השגרה מטפסת, מגרדת את פני השטח.
רוצה לחזור.

פתאום החיוך מפציע.
מנסה לעצור אותו, לא לחזור לשגרה.
אך השגרה חזקה ממני.

לא רוצה לחזור לשגרה, מפחד
מהשבירה הבאה.
יודע כי היא תבוא, ממתין במקלט,
ממתין לפצצה.

אך השגרה חזקה, כה חזקה.
הכל כרגיל. נפגשים, צוחקים, עוקצים.
רק מדי פעם משפט מזכיר את מה
שהיה. ובן רגע אני הופך לאדם אחר,
לאדם כבוי.

השגרה דוחפת אותי הלאה,
כנחשול המוציא אותי מהמערבולת.
אך אני רוצה להישאר במערבולת,
לא להיכנע לשגרה.
שוחה כנגד הנחשול, כנגד הזרם.

מפחד, כה מפחד. יודע כי הנפילה
מהנחשול חזקה וקשה יותר מהנפילה
מהמערבולת.

בטוח שתהיה עוד נפילה. כל עוד
קיים הים בטוח שיהיו עוד מערבולות.

השגרה, השגרון שבחי, מאיצה בי
להתגבר, לחפש דבר אחר.
אני מנסה, אך כל תנודה קלה
בים מכניסה אותי למערבולות קטנות,
ישנות, אך עמוקות.