New Stage - Go To Main Page

אונו מומנטו
/
הסקסופון

מכות, צעקות, ועוד מכות, שאחריהן באו צרחות.
כל יום, כל הזמן ובכי, בכי איום, שאחריו באו מכות ועוד צרחות.

"בואי הנה!" צעק עליה אביה, הרים את אגרופו באוויר והנחית אותו
על פניה, היא כבר לא צעקה, היא הבינה שזה לא יעזור לה.
כבר שנים שהיא לא צעקה.
"תתפשטי..."

בבוקר, עם פנים חבולות ונשמה שסועה, היא התעוררה, השיער הפרוע
שלה התנופף על פניה הכחולות והמדממות עדין, היא התקרבה לחלון
והסתכלה החוצה, בהתה במרחב -  החלון היה פתוח ורוח חזקה נשבה
פנימה וקיררה אותה, אבל היא הייתה כל כך שקועה במרחב שבחוץ
שהיא אפילו לא רעדה ובכלל לא הגיבה לקור.
מחוץ לחדרה מחכה לה ארוחת בוקר חמה, כמו כל בוקר שהיא נהגה
לאכול, בשקט פלאי ועצוב, ללא כל צליל.
מחוץ לביתה - עיר, מרחב, בחוץ.
היא לא לקחה בגדים נוספים, לא אוכל, לא כלום, ויצאה בשקט
מהחלון.
יצאה מהבית אל העיר, עדיין בכותונת הלילה שלה, הלכה, הלכה,
והחלה לרוץ, יותר ויותר מהר ועד מהרה היא כבר לא ידעה איפה
היא.
את הדרך הביתה שכחה מרצון.
היא הגיעה לסמטא שכוחת אל, חשוכה רטובה ומסריחה, היא נמשכה לשם
על ידי צליל הסקסופון, הסקסופון הבודד שנשמע מהסמטא מתחתית של
בניין, מחוץ למרתף היא הקשיבה לו, קולו היה כל כך בודד, כל כך
עצוב, כמו בכי, בכי של סקסופון בסמטא חשוכה.

עבר יום, ועברו ימים, והיא הקשיבה לו בכל הזמן שנוגן, לבלוז
העצוב, לג'אז המרקד שאמר הכל ללא מילים, לסווינג השמח.
היא ניגשה אל פתח החלון של המרתף, אבל הוא היה נעול, והיא
התיישבה על יד החלון והקשיבה לסיפורו הבודד של הסקסופון,
למילותיו אבדות התקווה... עד כמה שהיא הזדהתה עם דבריו.

השמיים נהפכו אפורים, והקור הפך קר יותר, ברקים נשמעו מרחוק,
הם נשמעו אבל מאוד חלש, הברקים נראו כל כך קטנים, כל כך
מרוחקים, וככל שעבר הזמן הם התבהרו.
והיא, היא ישבה עדיין, על הרצפה המוזנחת, מקשיבה למנגינת
הסקסופון מתערבבת עם הברקים,  המכים כתופי רעם ענקיים
ושמימיים, נותנים קצב איטי אך בעל עוצמה ומאיים, והסקסופון
מגיב להם, מנגן איתם, כמעיין מחול של בדידות, דואט של כאב.

מתוך המרתף הסקסופון ניגן, והסופה התקרבה והתקרבה.
ופתאום, ברק ענק האיר את שמיי העיר, והטיל את צל של נערה
מהחלון אל תוך המרתף  החשוך ופתאום - המוזיקה נפסקה.
החלון נפתח וראה מול עיניו ההמומות זוג עיניים עצובות ובודדות,
נערה יפיפייה אך מסכנה, מכווצת בתוך עצמה רטובה עד נשמתה מהגשם
הבלתי פוסק, וקפואה, רועדת, ורוטטת ללא הפסקה.
הוא הכניס אותה פנימה, נתן לה תה רותח לחממה, כיסה אותה בשמיכה
עבה וחמה, והיא נרדמה מהר במיטה היבשה שלו.
בבוקר היא התעוררה, ומולה ארוחות בוקר חמה, ולידה סקסופון ישן
ומעופש, היא התנפלה על האוכל, הסתכלה סביב אך ראתה רק חושך.
הלילה ירד, הדלת נפתחה, ושם הוא אמר לה, כשהיא עומדת מולו
עדיין בכותונת הלילה שלה - "תתפשטי..."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/2/03 13:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אונו מומנטו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה