בלילות, כשהיה יושב לו בודד בחדרו, מורט את עצביו המתוחים, היה
מבטיח לעצמו שלא יריב איתה שוב.
לפעמים, במהלך אותם לילות מתסכלים היה הוא יכול לשבת ולהיעקץ,
באין מפריע, על ידי עדר יתושים צמאים לדם.
כשאמו הייתה נכנסת לחדר, צופה בו עקוץ לחלוטין הייתה היא
נחרדת. והוא, מתגרד ומורט את עצביו המתוחים היה מסביר שיש לו
מספיק כדוריות דם, ושהוא לא ימות מזה.
האם החרוכה נשארה חרוכה. והבן הנעקץ, נשאר כפי שהיה.
והלילות התארכו, והריבים התגברו. והחרדה גברה על הכל.
וכרטרו משכבר הימים, היה נעקץ. נעקץ ונשאר בחיים.