת על העקרבים השחורים?".
"חכם על אישה קשורה," נחרה עינת, "כל דבר יותר מזה ינצח אותך,
לא? תגיד האלק, איך העניינים בסין?" התרחבות עיניו נתנה לעינת
את התשובה שנזקקה. שתי סטירות צלצלו בתוך המחסן. מק'קול הסבה
את עיניה כשעינת ירקה דם אל הרצפה. "בסדר," מלמלה, דמעות
בעיניה, "אני אדבר". מק'קול כמעט צרחה כשיד נגעה לפתע בזרועה.
"אני הולך לחתוך את החבלים ג'יי-מאק," לחישתו של הקול המוכר
הרגיע אותה, "אני אדאג שהם יהיו כל כך רפויים שתוכלי לקרוע
אותם בקלות. כשעינת תתחיל לדבר על הבר במנילה, תקרעי אותם
ורוצי אל הדלת. בסדר? אני סומך עלייך". מק'קול הנהנה.
עינת הציצה אל מק'קול ואל הארגזים הריקים שמאחוריה. "נגב לה את
הדם," אמר האלק. נדב ברקוביץ' החל לנקות את פניה במטלית לחה.
"למה אתה עושה את זה, נדבוביץ'?" היא לחשה. "זאת העבודה שלי
והדבר שאני עושה הכי טוב," ענה, "הייתי מצפה שלא תגני אותי
אחרי ששלוש סטירות שברו אותך". "עכשיו," אמר האלק, "מה את
יודעת על העקרבים השחורים?". "הייתה להקה בבר במנילה-" החלה
עינת וניצלה מסטירה כיוון ששלושה דברים קרו בבת אחת. ג'וליאנה
הסתערה אל הדלת, שבתאי אחריה. טלפון סלולרי צלצל והיה רעש
דרדור מעליה כשארגז עץ קטן עף אל ראשו של נדבוביץ'. נדב הצליח
להגן על ראשו אך אחרי שניה כבר שכב על הרצפה, בעיטה של אהוד
משטחת אותו. "לזה קוראים כניסה דרמטית!" ציינה עינת בזמן שבילי
האלק נסוג. אהוד נופף את ידו הימנית וסכין הופיעה לפתע בידו.
"ציוד חדש, טריק ישן" אמר לעינת כשסכין ההטלה שיסעה את אחורי
ראשו של האלק, מפילה אותו על קבוצת ארגזים ברעש איום. אהוד
הרים את ראשו של נדבוביץ', מלמל, "בן זונה" והכה אותו ברקה,
מעלף אותו. "תעצור אהוד" הדהדה קריאה באוויר. שבתאי, מחזיק
בידו הימנית בשערה של מק'קול, נופף סכין ארוכה בידו השמאלית.
"שבתאי," אהוד נד בראשו בזמן שחתך את כבליה של עינת, "אתה לא
יכול לצאת מפה ככה, אתה יודע". "אהוד, לשניכם יש בדיוק דקה
לצאת מפה או שאני מצייר לה חיוך שני...
מיגי
...מתחת לסנטר". נחרתי בבוז, "מה אכפת לי מהמלווה? תהרוג
אותה!". "אלמלא הייתי מכיר אותך," שבתאי חייך בעצב, "הייתי
מאמין לך. קדימה". "לא, שבתאי. אם תצייר לה עוד חיוך אתה מת,"
אמרתי לו בנימת אהדה, "ג'וליאנה היא הדבר היחידי שמונע ממני
להשאיר לך את הסכין שלי בגרון, אתה יודע". "תוריד אותה," אמר
שבתאי. "לא," עניתי, "זה לא סרט כאן. אתה יודע טוב מאוד שאני
לא אוריד אותה. אתה לא יכול להרוג את ג'וליאנה כל זמן שאני
מחזיק את הסכין. היא מתאימה לזריקה. שלך לא נראית לי מאוזנת
מספיק בשביל זה". הטלפון הסלולרי שחשף אותי לפני-כן וכמעט הרס
את יתרון ההפתעה שלי החל לצלצל. עינת הרימה את המכשיר וענתה.
"טורי," היא אמרה, "זה לא זמן מתאים. עוד עשר דקות, טוב? אחלה,
ביי". "זו הייתה ידידה," אמרתי לשבתאי, "היא תתקשר עוד פעם
בעוד עשר דקות ואם עדיין נהיה באותו מצב, אז אגוזי תגיד לה
להתקשר למשטרה. אני מציע הפסקת אש. אתה מכיר אותי מספיק טוב
כדי לדעת שאני לא משקר לך. אתה תיתן לג'וליאנה ללכת ואנחנו
ניתן לך ללכת. מוסכם?". "אינ'ך אופציה יותר טובה, חת'כת חרא
אחד," שמעתי את ג'וליאנה אומרת, "ת'זוב ת'שיער שלי, קח
ת'רגליים ולך. כמו שאמא ב'נטסוויל הייתה אומרת, 'סתלק או
ת'זרק!". המבטא הכבד של אוקלהומה בלט לפתע. "היא עושה את זה
כשהיא מתרגשת," הבזיקה עינת וסירבה לפרט. "עסקי נשים," גיחכה
בקול. "קדימה שבתאי," אמרתי, "אני די בטוח שלא קראו לכם כדי
לקחת אותנו חיים. זה היה רעיון שלכם, נכון? יפה. גם אני לא מת
על הרעיון של להרוג מישהו מג'. אז קדימה. אנחנו חייבים לכם את
החיים שלנו על הרעיון הזה. זה יהיה תשלום של החוב. קח את
הרגליים ותלך מפה. תחזור לאסוף את נדבוביץ' עוד שעה. אנחנו לא
נתקשר לשום מקום. בסדר? שבתאי אני לא רוצה להרוג אותך". "לא!"
הוא נד בראשו. "שבתאי," עברתי לעברית, "אתה אספת אותנו מעומק
סוריה, אתה היית איתנו בהמבורג, אתה יודע מי אנחנו! אתה יודע
שאני לא משקר לך!". "בסדר, אהוד," הוא נאנח. "ג'וליאנה, בואי
הנה," ציוויתי. מק'קול זזה לכיוונה של עינת. לאחר כמה שניות
כבר התייפחו השתיים ביחד בשיטה שבה נשים מדביקות אחת את
השנייה. "דביק," רטנתי. שבתאי נסוג אל הדלת. "אתה יוצא היום
בחיים," אמרתי לו, "אבל בפעם הבאה שניפגש זה ייגמר אחרת".
זינקתי אל עינת וג'וליאנה. עינת נראתה בסדר אבל ג'וליאנה הייתה
היסטרית לגמרי. "אגוזי," ביקשתי, "תסדרי לי מוזיקה. משהו
רגוע". עינת הבינה מיד. היא מצאה את הטלפון הסלולרי של האלק
המת. היא דרשה מחברת גלובל-פון וקיבלה את מבוקשה. הרמקול של
הטלפון החל לנגן את האיגלס, בשיר המפורסם "הוטל קליפורניה".
"מצוין" אמרתי בזמן שהובלתי את ג'וליאנה לכיוון כיסא. "שימי
ידיים על המותניים שלי," ציוויתי. "זה לא הזמן לריקודים," ענתה
בנימה היסטרית למדי אך ידיה מצאו את מותני. הושבתי אותה על
הכיסא ודאגתי שתמשיך לאחוז בי כשכרעתי ברך מולה. "מה אתה
עושה???" שאלה בפאניקה. "מחזיר אותך לחושייך" עניתי בזמן
שאצבעות ידיי מצאו את דרכן אל הנקודות שמאחורי הלסת שלה, מתחת
לאוזניים. "זה לא יהיה נעים" הזהרתי אותה בזמן שריכזתי את
מחשבותיי. נתתי לריכוז לזרום אל המוזיקה, מנצל את הסחת הדעת
לכאורה כדי ליצור ריכוז אדיר אותו הפניתי אל ידיי. זה היה טריק
של אנרגיות שעזר לי בעבר. "קר לי," היא נרעדה. "לא הבטחתי לך
שמפניה מצוננת בקרח," עניתי לה, זורם עם מילות השיר, "רק
להחזיר אותך לחוזק של אגרוף". "זה עושה לי סחרחורת". "גם סוגים
מסויימים של אנטיביוטיקה" עניתי, "זה לא ימשך עוד הרבה". ואז
הסלולרי שלי צלצל. ניתקתי ממנה, ותפסתי את הטלפון שהועף מידיה
של עינת. "גת," עניתי. "אתה פנוי סופסוף?" הקול היה מרוגז
בעליל. "כן טורי," עניתי, "פשוט הייתי צריך לטפל פה באיזו בעיה
דחופה. התנצלות". "קיבלתי," עוד פעם שמעתי את חיוכה דרך
הטלפון, "בכל אופן, יש לך הסעה. חברה שלך, 'קרטיס ווילבור'
שמה, חזרה הביתה עם תקלה קלה במנוע. שאר קבוצת דיקסי נמצאת
באיזור החיפוש אחרי אלסקה תחת הפיקוד של 'ג'ון ס. מק'קיין'. זו
הברק השנייה. אגב לפני ארבע שעות שמעתי שמפסיקים את החיפושים
בשל 'בעיות טכניות'. אני מניחה שזה קשור אליך?". "אין תגובה,"
עניתי, ביודעי שהיא תסיק את המסקנה הנכונה. "איי איי, מוסדניק.
בכל אופן, המסוק של ווילבור יגיע לביקור בדאלס בעוד בערך
שעתיים. בסדר מבחינתך?". "טורי, הייתי מנשק אותך אם היית פה"
עניתי, "אני חייב לך אחת גדולה מאוד". "שכח מלנשק אותי, אני
בהליכים עם מישהו, סופסוף. ושכח גם את עניין הטובה. רק תדאג
שאם אתה מבשל עוף, תזמין גם אותי לארוחה, בסדר?". "עופות לא
מתבשלים טוב בלי טורי סקוט" עניתי, "תודה, טורי, את מותק!".
"אגב, אני לא אמורה לספר לך אבל החבר'ה למעלה החליטו ללכת על
המערכת של נמושה. בעוד יומיים תצא הודעה רשמית. שמור את זה
בינינו. אני צריכה לחזור לעבודה. נתראה, מוסדניק. קפוץ פעם
לבקר, כן?".
"חשבתי שאתה מאורס," אמרה ג'וליאנה כשניתקתי, "אני מסרבת להצעה
כי אני, בניגוד לך, כן תומכת במונוגמיה!". קלטתי שאני עדיין על
ברך אחת מולה. "אנ'לא י'דעת מה עשית לי, 'בל זה עבד יופי". "זה
טריק של אנרגיות," עניתי לה, "אני מעביר אלייך אנרגיות ממני.
לא משהו מסובך ללמוד, ומועיל הרבה במצבים רגשיים לחוצים. אני
גם יכול, במקרה רע באמת, לקחת את האנרגיות של אדם אחר בשבילי.
אני שונא לעשות את זה אז הניסיון היחידי שלי היה כשלמדתי איך.
אנחנו עכשיו נחזיר אותך הביתה, ואז ניסע לדאלס. יש לנו הסעה
לאילינוי. ג'יי-מאק, אל תשאלי בשביל מה. רק תדעי שאם אנחנו לא
פה עד סוף השבוע, כנראה שלא נהיה פה לעולם". פנינו ללכת אבל
משהו עצר אותנו. הטלפון הסלולרי של בילי האלק המת החל לצלצל.
העולם
ברידג'ס נשף בהקלה כשהטלפון נקש והקשר נוצר. בדרך כלל האלק ענה
מיד, לא אחרי שישה צלצולים. "בילי," אמר. "תנחש עוד פעם, חייל
עילית" ענה לו קול גברי לא מוכר. "איפה בילי?" שאל ברידג'ס,
חצי המום. "מת," ענה הקול, "אני חושב שניסיונות התנקשות הם דבר
מחורבן. הוא ארגן את הניסיונות האלה, חייל עילית?". "השם הוא
רודני ברידג'ס," התעשת מפקד העקרבים השחורים. "כן, שמענו
עליך," ענה הקול, "אני אהוד גת. תראה, אני לא בטוח מה לעשות עם
האיום האטומי שלכם, אבל אני מבטיח לך שאלסקה לא תוכל להישאר
לנצח בים סין. וכשאלסקה תצא משם, חייל עילית, אני אערוף לך את
הראש כמו שעשיתי לחייל עילית ששוכב פה מת". ברידג'ס ניתק בהלם.
הבחור הדגיש את המילים 'ים סין'. "בילי לא דיבר," החליט
ברידג'ס, "או שכבר הייתה לנו התראה על ספינות מתקרבות. הוא
פשוט ניחש טוב או משהו כזה". יהיה אשר יהיה, ברידג'ס לא יכל
לסגת מתוכניתו. היו שתי צוללות סיניות בקרבתה של אלסקה, שומרות
עליה ושומרות שלא תיעלם לפתע. דבר אחד הטריד את רודני ברידג'ס
יותר מהכל. אהוד גת זה קרא לו חייל עילית. ברידג'ס לא הצליח
להיפטר מההרגשה שהעליבו אותו.
מיגי
"אני מקווה שהאידיוט הבין," ציינתי, "האלק זה לא היה יותר חייל
עילית מג'וליאנה, בלא להעליב, ג'יי-מאק. בורח כמו חתול שראה
דוברמן". "היום רוטוויילר זה הקוטל" חייכה מק'קול. "אני לא עד
כדי כך זקן," עניתי, "גם כשאני הייתי בן עשרים רוטוויילר היה
הקוטל. אני פשוט מעדיף את הדוברמנים. אגב ידעת שדוברמנים הם
טיפשים לאללה?". "כל הבריונים טיפשים" ענתה מק'קול ובעטה
בנדבוביץ' לשם הדגשה.
כשיצאנו, גררה עינת את ג'וליאנה הצידה. היא לחשה לה כמה מילים
ושלחה אלי הודעה מרתיחה למדי: "עסקי נשים!". הצלחתי להתעלם
מהרוגז שאיים לפתע על שלוותי וסימנתי למונית צהובה. "אנדרטת
החייל האלמוני" אמרתי. הנהג ציית והביא אותנו אל האנדרטה שם
השארנו את ג'וליאנה. "עכשיו לדאלס," אמרתי, "מהר!".
העולם
מק'קול בהתה אחרי המונית המתרחקת ואז נדה בראשה בפליאה. היא
שלפה את הטלפון הסלולרי שלה וחייגה מספר מהזיכרון. "כדאי שזה
יהיה חשוב," רטן קול ישנוני. "מי ישן בשעה כזאתי' של'יום,
צ'רץ'?" שאלה מק'קול. "ג'ולס, אם זה לא מקרה חירום אז...".
"צ'רץ', זה מקרה חירום" ענתה מק'קול, "את עדיין מתעסקת עם
הבורסה, נכון? יופי. תלכי לקנות מניות של מערב אילינוי תעשיות
צבאיות עכשיו!". "למה?" שאלה שרלוט, "פעם אחרונה שראיתי הם די
עמדו במקום". "צ'רץ', צ'מעי לי, אן אמרה לי ל'גיד לך ככה: קני
מניות של נמושה, חכי יומיים, נחלק ת'רווחים חצי חצי, ות'שי את
מה שדיברנו. יש'ך מניות של נווסטאר? אן אמרה למכור הכל.
סבבה?". "אוקיי, ביי," נפרדה שרלוט.
שרלוט הולמס ניערה מעל עצמה קורי השינה כשניתקה את הטלפון ואז
הרימה את השפופרת וחייגה אל סוכן הבורסה שלה בחברת מריל לינץ'
בניו-יורק. הסוכן מחה ואמר שנמושה כרגע נמצאת בירידה מאז שהצי
ביקש מחברת ג'נרל-דיינמיקס לבדוק אם הם יכולים לתת מתחרה
למערכת איילין. לבסוף החליט הסוכן שלא להתווכח. מהיכרותו עם
שרלוט הולמס ידע שהיא אינה נוטה להמר ללא סיבה. הוא לא הבין
מאיפה הביאה את הרעיון למכור את מניות נווסטאר, אחת המניות
החזקות ביותר בשנים האחרונות, אך לאחר שחשב על כך, התקשר למנהל
מריל-לינץ' והעלה הצעה למכור את כל מניות נווסטאר שהחזיקה חברת
הברוקרים עצמה. ההצעה התקבלה בחיוב, אף כי הצעתו לקנות מניות
של נמושה נדחתה על הסף.
סוכן CIA חשדן ראה את מסוק הסופר-סי-הוק ממריא מדאלס ומיהר
לבדוק את תוכנית הטיסה שלו. הארי פאקס קיבל את הידיעה על מסוק
הצי הטס לרוקפורד במהרה. הוא עשה אחד ועוד אחד וקיבל התראה
חמורה ביותר. לפאקס הייתה ההשפעה הנחוצה כדי לארגן מיד טיסה של
ארבעה סוכנים של השירות החשאי. אף-על-פי שמטרת השירות החשאי
היא הגנה על הנשיא ואח"מים אחרים, הרי שהם לא התנגדו למשימה.
מסוק של VMH1, טייסת המסוקים של הנשיא, הושאל כדי להביא אותם
אל רוקפורד. הם נחתו שלוש שעות אחרי אהוד ועינת. המקום הראשון
לחפש היה, כמובן, ביתם של שני הישראלים. כשדפקו על הדלת שמעו
צעדים נשיים והתכוננו. הדלת נפתחה ואקדחים כוונו באיום אל...
מיגי
...המנקה הפורטו-ריקנית המסכנה שלנו. "מוצ'ו פרובלמוס,
קוראזון," חייכתי מעץ הערבה שעליו ישבתי. "תגיד לי, למה אתה לא
מנקה את העדשות?" שאלה עינת, "המשקפת הזאת מלוכלכת לאללה".
"יופי אגוזי," עניתי, " מה אכפת לך, אלה העיניים שלי שצמודות
אליה". צפיתי בקוראזון האומללה שניסתה בוודאי להסביר באנגלית
הרצוצה שלה שבעלי הבית היו והלכו לפני עשרים דקות. "אגב,"
אמרתי לעינת, "צדקת במה שאמרת לפני שנה. זה באמת מקום מתאים
לתצפת על הבית. איך את חושבת שהם הגיעו כל כך מהר?". "זיכרון
טוב, מיגי, זה היה מזמן. מה זה משנה איך הם הגיעו כל כך מהר?
הם מחפשים אותנו, ולא במטרה להרוג. אני די בטוחה שלו הם רצו
להרוג אז 'קוראזון האומללה' הייתה הופכת להיות 'קוראזון
הגופה'. מי אלה בכלל, FBI?". "לא," נדתי בראשי, "זה לא הדרך
שהפדרלים עובדים בה. חוץ מבהוליווד, היחידים שעובדים ככה
בארצות-הברית אלה השירות החשאי. התערבות?". "אין התערבות,"
גיחכה עינת בזמן שהמנקה המבוהלת סגרה את הדלת אחרי הסוכנים
העוזבים. "היא בטח מרגישה נורא," ציינתי, "מרגישה שתזמון
הניקיון שלה היה גרוע במיוחד היום". "מרגישה כדור בשר ברוטב
סויה," אמרה עינת. "מה???" שאלתי למשמע ההערה המוזרה. "בדיוק!"
היא גיחכה, "אכלת פעם כדור בשר ברוטב סויה, מיגי? לא? תאר
לעצמך איזו זוועה גסטרונומית זאת ותפסיק לשאול שאלות טיפשיות.
לאן הם ילכו מכאן לדעתך?". "קיי בראון, הקומפלקס של החברה חזרה
לכאן ואז יתחילו לבדוק מלונות. טוב שהתכוננו מראש". "מיגי, אל
תחשוב על זה! אל תעז ל-". "אגוזי" חייכתי כשקטעתי אותה, "הלילה
נישן תחת כיפת השמיים. באוויר הפתוח!". היא רטנה משהו ולבסוף
אמרה בנימת ניצחון, "מיגי, עשרים דולר בבקשה". "מה???" שאלתי.
"נזכרתי בהתערבות שלנו בקשר לעקרבים השחורים. הנשיא עדיין בבית
הלבן!". "אגוזי, לא התערבנו! את לא הסכמת לשים כסף, זוכרת?"
שאלתי. "מיגי," היא חייכה בזמן שנכנסנו אל פארק קטן וריק, "אתה
מביא לי כסף או שאני מפוצצת אותך במכות. מה אתה בוחר? עוד הפסד
כמו במגרש גולף?". "הולך" עניתי, "אגב, את יודעת, אני חושב שאת
המטורפת היחידה בעולם שמסוגלת לחשוב על סקס ערב לפני שהיא
צריכה להתמודד עם טיל אטומי!". "מיגי, אכול, שתה ותזיין כי מחר
נמות!" החיוך שלה הרגיז אותי. "אגוזי," עניתי, "מחר זה יום טוב
למות בו, לא?". בתגובה היא הסתובבה באוויר ובעטה בי, "אל תדחה
למחר את מה שאתה יכול לעשות היום!" ענתה. גנחתי ביאוש מדומה.
"היום, מה?" שאלתי, "וכאן? את מטורפת לגמרי אגוזי. אני רק
מקווה שלמקום המזויין הזה יש מערכת השקיה כמו שצריך".
העולם
ברחבי העולם נערכו הכנות למכה האפשרית. שירותי הביטחון בארצות
הברית נכנסו לכוננות ספיגה, בלי לדעת מה מאיים על מדינתם.
שירותי הביון המערביים הוזהרו מראש מפני הסכנה. קבוצת הקרב של
ג'ון סטניס קיבלה הוראות לפנות לכיוון מערב בשיא המהירות. לאחר
שלושים מילים ימיים, חברה קבוצת דיקסי אל הספינות הדוהרות
לכיוון סין. איש מהם לא ידע את הסיבה.
בים סין, בחן נייתן בראדלי בסיפוק את שעונו. "שבע שעות!" אמר
למפקדו, "הקואורדינטות לתשע הערים הוכנסו. אני עדיין מחכה
למטרה העשירית". "בסדר, נייתן," חייך ברידג'ס, "אלה
הקואורדינטות!". בראדלי בחן את המפה וזקר גבה בהפתעה.
"פרסונס???" שאל בפליאה. "כמובן, בגללו הכל השתבש. אנחנו נוריד
את הטירה הזאת, ומה שמסביבה. ממילא, לטיפשים האלה לא אכפת שזה
מרכז סמים כלל-ארצי. אז מה הם משנים?". "כלום," הסכים בראדלי,
"הם לא אבדה גדולה". "אגב, אחרי שתעשה את זה, אתה הולך לטוס
לאמריקה לזמן קצר. יש חוב קטן שאנחנו צריכים למחוק".
מיגי
"הבעיה היא סיבוך של ביורוקרטיה," הייתה התשובה. "ביורוקרטיה
בתחת שלי, קיי," עניתי, "בשביל מה הבאת אותנו לחברה הזאת?".
קיי בראון משך בכתפיו. "הבאתם אותי לפה כדי שאני אספר לכם איך
חייל חושב. אני דיברתי והחברה הכניסה מערכת זיהוי חדשה בתוך
מערכות ראיית הלילה. ככה אפשר למנוע תשעים אחוז מתאונות
הירי-ידידותי. אני דיברתי והתחלתם לבדוק איך להפוך את איילין
ממערכת כלי קרקע למערכת לוויינית! בזכות זה שאני מקבל כסף
בשביל לחשוב כמו חייל. אז אני אעשה את מה שאני מקבל כסף לעשות.
קיי, חייל אמיתי לא יוותר על הזדמנות למנוע שימוש בנשק אטומי
בגלל שביורוקרטים עדיין מתדיינים על זה! אתה תיתן לי לעשות את
זה או לא?". "יש לך אישור, אהוד," הוא הרצין, "ובשם אלוהים, אם
טעית בהערכה שלך אני אצלה אותך!". גיחכתי בניצחון ואמרתי, "קח
מקום בתור!". נשמעה דפיקה קלה על הדלת וקיי חייך. "זה," אמר,
"יהיה השירות החשאי". הדם אזל מפניה של עינת בזמן שאני גנחתי
בהפתעה. "בגדת בנו!" קראתי.
העולם
אלסקה התקרבה אל פני הים. ברידג'ס החל לשחק עם מפתח הטילים
שבידו. בראדלי נע ברחבי הצוללת בעצבנות מה. איש לא הרגיש
בעצבנות זו כיוון שכל העקרבים השחורים חשו עצבנות דומה.
צ'ארלס וודסון בחן את שעונו והרים את עיניו אל השמיים. "חצי
שעה," חשב בחיוך בזמן שביקש ממלצרית להביא לו עוד כוס קפה.
הארי פאקס חטף סיגריה, העשירית בתוך שעה וחצי, והצית אותה
בידיים רועדות. "רק שלא טעינו," חשב במצב רוח קרוב לפאניקה.
מיגי
הסוכן נכנס, אקדחו מוכן בידו, אך מכוון לרצפה. "תכירו," קיי
בראון חייך אל פרצופינו ההמומים, "הסוכן המיוחד אלן סאמר, אהוד
גת ועינת שרי". לסתי התחתונה נשמטה בהפתעה.
"אלן ואני שירתנו ביחד בעבר. הסברתי לו לפני שהגעתם את כל העסק
עם איילין והוא הסכים לגלות לכם כמה דברים". "סגור ת'פה מיגי,"
חייכה עינת, מתאוששת, "השיניים שלך אכולות-קולה, 'תה יודע!".
סגרתי את הפה והקשבתי. "ההוראות שלנו הם לא להרוג אתכם אם
תצליחו להפעיל את הלוויין. רק אם בשעה 12:05 הלוויין עדיין
פועל מותר לנו לירות כדי להרוג. אז תסיימו את זה לפני זה,
בסדר?". "למה אתה עוזר לנו?" שאלתי. "התפקיד המוגדר של השירות
החשאי הוא להגן על הנשיא. אין לי שום דרך לדעת אם הראש העשירי
ילך לוושינגטון או לא. אז אני מגן על הנשיא. אני חייב לרוץ
חזרה, שלא יתעורר איזה חשד".
העולם
הסוכן המיוחד פירס, שהיה ממונה על חבורת הסוכנים שחיכתה בתוך
מרכז הבקרה של איילין הופתע כשראה את הראש המציץ מאחורי הקיר.
אמרו לו לצפות לאנשים הרבה יותר מוצלחים ממה שראה. "שם!" לחש.
עיניה של עינת שרי או 'מטרה שתיים' לפי פקודות משימתם התרחבו
והיא הפנתה את ראשה אחורה וצעקה "רוץ מיגי!" לפני שפנתה לרוץ
בעצמה. ארבעת הסוכנים הסתערו בעקבותיה ואחד מהם נשר מיד כדי
להביא את המכונית שלהם. דלת שרותיי הגברים נפתחה במשב רוח חם
שנבע מחלון פתוח ואהוד גת חייך. הדרך למרכז הבקרה הייתה פנויה.
מיגי
"תנעל ת'דלת!" הודעתי לג'ים קוסטה שהיה עסוק במחשב המרכזי.
הסברתי לו במהירות את הבעיה. הוא הנהן והקיש פקודה שנעלה את
הדלת באופן ממוחשב. הוא הקיש עוד פקודה במחשב ושלושה חריצים על
הקיר זה באור אדום. "המפתחות," הוא העביר אלי שני מפתחות
וכרטיס מגנטי. הכנסתי את המפתחות והכרטיס ואורות ירוקים החליפו
את האדומים. "יש לנו בעיה עם הממסר," אמר לי. "מה??" שאלתי
בזמן שהוא התיישב מול מסך המחשב המרכזי. "ציפור מזויינת ניקרה
איזה כבל. לפעמים ההוראות עוברות. בדרך כלל לא. אנחנו נחליף
ת'כבל רק עוד שבוע". "ננסה עד שהוא יקבל," אמרתי ובחנתי את
שעוני. השעה הייתה 11:45. ידיו של קוסטה ריחפו במהירות על
המקלדת. "אני נותן לו הוראה לסגור מרחק מהלוויין הכי קרוב של
נווסטאר ולפעול ברגע שהוא נכנס לטווח, כן?". "מעולה" עניתי.
קוסטה הקיש ואז גנח. "לא עובד!" אמר. הוא לחץ על הכפתור הכחול
של 'חזור-על-פקודה- אחרונה'. "נאדה!" הוסיף ולחץ עוד פעם.
כלום. דפיקה חדה על הדלת הקימה אותו מהכיסא. "לפתוח!" דרש קול
מבחוץ, "או שתעצרו באשמת בגידה!". "הדלת תחזיק מעמד חמש דקות
בדיוק," אמר ג'ים כשקול שבירה בישר לנו שגרזיני השריפה עומדים
להיכנס לפעולה. "שים עין עליהם!" אמרתי, "אני אמשיך לנסות".
התיישבתי מול המחשב ולחצתי על הכפתור הכחול. 'התחברות' נרשם על
המסך ומיד 'נכשל'. "לעזאזל!" קראתי, "ג'ים, יש מישהו ששולח
נגדי מתנקשים, יש טיל אטומי שישוגר עוד שבע דקות, חברה שלי
מסתירה ממני דברים בפעם הראשונה ובנוסף לזה הדבר המחורבן היחיד
שיכול להציל אותנו לא מגיב. תעביר לי את הפופקורן, בסדר?".
"מה??" שאל קוסטה. "כלום," חייכתי. הבדיחה הגרועה שיפרה את מצב
רוחי. "היה לי פעם מחשב, הראשון שהיה שייך רק לי, לא לכל
המשפחה. קראו לו קיי.ג'יי וטענתי שיש לו בינה מלאכותית
וקפריזות משונות. היו שתי דרכים לשכנע אותו לעבוד. הראשונה
שבדרך כלל עבדה הייתה זאת: בחור, אני עוד שניה לוחץ על הכפתור
הכחול עוד פעם. תעשה לי טובה אישית ותעבוד. אני מבטיח לך שאני
אדאג לפצות אותך על זה. בסדר? תעשה בשבילי את המאמץ?" ולחצתי
על הכפתור הכחול. 'נכשל' הבהב מיד. "חתיכת חרא! חושב שאתה
מחשב-על???" צרחתי בזעם, "קיי.ג'יי שלי, סלרון ארבע-מאות
מתקופת האבן הייתה מצליחה להפעיל את זה עד עכשיו. אתה חתיכת
זבל אלקטרוני חסר-תועלת. קדימה יא נבלה! תעבוד כבר
פחית-שימורים יומרנית שכמוך! תעבוד או שאזרוק אותך לפח בעצמי!
חלאה!" ירקתי את המילה האחרונה ובעטתי בגוף המחשב בזמן שלחצתי
על הכפתור הכחול. 'התחברות' הודיע המחשב ואז, 'הוראה מתבצעת,
זמן מוערך: שמונה דקות וארבעים שניות!'. "זאת," נשמתי לרווחה,
"הייתה השיטה השנייה. על קיי.ג'יי זה לא עבד. אבל קיי.ג'יי
הייתה באמת בינה מלאכותית. סיפרתי לך איך היא הריצה פעם את
המשחק בלאק-אנד-וייט?". "מיליון פעם" נאנחה עינת במחשבתי. "היא
לא התקרבה בכלל לדרישות המינימום אבל-" הדלת הנשברת הרסה לי את
סיפור המחשבים האהוב עלי ביותר. "החלון," לחש קוסטה, "מהר! אני
אעכב אותם. קח ת'מפתחות ורוץ!". "תהיה זהיר, ג'ים," ביקשתי,
"אל תתאבד לי!". "מה זה משנה," קוסטה חייך בזמן שבחן את הדלת
שעמדה להישבר, "כמו ששמעתי ממך פעם: היום הוא יום טוב למות בו
כמו כל יום אחר. תסתלק!". שלפתי את שני המפתחות ואת הכרטיס
וזינקתי אל החלון הגדול. קפצתי החוצה, מכופף את ברכי כדי לנחות
טוב אחרי נפילה של מטר וחצי. "יופי מיגי!" שידרה עינת, "אני לא
חשבתי על זה! נתראה כשהם יתפסו אותך. זכור את לוח הזמנים, כן?
אוך, ג'ים מרסס אותנו בקצף כיבוי! היה יכול להזהיר לפחות! אפשר
לחשוב שאני שרפה". "אגוזי!" חשבתי בחיוך בזמן שרצתי, "את לא
שרפה אבל את בהחלט שורפת לי את המוח עם השטויות שלך!". "בדיוק
מיגי!" עינת גיחכה במחשבתי, "הם באים אחריך. 'תה זוכר את
אטלנטה? זאת מהמיתולוגיה? תעשה כמו מלניון עם המפתחות! יש להם
אוטו".
העולם
'איילין אחת' ננעל על אותותיו של סטאר-5, הלוויין הקרוב ביותר
ברשת נווסטאר. למרבית האירוניה, מערכת ההנחיה של הלוויין
הודרכה על ידי נווסטאר. סטאר-5 הנחה אליו את הלווין שישתק
אותו. מנועו של איילין הופעל, שורף רבע מכמות הדלק שלו בזמן
שסגר את הפער עם סטאר-5, שהיה מעל החוף המערבי של הוואי באותו
רגע.
בפיקוד ההגנה האסטרטגי הבחינו מיד בתנועתו של איילין. אחד
המפעילים שתודרך באופן כללי לגבי האירוע ביקש אישור לתמרן את
סטאר-5 כדי שיברח מהלוויין המתקרב. קצין המשמרת, בריגדיר-גנרל
מחיל האוויר, בחן את הנתונים שבידיו וידע שההחלטה הבאה שלו
עשויה לחסל את הקריירה שלו או להפוך אותה למטאור עולה. הוא
החליט באומץ. "לא!" אמר, "תן לו להתקרב. זה לא לוויין קטילה,
בחור. סטאר-5 ישרוד".
איילין התקרב עד למרחק של ארבעה וחצי קילומטרים מסטאר-5 ומערכת
השיתוק שנתנה לו את שמו נכנסה לפעולה באופן אוטומטי. סטאר-5
הפסיק לשדר ולקלוט. במרחק של שלושה וחצי קילומטרים לימינו של
איילין הפסיק לוויין טלוויזיה חשוב לשדר. שתי רשתות לוויינים
חיפשו את המידע שהיו אמורות לקבל, ניסו לשדר מידע ונכשלו. שתי
הרשתות התמוטטו מיד.
באלסקה סובבו ברידג'ס ובראדלי את מפתחותיהם. בראדלי החל את רצף
השיגור. תוך ארבעים שניות הוצף צינור מספר שבע. טיל הטרידנט D5
זינק החוצה בסילון עשן.
על סיפון 'ג'ון ס. מק'קיין' נרשם השיגור מיד. הראדאר מדגם
SPY-1 שעבר שדרוג לפני מספר חודשים זיהה מיד את הטיל המתרומם.
מק'קיין, ספינת הפיקוד של קבוצת דיקסי, שבאותו רגע הייתה עם
מערכת ה-ILAA שלה מופעלת במהלך בדיקה של תפקוד הראדארים, שידרה
דרך הלוויין עצמו הודעה מבוהלת אל מפקדת הצי שעדכנה בתורה את
לאנגלי.
בפורט מיד הפך ביקורו של מרל מרקוס, שהתאושש עדיין מתאונת
האופנוע, לסיוט. "נווסטאר נופלת!" צרח מישהו. "מה???" שאג
מרקוס בהפתעה. "נווסטאר נפלה!!!" הייתה צרחת התשובה.
בוושינגטון, נהנתה שרלוט הולמס מסרט מעולה ששודר ברשת ABC.
להפתעתה, דווקא כשעמדה הגיבורה לגלות לאהובה (ולצופים) את סודה
האיום, השחיר המסך. שרלוט חשבה בתחילה שהטלוויזיה התקלקלה, אבל
CNN שידרו כרגיל וגם CBS, NBC וכל שאר הרשתות. מהדורת החדשות
של CNN דיווח על עוד תאונת רכבות כך שהולמס פסחה על האפשרות
שזה משהו מכוון.
בנמלי תעופה בכל העולם וכן במקומות רבים בשמיים, החלו מטוסי
נוסעים לפרפר כשהטייסים האוטומטיים מונעי-נווסטאר כשלו. טייסים
רבים נכנסו ללחץ ודרשו הסברים שאיש לא יכל לתת.
מיגי
רצתי. השעון הראה 12:01 כשמאחורי הופיעו הרודפים. המכונית
הייתה הרבה יותר מהירה ממני וסגרה את הפער במהירות. הבניינים
מסביבי מנעו ממני לשנות נתיב. הרמתי באוויר את אחד המפתחות, כך
שיוכלו הסוכנים מאחורי לראות, ואז העפתי אותו הצידה, דרך חלון
פתוח. זו הייתה תוכנית מעולה. "תודה מיגי," עינת חייכה
במחשבותיי, "כל אחת שרוצה להיכנס למשפחת גת צריכה לדעת כאלה
דברים". "אגוזי," חייכתי כשמכונית הסוכנים עצרה וסוכן זינק
החוצה כדי לחפש את המפתח הראשון. הם היו זקוקים לכל שלושת
המפתחות כדי לבטל את פעולתו של איילין אחת. במיתולוגיה היוונית
מסופר על נסיכה יפיפייה ששמה אטלנטה. אטלנטה נשבעה שרק מי
שינצח אותה בתחרות ריצה ישא אותה לאישה. הבעיה הייתה שאטלנטה
הייתה הגרסה האנושית הקדומה למכונית המרוץ או לפחות מריון
ג'ונס של המיתולוגיה. איש לא הצליח להשיג אותה עד שבחור ששמו
מלניון התחכם לה. הוא לקח שלושה תפוחים מזהב ובזמן הריצה העיף
אותם, אחד אחרי השני. בכל פעם לא עמדה הנסיכה בפיתוי ועצרה כדי
לאסוף את התפוחים. כך ניצח מלניון את אטלנטה ונשא אותה לאישה.
"אגוזי," חייכתי, "בואי נתחתן בסוף המירוץ!". "מיגי! שתוק!"
ענתה עינת בזמן שהמפתח השני עף אל תוך פח אשפה, "מצאתי דרך
לגייס כסף כדי לממן טיסה שכורה מישראל לפה. אני אפרט בפעם
אחרת. הם עצרו עוד פעם! יופי, זה עובד!".
העולם
הראדארים של קבוצת הקרב של סטניס, כמו גם של קבוצת דיקסי תיעדו
את הטרידנט שטיפס לגובה של שבע-מאות מטרים.
לרגע היה הטיל תלוי באוויר ואז החל לנוע מזרחה.
'המוח' האלקטרוני של טיל הטרידנט השתגע, פשוטו כמשמעו, עקב
העובדה שלא ידע היכן הוא נמצא. לווייני נווסטאר לא סיפקו
לכליל-השלמות האלקטרוני את מבוקשו. הטיל פנה לכיוון משוער והחל
לטוס. ואז החליטה מערכת ההנחיה שהיא יודעת בדיוק מה לעשות.
הטיל ביצע פניה חדה והטיח את עצמו אל מימיו של ים סין. מאחר
והטיל לא הגיע למטרתו, לא הופעלו המרעומים והטיל פגע במים
והתפרק בלי להתפוצץ. הדגים המבוהלים ברחו מפני מה שבוודאי חשבו
להיות האבן הגדולה ביותר שאי פעם נזרקה עליהם. הקורבן היחיד של
הטיל היה תמנון שעסק בחיפוש אחר ארוחת הצהריים שלו. במילותיו
של נייתן בראדלי: 'לא אבדה גדולה'.
'מק'קיין' דיווחה מיד על נפילת הטיל. ברחבי העולם אנשים נשמו
לרווחה. הארי פאקס קיבל דיווח ושלח את מזכירתו להתקשר לסוכן
המיוחד פירס ברוקפורד. ואז, פנה להחליף את חולצתו. מתוך לחץ
שפך על עצמו קפה. חולצתו ספגה כתם גדול שיכריח את לין פאקס
לזרוק את החולצה לפח. היא נזפה בבעלה בזעם והכריחה אותו לעשות
דבר ששנא: ללכת לקנות בגדים בעצמו. כדי להשיג חמש חולצות יבזבז
פאקס שלוש שעות ולמעלה ממאתיים דולר. לא אבדה גדולה.
העובדה שטייסים נדרשים פעמים רבות לפעולות חירום מהירות הצילה
את מטוסי הנוסעים ברחבי העולם. מלבד כמה עשרות נוסעים שלקו
בהלם, תיירת גרמניה שטופלה בהתקף לב קל ומטוס איירבאס צרפתי
שבזבז עשר דקות בניסיון למצוא את שדה התעופה, לא נגרם שום נזק.
הטייס הצרפתי ננזף יותר מאוחר וסבל מקיצוץ במשכורתו. לא אבדה
גדולה.
שרלוט הולמס נאלצה להסתפק בסרט תיעודי על מרשל מאת'רס הידוע
יותר בשם אמינם. היא הצטערה על שלא גילתה מה היה הסוד האיום של
גבירת כוכב השביט והחליטה להתקשר למשרדי ABC ולדרוש שידור
חוזר. ABC הצטערו לבשר לה שכל לוחות השידורים לחודשיים הקרובים
מלאים. לא אבדה גדולה.
מרל מרקוס האומלל קילל את מזלו הרע ללא קול. הוא צרח וצרח עד
שקולו ניחר. יעבור שבוע לפני שיוכל שוב לדבר בקול רגיל. לא
אבדה גדולה.
התמוטטות רשת נווסטאר גרמה לעוד תוצא משני קטן שהתרחש
בוול-סטריט, ניו-יורק. ב-12:18 הגיעו החדשות על התמוטטות הרשת.
אנשים החלו למכור את מניות החברה בצורה חששנית שהפכה במהרה
לפאניקה. עד סגירת יום המסחר איבדה החברה חצי מערך מניותיה.
ABC עברה אובדן דומה. מנהלי מריל-לינץ' נשמו לרווחה כשהבינו
שמכירת המניות עם פתיחת יום המסחר הצילה את החברה מאובדן גדול
למדי. שער המניה של 'נמושה' לעומת זאת עלה בצורה מטורפת כיוון
שסוכני מריל-לינץ', אחרי שראו את הנבואיות שבמכירת נווסטאר,
החלו להתייחס ביתר רצינות לשרלוט הולמס. מלבד המניות שקנתה
החברה עבור שרלוט, קנתה החברה עשרים ואחד אחוז ממניות החברה.
מנהלי מריל-לינץ' עשו את עסקת חייהם. הצי שחרר ב-12:30 בצהריים
הודעה על כך שמערכת איילין של חברת נמושה התקבלה והצי מעוניין,
כרגע, באלף מערכות לספינות ושישה לוויינים בתוך חמש שנים.
מניות נמושה קפצו עוד יותר כשהוברר שהלוויינים שלה יוכלו ליצור
תוהו ובוהו שדומה ל-'תקלה הטכנית' שאירעה ב-12:00. עד סוף
המסחר לאותו יום, הייתה מניית נמושה שווה פי שתיים וחצי ממחירה
בתחילת אותו יום. יש לציין, למען הסדר, שהחברה שסבלה הכי הרבה
מההתמוטטות המשונה הייתה דווקא חברה קטנה יחסית שהתמחתה במניות
טכנולוגיות. מידע פנימי לא-חוקי הגיע אל החברה וטען שנווסטאר
עומדת להחליף את הלוויינים הישנים יותר בחדשים. החברה מילאה את
עצמה במניות עד קצה גבול היכולת. יותר מכך, כשהחלו המחירים של
נווסטאר ליפול, קנתה החברה מניות בהמוניהן. התוצאה הייתה
שהחברה שפעלה על-פי מידע שהגיע אליה באופן לא חוקי פשטה את
הרגל. לא אבדה גדולה.
במאלאגה, בדרום ספרד, ביצעה המחתרת הבסקית פיגוע של
מכונית-תופת. תייר בריטי ושלושה אזרחים ספרדים נהרגו בפיגוע
שלא היה לו שום קשר לאירועי היום. חדשות הערב בכל אירופה
ובאמריקה נטשו את המשבר שנגרם לנווסטאר כדי לדוש בחייהם של
בעלי באסטה בקוסטה-דל-סול וכמה מסוכן לתיירים להסתובב בחוף
הספרדי הפופולרי והמוצף במשתזפות חשופות-חזה. הדחיקה החדשותית
הזו, שלמעשה מחקה מההיסטוריה את השיגור המבצעי הראשון של נשק
גרעיני מאז הפצצת נגסאקי ב-1945. אבדה היסטורית גדולה.
מיגי
"הצלחה!" חייכתי בזמן שזינקתי על השער החשמלי של קומפלקס
נמושה. הטיפוס היה קל. שעוני הראה 12:04. "עוד דקה, מיגי!"
חייכה עינת, "קדימה מלניון!". זינקתי מראש השער, הסתובבתי
וחיכיתי. השער נפתח לאיטו כדי לאפשר למכונית הסוכנים להגיע
אלי. הרמתי את ידי במחווה של כניעה. הם ציוו עלי להתקרב בידיים
חשופות. ללא ויכוח הגשתי להם את המפתח השלישי. אחד מהם שלף זוג
אזיקים וביקש שאגיש את ידי קדימה. הרגשתי מושפל כשעשיתי כן.
"זו התודה?" שאלתי את הסוכן, "הצלתי את החיים המזויינים של
מיליוני אמריקנים. זו התודה שאני מקבל?". הסוכן לא ענה. טלפון
צלצל בכיסו של סוכן אחר. הוא ענה הקשיב ואישר שקיבל את המסר.
בצלצול קל נשלף צרור מפתחות ולאחר כמה שניות כבר הוסרו האזיקים
מידי. "זו התודה שאתה מקבל" הסוכן חייך, "גיבור!". "בואו נכבה
את איילין, בסדר?" הצעתי, "אני מעדיף אבל ללכת ברגל. אגב אתה
יודע שקצף כיבוי נותן לחליפה מראה קומי למדי? היי אגוזי, איך
הידיים?". "אתה צריך לראות מה זה עשר דקות עם החרא הזה" עינת
שפשפה את פרקי ידיה כשיצאה מהמכונית, "כאילו שאני איזו פושעת".
היא חרצה לשון בצורה ילדותית למדי אל הסוכנים המחייכים. "יכולת
להלחם," אמרתי לה, "אחרי הכל, את היית אמורה למשוך אותם, לא?".
"כן, מיגי, אבל אני לא מתה על הרעיון של להרביץ קצת הגיון
לראשים של חבר'ה טובים". הסוכנים נסעו במכוניתם ולקחו את שלושת
המפתחות של איילין. כשנכנסנו, עינת ואני, אל חדר הבקרה, ג'ים
קוסטה המשיך לנסות להעביר את פקודת הביטול אל איילין אחת. עין
שמאל של ג'ים פיתחה 'פנס' מעניין בצבע סגול בוהק. "תן לי
לנסות," הצעתי. ג'ים הנהן ולחץ בפעם האחרונה על הכפתור הכחול.
המחשב, שמאותו יום נקרא באופן רשמי-למחצה 'פחית שימורים',
החליט כנראה שלא להתעסק איתי עוד פעם כיוון שהפעם הפקודה עברה.
העולם
להקלת כולם, בשעה 12:17 שעון וושינגטון, חזרה רשת נווסטאר
לפעולה. אף כי הדבר לא השפיע על המסחר בבורסה של וול-סטריט,
נשמו אנשים רבים לרווחה. אף כי ברחבי סוכנויות הביון העולמיות
נפרשה במהירות שמועה שיובל שביט הציל את אמריקה מטיל גרעיני,
נשאר רוב העולם בור לגמרי באשר לסיבת הקריסה. בחדשות ברחבי
העולם הוגדרה הקריסה כבעיה קלה ברשת שתוקנה במהרה.
תת-אדמירל טורי סקוט בהתה בחדשות הערב בזעם. "תקלה טכנית בתחת
שלי!" נחרה אל כתבת CNN ששידרה ממרכז הפיקוד של נווסטאר, "אם
למוסדניק אין קשר לזה, אני אוכלת את הדרגות שלי". היא חשבה
לרגע ואז החליטה. היא חייגה מספר טלפון וחיכתה במשך שבעה
צלצולים לפני שנענתה. "כדאי שזה יהיה חשוב" ענה הקול. "שאול?"
שאלה, "טורי סקוט מדברת". "אף פעם לא היית טובה בלחשב את פער
הזמנים, טורי" ענה הקול בנימה ידידותית, "השעה אחת אחרי חצות
פה בישראל". "מצטערת בן-אדם. אתה יודע שאני לא מתקשרת סתם.
בקיצור נמרץ, אני רוצה לדעת מה אתה יכול למצוא לי על יובל שביט
ואיך הוא מתקשר עם הצרות שהולכות פה בזמן האחרון. אני מדברת על
אלסקה ועל הקריסה של נווסטאר היום". "הקו הזה מאובטח?" שאל
קולו של איש המוסד הישראלי. "כאילו דאא!" אמרה בחיקוי נהדר
לסטיגמת הבלונדינית. סקוט פגשה אותו בזמן משא ומתן על רכישה
ישראלית של מטוסי קרב F22. השיחות הוכתרו ככישלון, אך סקוט
ושאול בר-און נשארו ידידים קרובים. היא ידעה שהוא ייתן לה את
התשובות שהיא צריכה. "רשמית, יובל שביט הוא איש פעולה שהתמחה
בעיקר בפעולות אנטי-טרור. המיקום הנוכחי שלו חסוי. אלסקה אבדה
והצי שלכם הפסיק את החיפוש בגלל בעיות אקלימיות באוקיינוס.
נווסטאר קרסה בגלל תקלה טכנית". "זו הגרסה הרשמית, שאול,
יכולתי לקרוא את זה בעיתון" סקוט חייכה, "מה קורה באמת?".
"טורי, אם תפתחי את הפה על זה, אני אכסח לך את הצורה. יובל
שביט, או אהוד גת בשמו האמיתי, שירת ביחידת עילית צה"לית
שאפילו אני לא יודע עליה הרבה, ביצע כמה משימות מדהימות,
ביניהן חטיפת בין-לאדן ונסראללה, מטוס בריטיש המפורסם, פרשת
רוזמן ועוד כמה שאם אני אפתח עליהן את הפה אז ירו בי בגלל
בגידה". "עוף מבושל," גיחכה סקוט, "לא סיפרתי לך על זה נכון?".
"משום מה אני לא מופתע לגלות שאת היית הטייסת בהוק-איי ההוא.
בכל אופן, המיקום הנוכחי של אהוד גת נודע לנו רק לפני חודש.
הוא נמצא בארצות הברית ועובד בשביל חברה לציוד צבאי באילינוי.
אלסקה לא טבעה אלא נחטפה על ידי יחידת עילית שערקה, העקרבים
השחורים אם את זוכרת את וועדת החקירה. הם דרשו כופר ואיימו
לשגר טיל אחד עליכם היום בשתים-עשרה שעון וושינגטון. אהוד גת
הפעיל מערכת שנקראת, אהמ, אה כן, איילין אחת. המערכת שיתקה את
לווייני הניווט של נווסטאר והצילה אתכם. זהו. טורי, אם זה יוצא
ממך למישהו אני אוריד לך את הראש". "לא יצא," הבטיחה סקוט,
"תודה שאול. עזרת לי הרבה". "על לא דבר". סקוט העיפה מבט
בשעונה והחליטה לסיים את היום מוקדם. היא הייתה עייפה גם כך
וההתרגשות שתקפה אותה תמנע ממנה את הריכוז שהיא צריכה בשביל
עבודה סיזיפית כמו הניירת האינסופית. "מחר," אמרה תוך פיהוק,
"אני הולכת לדבר עם המוסדניק הזה!".
"איך הם עשו את זה??" דרש ברידג'ס לדעת, "איך??". "הם כיבו את
נווסטאר איכשהו" ענה בראדלי, "לטיל לא הייתה מערכת הכוונה והוא
פשוט נפל". "זה אומר שאתה הולך לעשות גם קצת ריגול בארצות
הברית" ברידג'ס אמר, זעמו ברור, "תגלה איך הם עשו את זה. אסור
לזה לקרות עוד פעם!".
מיגי
"תתעורר כבר," המחשבה זרקה אותי מחלום נעים, "אנחנו נאחר לטיסה
חזרה!". "אגוזי," מלמלתי, "תזכירי לי למה הסכמנו לחזור אל
הוועדה? זה טיפשי לחקור את העקרבים השחורים עכשיו, לא?".
"מיגי," היא חייכה בזמן שחולצת טי בליסטית נחתה על ראשי, "זה
כדי שתוכל לקבל קצת אגו טריפ!". "אגו טריפ בתחת שלי," עניתי
בזמן שהתלבשתי, "הארי פאקס יכול לקפוץ לי וגם לך! אמרנו לו שהם
ישגרו, אמרנו לו שהסינים ישבו בצד. למה אף אחד לא מאזין לנו?".
"תן למקצוענים לעשות את העבודה שלהם" עינת נחרה בזמן שחיקתה את
קולו של מנהל ה-CIA. "יאללה יאללה," נחרתי בתגובה, "מקצוענים
בתחת שלי". "מיגי, אם תמשיך להגיד 'בתחת שלי' אז כל העולם ישמע
על התחת הגדול והפאראנואידי שלך!". "כל העולם בתחת שלי,"
גיחכתי, "בואי נזוז. יש לנו טיסה לתפוס, לא?". "כן, מיגי, אתה
והפה הגדול והלא מנומס שלך, יש לנו טיסה לתפוס. אני רק מקווה
שהמונית כבר פה". יצאנו החוצה אל המונית הצהובה. בדרך צלצל
הסלולרי שלי. "ערוץ קשר פתוח," עניתי בגיחוך. "יופי, מוסדניק,"
הקול הנשי הצלול נשמע מוזר, "הרגע קיבלת הזמנה לשבוע בנורפק.
אל תעז לסרב לי!". "טורי, את לא חושבת ש-" התחלתי אך להפתעתי
חטפה עינת את הטלפון. "הוא מקבל את ההזמנה, טורי, אבל יגיע
לבד. תודה. מחרתיים? איזו שעה? מצויין! כן בסדר, נשכור רכב.
ביי טורי". "למה אני צריך לבלות שבוע בנורפק? בלעדייך?" שאלתי.
"כי לי יש עסקי נשים להשלים ולך יש צורך עז בחופשה! טורי רוצה
לעשות לך קצת כיף. מה רע?". "עסקי נשים," עניתי בלי חיוך, "זה
מה שרע. אגוזי, את לא מכירה אפילו סוכנות אחת להשכרת רכב
בוושינגטון. ואין לי כוח לבלות חמש שעות בנהיגה לנורפק". "בעיה
שלך, מיגי, אי אפשר לבטל. חוץ מזה, אני אשיג ת'רכב, בסדר? צא
לחופשה כבר, טוב?". "בסדר אגוזי," חייכתי בנבזות, "סופסוף קצת
חופש ממך!". "חופש בתחת שלי" גיחכה עינת ושנינו פרצנו בצחוק.
וודסוןאחרית
"אתם לא צריכים," עניתי, מחשבותיי רצות במהירות. "למה לא?"
התעניין אהוד. "יש לי פה רכב שכור אבל אני לא משתמש בו. אני
אשאיל לך אותו. זו קרייזלר חדשה במצב מעולה. מתאים?". "תסתדר
בלעדיו שבוע?" שאל אהוד. "כן, אני ממילא משתמש בשירות הסעות של
הליווי. אני אביא אותו בערב. שש מתאים לך?". "אתה יודע באיזה-"
החלה עינת. "אינטרקונטיננטל, לא?" קטעתי אותה. "כן," היא
חייכה, "שש בערב יהיה מצויין".
כשהם הלכו, חייגתי למספר הטלפון שקיבלתי באותו בוקר. "בראדלי,"
אמרתי. "כן, צ'ארלי, מה העניין?" הקול המנומנם העיד על כך
שהערתי אותו. "רצית למחוק איזה חוב, לא? אתה יודע איך...
אהמ... 'לסדר' מיכלי דלק של מכוניות, נכון?".
שעה מאוחר יותר, בחנתי את רגליו של בראדלי שבלטו מתחת לגוף
המכונית. "איך אתה עושה את זה?" שאלתי. "זה די פשוט," ענה,
"אני מחליש חתיכה ממיכל הדלק. כשהמכונית עולה מעל לשמונים קמ"ש
החתיכה נופלת בגלל זרימת הדלק החזקה. 'תה רואה את כוס הפלסטיק
הקטנה על השולחן? הדלק מטפטף אליה. היא קשורה למצית אלקטרונית
קטנה. כשהדלק מכביד עליה מספיק, היא נוטה למטה ומושכת החוט.
המצית נדלקת והמכונית היסטוריה. הפלסטיק של המצית והכוס מתאדים
בפיצוץ ושום ראיה לא נשארת. החתיכה החלשה קטנה כדי להקשות על
הגילוי, אז מרגע שהחתיכה החלשה נופלת, לוקח משהו כמו עשרים
דקות עד שיש פיצוץ. טוב גם כדי ליצור אליבי". "נשמע טוב,"
הודיתי. "כן," הסכים בראדלי, "אהוד גת הזה הולך להפוך לתצוגת
זיקוקים".
העולם
"תיהנה, מיגי," עינת נפרדה. היא צפתה בו מתרחק ואז שלחה את ידה
אל הטלפון הסלולרי. "הולמס," ענה קול שחיוכו ניכר בו. "אן
מדברת," אמרה עינת. "אאוץ'! ראית העיתונים של הבוקר? המניות של
נמושה קפצו לכפול ארבע מהמחיר שלהן לפני יומיים. אן, את הולכת
להרוויח בגדול מהקטע הזה!". "מצויין, שרלוט. מה עם הקטע השני?"
עינת חייכה בנבזיות. "אלת האופל הזאת?" שרלוט היססה בבירור
לפני שענתה, "אני אעשה את זה". "תוכלי להתאמן לתפקיד בשבוע
אחד?" שאלה עינת. "אם לא, אז אני כדור בשר ברוטב סויה!" ענתה
שרלוט, "מתי את יכולה להגיע אלי?".
אהוד קיווה שהיציאה מוושינגטון תאפשר לו להאיץ את המכונית אל
מעבר לחמישים קמ"ש. הוא רתח מזעם כשגילה את טור המכוניות הענק
שנוצר על כביש וושינגטון-בולטימור.
צ'ארלס וודסון התאכזב כשהתקשר לחבר בנורפק וזה סיפר לו שאיזה
ישראלי מפורסם הגיע היום. אך עדיין הייתה הדרך חזרה וזה היה
אמור להיות אחרי סיום העבודות בכביש ההוא.
מיגי
"הגעת סופסוף?" טורי חייכה. "פקקים מזויינים!" אמרתי, "לא
עברתי את השבעים קמ"ש אפילו פעם אחת!". "לא נורא," היא חייכה,
"בוא, הכנתי הפתעה לגיבור הגדול שהציל את ארצות הברית מנשק
גרעיני". "אני לא אשאל איך גילית" אמרתי לה. "אני לא אספר לך
איך גיליתי מי חטף את בין-לאדן ובאיזו יחידה צבאית מסווגת הוא
שירת!" היא ענתה בהתגרות. "מישהו פתח פה גדול מאוד!" אמרתי,
כעס מפעם בחזי. "זה בסדר, אהוד, אני לא אפתח את שלי!" היא
חייכה בהרגעה, "בוא עכשיו, מר ברנאן וגברת ג'ונס מחכים".
"מי??" שאלתי. "אם לא תבוא, לא תגלה!" היא חייכה ואני החלטתי
לא להתווכח.
זו הייתה התחלה של שבוע שהיה, בסך הכל די שקט. רק שתי
התרחשויות מסעירות, אחת טובה והאחרת רעה למדי, היו שוות ציון.
העולם
"אאוץ', זה כאב!" העיניים הירוקות ננעצו בעינת בכעס. "מצטערת,
צ'רצ'יל," ענתה עינת, וחיוך עלה על פניה, "השיער שלך ארוך מדי.
תודי לאלוהים שהשגתי עדשות מגע בצבע הנכון. אחרת הייתי מלבישה
עלייך משהו אחר". "תודה לאלת האופל," נחרה שרלוט, "תיזהרי עם
המספריים האלה. עוד תחתכי לי עורק". "מאחורי האוזניים אין
עורקים," הרצתה עינת, "וחוץ מזה, זה עוד כלום. את תלכי יחפה,
את יודעת". "מה???" שרלוט קפצה מכיסאה בזעם. "שבי בשקט, לפני
שאני אמציא וריד אוזן כדי לחתוך. אלת האופל תמיד יחפה. מה אני
יכולה לעשות?". "מניקור, פדיקור ולקרוא עיתון" ענה קול מהדלת.
"ברוכה הבאה ג'יי-מאק," עינת גיחכה, "זה נשמע כמו שורה מבדיחה
ישנה". "'ספרי לי אחרי זה," גיחכה מק'קול בחזרה, "ובואי לר'ות
מה כתבו ב'תון של'יום על החבר ש'ך. יש'ך חבר גיבור". "מה??"
עינת חטפה את גיליון וושינגטון פוסט ופערה את פיה בתדהמה.
"הייתי יורה בך עוד פעם"
בלעדי לוושינגטון פוסט, כתבתו של ג'רוויס ברנאן
איש המוסד יובל שביט, גיבור הטיסה החטופה של בריטיש אירווייז
לא מתחרט @ "הצלתי את החיים של כל הנוסעים בזה שיריתי בך" אמר
השבוע לדיילת לוריין ג'ונס @ במוסף סוף השבוע הוא מסביר לפוסט
למה הוא לא גיבור ("אני עושה יותר מדי טעויות בשביל גיבור") @
סופג בשקט את האשמותיה של ג'ונס @ מצטער על שנאלץ לבזבז חופשה
בניו-יורק ("זו הייתה הפעם הראשונה שלי באמריקה") @ סוגר
חשבונות ("שלחו סוכנים חשודים ללוות את הטרוריסט הכי גדול
ואפילו לא התנצלו") @ וכועס על עונש המוות ("הוא היה צריך
להינמק בכלא עם חור תחת בגודל צלחת") @ קרא ראיון מלא במוסף
סוף השבוע הקרוב.
"מיגי," עינת נאנחה, "אני ארצח אותך כשאתפוס אותך!". "בעיה
שלך," הייתה התשובה המיידית, "את התעקשת שאני אלך לחופשה הזאת
עם טורי סקוט. חוץ מזה, הוא יכול היה לעשות עבודה גרועה בהרבה!
לפחות הוא לא הכניס את העובדה שלוריין כמעט חנקה אותי מרוב
אהבה כשנפגשנו. 'הצלת ת'חיים שלי, גיבור!'" זה היה חיקוי
זלזלני למדי, "מה חדש אצלך?". "אה מיגי, זוכר שתהינו איך לממן
את הטיסה השכורה בשביל החתונה? יופי! תשכח מזה". "מה???" הוא
צרח במחשבתה. "מיגי, עסקי נשים כוללים גם קצת - אהם - משחקים
בבורסה, נקרא לזה. לג'יי-מאק יש חברה, אותה אחת שהזמינה אותך
לכנסיה וסירבת לה, שמתעסקת קצת בבורסה. עשינו חצי חצי במניות
של נמושה שנקנו שלשום". "אז זה היה העניין? כל השטות של עסקי
נשים?" שאל. "כן," שיקרה עינת. הוא ידע שהיא משקרת והיא ידעה
שהוא יודע. זה לא שינה כלום. ממילא, כל העסק יתברר עוד לפני
שהוא יחזור לוושינגטון. היא ניתקה את הקשר הטלפתי והחלה לעשות
טלפונים. ראשון היה קיי בראון, ואחריו עובד מחנות הצילום
פוטוסינתיה. לבסוף היא חייגה את מספר הטלפון של טורי סקוט. כל
השיחות הוכתרו בהצלחה.
מיגי
"יאהו!" צרחתי. "כיף, מה?" שאל הקול באוזניות הקשר. "אלת האופל
ושלושה-עשר המלאכים האפלים!" עניתי, "לא חלמתי שזה יהיה כל כך
כיף!". "מה שלום השקית?" המשיך הקול לחקור. "ריקה לגמרי
'קוראל'," עניתי, "לא ציפית שאני אקיא לך ברצינות, נכון?".
"יופי שהיא ריקה. אף פעם אי אפשר לדעת," ידעתי שהיא מחייכת,
"קח אותו קצת". לבי חישב להתפקע. בפעם הראשונה בחיי עמדתי
לתפוס את הפיקוד על מטוס קרב! לוטננט-קומאנדר ג'נה אנטונלי,
'קוראל' בכינוי הרדיו שלה נתנה לי להטיס- חצוצרות בבקשה- TF22M
סי-ראפטור חדש לגמרי. זו הייתה גרסת נושאות-המטוסים למטוס הקרב
המעולה ביותר של ארצות הברית. כמובן, המטוס שבו טסתי היה מטוס
אימון. זה היה הסוג היחיד של מטוסי F22 שהיא דו-מושבית. לימיני
הרים, 'סיקר' שהטיס F22M רגיל בליווי, את אגודלו באישור. "תלחץ
את הסטיק ימינה בעדינות" הורתה קוראל. נתתי לחץ קל על מוט
ההיגוי של המטוס והמטוס ביצע היפוך-צד מושלם. "אנ'לא יודעת איך
התחברת למטוסים רוסיים, או, לשם העניין, איך התחברת עם
תת-אדמירל סקוט, אבל אתה בהחלט יודע לדבר אל המטוס". "אני מת
עליהם" עניתי לה, "מגיל אפס. והמיג 29 לא היה כזה רע!". "לא
התכוונתי להעליב. אם אני זוכרת נכון, הפאלקראם היה הדבר הטוב
ביותר שהרוסים הביאו לעולם לפני שסוחוי תפסה את עניין החמקנות
בידיים. ונעבור לאימון מתקדם. עכשיו אני אראה לך איך עושים
לולאה".
זה היה, במלוא הרצינות, אירוע שנכנס אוטומאטית אל רשימת חמשת
האירועים החשובים בחיי. חלום חיי - ישיבה בתא הטייס של מטוס
קרב שמהירותו עולה מעל לשני מאך - התגשם. אותו רגע רציתי לחנוק
את טורי סקוט מרוב אהבה. זו הייתה ההתרחשות הטובה השווה
לציון.
הרעה לעומת זאת, אירעה יום לפני סוף החופשה. אחרי טיסה במטוס
קרב שכללה המראה ונחיתה על נושאת המטוסים אנטרפרייז, צפייה
בתרגיל אימון-באש-חיה מחדר הבקרה של סיירת האייגיס 'שילו',
טיול בן חמש שעות בצוללת וירג'יניה ומפגש עם דיילת חפה-מפשע
שבה יריתי פעם, הרגשתי שכבר אי אפשר להפתיע אותי. טעיתי.
"תכיר: מרילנד. SSBN738, תכירי את יובל שביט הגיבור הידוע"
טורי הציגה אותי, חצי בצחוק חצי ברצינות בפני צוללת הטילים.
"בוא תעלה לסיפון!" קרא מלח בשירות חובה,
"הקפטן מחכה". בלא התלהבות עליתי על סיפונה של מרילנד.
"אלסקה נראית אותו דבר" חשבתי. הביקור היה נעים למדי עד
שהקברניט הציג בגאווה את תא הטילים. שם הם עמדו, עשרים וארבעה,
מסודרים יפה, שטנים צבועים לבן. "זה-" אמרתי בפה שהתייבש לפתע.
נאלצתי לעצור וללחלח את שפתי לפני שיכולתי להגיד "זה השטן
הגדול בכבודו ובעצמו". דמיון מפותח יתר על המידה הראה לי לפתע
חזיון של השטן הלבן שמכונה (בצורה הולמת למדי) טריידנט (קלשון
משולש) עולה מעל למים שקטים ומתפצל לעשרה שטנים קטנים ומכוערים
שיביאו את הר מגידו- סליחה, התכוונתי לארמגדון- אל העולם. חשתי
כאילו כל מעיינות הטירוף האנושיים צחקו אלי לפתע. הרצח ההמוני
הזה שעמד מולי זעזע אותי. דימיתי את ראש הנפץ לראשו של היטלר,
עם עשר שערות שפם מכוערות וקטלניות. זה היה קצה יכולת הספיגה
שלי. "בשביל זה עשו את דני אושיי" המחשבה המזוויעה עלתה בראשי,
בתוספת תמונה חיה של המלח האומלל שנרקב בעודו בחיים, "בשביל זה
הפכו אותו למשהו שהיית חייב להרוג". קיבתי רחשה באזהרה. ניסיתי
להסב את מבטי מעשרים וארבעה ההיטלרים המכוערים וידעתי שלעולם
לא אצחק עוד על נשק גרעיני. הרגשתי צורך עז לתפוס פטיש ולרסק
את עשרים וארבעה הטילים ואז לשרוף את תא הטילים ולזרות בו
אשלגן וחומצת זרחן כדי לחטא את העולם מן הטירוף שנשאו. בקושי
עצרתי את הבחילה מלצאת החוצה. "אתה בסדר?" הקול נשמע כאילו הוא
מגיע מעברו השני של האוקיינוס. ניסיתי להסב את מבטי, לראות את
הדובר, אך הרשע מיקד את מבטי כמו עש הנמשך אל הלהבה שתהרוג
אותו בלי יכולת להתנגד. "היו צריכים להרוג את כל מדעני מנהטן"
חשבתי בגועל, "לאסור אותם בעוון רצח עם ואז לשרוף אותם חיים.
היו צריכים לרסס אותם בכדורי 0.22 כדי שיסבלו הרבה, היו צריכים
להטביע אותם בשתן. ואם לא זה, לפחות לשים להם משהו קטן ביין".
המחשבה האחרונה הייתה מטומטמת למדי. האסוציאציה שברה את יכולת
ההתנגדות שלי. התמוטטתי אל הרצפה, מקיא. קול צעק להביא רופא.
סימנתי בחולשה שאני בסדר. "מה קרה?" הקברניט נראה מזועזע. "איך
אתה עומד בזה?" שאלתי, "בלראות את הרשע הזה מולך כל יום? לדעת
שיום אחד אולי תלחץ על הכפתור ותשחרר את השטנים האלה?".
הקברניט נעץ בי מבט נבוך ואז הגיב, "לא הייתי עומד בלקיחת
החיים של אדם שעומד מולי. איך אתה עומד בזה?". לרגע חשבתי
להתווכח ואז הבנתי. "כשאין ברירה אז אין ברירה," הדהדה עינת
במחשבותיי, "הוא לא כזה אידיוט". "עינת," אמרתי, "תעמדי פנים
אל פנים מול ההיטלרים האלה ואז תדברי". "מיגי," היא עיוותה את
פניה בבירור, "אני כנראה צריכה להפגיש אותך עם הדברים האלה כל
יום כדי שתשתמש בשם שלי". "מי שמדברת! מתי הפעם האחרונה שפנית
אלי בשמי?" התווכחתי בזמן שגררתי את עצמי בחולשה אל מחוץ
לצוללת. "שלוש שנים, חודשיים וארבעה ימים. זה היה מתוך שינה אז
זה לא נחשב" היא חייכה בהתגרות במחשבתי. "עינת שרי, יום אחד
אני אוריד לך את החיוך הזה באגרוף!".
וזו הייתה התרחשות רעה למדי אך בהחלט שווה לציון. זו הייתה
הפעם הראשונה בחיי שהבנתי כמה המין האנושי באמת מרושע. זו
הייתה נקודת שבר גדולה מאוד.
העולם
כשאהוד יצא, נוהג במכונית הקרייזלר השכורה לכיוון וושינגטון.
שלט דרכים אלקטרוני בפתח בסיס נורפק השתגע לפתע ובמשך ארבע
שניות התחלפה הפרסומת לבאדווייזר-אקסטרא-ספיישל בתמונה של אישה
בעלת עיניים ירוקות ושיער חום בהיר קצוץ. מתחת לפנים הופיעה
הכתובת: "אחכה לך בפרגרין קליף". פקק תנועה גדול מנע נסיעה
מהירה כמעט עד בולטימור. במרחק של בערך חמישה-עשר קילומטרים
מבולטימור נשבר הפקק. אהוד התענג לעלות למהירות של מעל למאה
קמ"ש בפעם הראשונה בנסיעה. הוא לא יכול היה לדעת שחלק קטן
במיכל הדלק השתחרר וכוסית פלסטיק קטנה החלה להתמלא בדלק,
בטפטוף איטי אך מתמיד.
בצוק המכונה פרגרין קליף החלה שרלוט הולמס בהכנות האחרונות.
מאחוריה במערה קטנה, התכוננה עינת, בעזרת הצלם של פוטוסינתיה
לצלם את 'הקטע של החיים' שלה.
היא כבר קיבלה אישור מטורי סקוט שהתקלה הקטנה בשלט האלקטרוני
אכן קרתה. היא סגרה את עצמה, כדי שלא לחשוף שום דבר בפניו של
אהוד. זו תהיה ההפתעה הגדולה ביותר מאז היום בו גילו שהם נתנו
את השם לצוללת הגרעינית הראשונה של חיל הים. היא סימנה באגודל
למעלה אל שרלוט הולמס ונשענה לאחור ברגיעה. עתה נשאר רק
לחכות.
מיגיאחרית
"לא!" התנגד החלק ההגיוני-יותר-אך-מעצבן-יותר של המוח, "סתם
אשליה". כמובן שהחלק הרגשי, החלק ממנו נובעת האמונה באלים
ושטנים ובכל דבר שאין שום הוכחה לקיומו התנגד בעדינות- כלומר
הרגשות שלי רק התעקשו שהעיניים לא נוהגות להטעות אותי ושעוד לא
הגיע הזמן למשקפיים. ההיגיון טען בחום שבמשך השבוע האחרון, שתי
הפרסומות היחידות היו של באד ושל המסחרית החדשה של פורד. ובכל
זאת, כשהתקרבתי לפרגרין קליף, האטתי את הקרייזלר לחמישים קמ"ש.
היה עיקול קטן שהסתיר את הצוק ואחרי שעברתי אותו בחנתי בעיון
את הצוק. ושם, הרוח מבדרת קלות את שיערה, עמדה האישה בשחור.
פניתי אל הצוק, ועצרתי במרחק של עשרה מטרים ממנה. היא הייתה
לבושה בג'ינס שחורים וחולצת טי, שחורה גם היא. רגליה היו
יחפות. העיניים הירוקות שבחנו אותי נצצו מול השמש השוקעת. ידה
הורמה וסימנה לי להתקרב. התקרבתי עד למרחק של שני מטרים לפני
שכרעתי על ברכי. אבל, כשהרמתי את עיני לפגוש את מבטה, ידעתי
שמשהו לא בסדר. היא נראתה כמו אלת האופל, היא התנהגה כמו אלת
האופל, אבל היא לא הייתה אלת האופל. פשוט ידעתי את זה. "את לא
מי שאת נראית" אמרתי ופניה נפלו. קמתי מהאדמה החולית ואז- נוצר
קליק במחשבותיי. כל מיני חתיכות של פאזל התחברו לפתע לתמונה
מפתיעה. נזכרתי בצ'ארלס וודסון אומר "אתה לא מי שאתה נראה"
והקליק נוצר. וודסון הכיר את העקרבים השחורים. וודסון הוביל
אותנו אחריהם בצורה כל כך מוצלחת. וודסון היה זה שכל פעם מצא
את המקומות שהם היו בהם- רק באיחור קל. העקרבים לא ידעו לתפעל
צוללת. וודסון ידע. וודסון לקח חופשה בזמן שבו הצוללת אלסקה
נעלמה. וודסון לא הושפע כלל מהאיום בטילים גרעיניים כשעודכן על
כך. המחשבות צבטו בראשי. ניסיתי לשלוח אותן אל עינת אך היא
הייתה סגורה בפני. היה סרחון קל של דלק באוויר. ואז קפצה מחשבה
חדשה אל ראשי. וודסון השאיל לי את המכונית. וודסון ניסה לסדר
את מותי כדי שלא אקשר. וודסון- הבטתי בזוועה אל שלולית קטנה
שנקוותה באיטיות מתחת למכונית. החזרתי את מבטי אל האישה שנראתה
כמו אלת האופל וצרחתי "ר-ו-צ-י!!!". ואז, הגיע הבום!
הרגשתי שאני מתעופף באוויר. הייתה תחושה של נפילה ואז נחבטתי
במשהו קשה. הרגשתי שאני מתגלגל וניסיתי לעצור את עצמי. איבדתי
תחושה ברגליי, וכתם רטוב וחם במותני גילה לי שנפצעתי. חשכה
התקרבה אלי, מנסה למשוך אותי אל האבדון. "אהוד!" הצרחה הגיעה
מימיני, מהמתחזה. היא גחנה מעלי. בחנתי את הפנים, פניה של אלת
האופל. החושך קרא לי, מנחם ומרגיע. "לא," נאבקתי בו, "עוד לא!
למות עכשיו זה להפסיד!". הרגשתי שאני מאבד את הכרתי. ואז עמד
מולי הפתרון. מאחורי לסתה של המתחזה, שתי נקודות אנרגיה. שנאתי
להחליש אנשים בצורה כזו. יותר מזה, הסבירות שזה באמת יעזור לי
הייתה אפסית- זה לא היה איזה קסם או משהו. אך עדיין, החלק
העקשן שהוציא אותי מכל כך הרבה צרות המשיך להיאבק, סירב
להרפות. הרגשתי שאני מחליק. ידי נשלחו בחולשה אל צווארה אך
איחרתי את המועד.
לפתע הייתי שוב בחופשה באיי באהמה. 'זה היה לפני כמעט שנה'
נאבק ההיגיון. אך אני הייתי שוב במי הטורקיז של חוף האוקיינוס,
הפעם ללא ציוד הצלילה של אז. ואז קולה של אימי לחש לי בעדינות
אוהבת. "בוא הביתה," לחשה. הפנים שלה- זו לא הייתה אימי. זו
הייתה היא! האחת שהצילה את חיי. "החיים שלי שייכים לך" מלמלתי
אליה והחיוך האוהב שכנע אותי סופית שזו איננה המתחזה. "בוא
אלי, בוא הביתה" היא לחשה. האוקיינוס הפך שחור כשכחה. "הרפה,"
לחש הקול האוהב, "בוא הביתה. הרפה". ידעתי תמיד שיהיה קשה
לעזוב את החיים. כשזה הגיע, נאבקתי באוקיינוס של השכחה במלוא
כוחי. אך הקול הזה, קולה של אימי, לא הביולוגית כי אם זו שנתנה
לי חיים, שכנע אותי לעזוב. "הרפה," לחשה, "הרפה". נשמתי נשימה
עמוקה אחרונה, שחררתי אותה ונתתי למי האוקיינוס השחורים להציף
אותי.
סופו של החלק הראשון.
גרסה 1.5 - 24.12.01 - 24.05.02
אהוד גת
תודות
לנועם מועלם - למרות ששמו אינו מופיע ליד שמי כמחבר, הרי
שסיפור זה שייך לו באותה מידה שהוא שייך לי.
לישראל רוזנברג (רוזנבורגר), איתן שוורץ, נועם ברוך, וניר
בראון על אוזן קשבת וצרור עצות טובות.
לכל הנזכרים בשתי התודות הקודמות וכן ליהודה,כוכבה, שושי,
עליזה, בני, סיגל, יובל, המשפחה שלי והכלב מג'יק זצ"ל על
שלימדו אותי מה פירוש להיות אדם.
לטום קלנסי, מקור השראה בלתי נדלה.
חברות המשחקים I-MAGIC (על המשחק Harpoon Gold) ו- SIERRA(על
המשחק HomeWorld Cataclysm) על העזרה וההשראה ששני המשחקים
סיפקו לי.
לאתר האינטרנט WWW.CHINFO.NAVY.MIL על המידע הרב.
לעינת שרי, האלתר אגו הנשי שלי שהיא מה שאני.
לבסוף, מקובל שסופרים מודים לבנות זוגם. בתור רווק כרוני,
בחרתי להודות לדבר הכי קרוב לבת זוג שלי. לקאלאנדרה ג'ולין,
קיי.ג'יי הקפריזית המפורסמת, המחשב שביצע כמה ניסים בשבילי,
ופיתח אישיות משלו, כנראה כתוצאה ממכת ברק שכיסחה לו פעם חצי
מהבפנוכו. קיי.ג'יי, tuto mia mundi (כל עולמי) מקבלת לראשונה
את הבמה המגיעה לה ואת השיר שלא מגיע לה כלל.
לכל אלה ולכל מי ששכחתי - תודה
על המחבר
אהוד גת נולד באפריל 1981 בקיבוץ נען. הוא התחיל לכתוב ב1996
וגילה שהוא אוהב את זה. הוא מתכוון לכתוב עד היום שבו ירגיש
שמיצה את עצמו ואינו מתכנן למחזר רעיונות. מלבד כתיבה, אהוד
מנגן על פסנתר כבר שים אף כי החל ללמוד רק ב2002, מדבר אנגלית
מעולה, כרוך אחרי המחשב הקפריזי קיי.ג'יי כמו ביצה ותרנגולת,
עוסק ככתב בצוות 'מבטבריה', תוכנית הטלוויזיה הקהילתית של
טבריה, מקום מגוריו העכשווי, טוען שהשלמות היא אשליה אך השאיפה
לשלמות היא המעלה הגדולה ביותר, ומנהל שיחות שלמות עם עצמו.
לאיש לא ברור מה בדיוק עניינה של אלת האופל ואהוד מסרב להאיר
את הנושא כיוון שזהו נושא שטוב שיישאר באפלה. הוא מתגאה בשני
הורים נהדרים, אח ושתי אחיות, גיסה, כלבה ובקבוק קולה צמוד. אה
כן, ולמי שמעוניין לדעת: אהוד נתן את השירות הטוב ביותר שיכל
לתת לצה"ל - הוא לא התווכח כשהודיעו לו על פרופיל 21 ולא ניסה
להתנדב. המוטו שלו בחיים הוא "אני שונא מטרות קלות" וזו הסיבה
שהוא יוצר בעיות קשות לתהליכי חשיבה אנושיים מקובלים. אהוד
טוען שהעובדה שנשק גרעיני יצא (מעשית) משימוש אחרי אסונות
הירושימה ונגסאקי קרתה בגלל מזל מקרי. לטענתו הסתברות סטטיסטית
שהאדם ישמיד את עצמו במהלך חמישים השנים הקרובות קטנה בהרבה אך
עדיין גדולה יותר מהסתברות של טביעת המשיח וכל שאר 'אחרית
הימים'. כמו כן הוא טוען שהחיזרים קיימים והוא יכול להוכיח את
זה - עיין ערכים הבאים: מייקל ג'קסון (תולעת הומנואידית
מסיליקונוס פרימה), סאדאם חוסיין (שמקורו בכלל בענק גזים
חסר-חיים לכאורה) בריטני ספירס (אינקובוס מפתה מכוכב גיהונומוס
מזיקלוס) והוא עצמו ('פנינו לשלום, הרימו ידיים ותנו את כל
הקולה'). כל זאת ובתוספת העובדה שהוא נהנה להשלות אנשים בעניין
שפיותו (או חוסר שפיותו) הופכים אותו (כנראה) לאהוד גת היחידי
ביקום. אהוד גת מודה לכם בחום על שקראתם את החלק הראשון של
עוקץ העקרב ומקווה שכשתסיימו את האשפוז הכפוי בשלוותא, תבואו
לקבל את החלק השני. |