"יקרי הקטנים, אנא צעדו צעדי מלכות אל הצרכנייה, ועזרו לאמכם
הטובה".

הם יצאו בקלילות מבית המגן,
בדילוגים וניטורים עד לחצר.

הוא עמד שם, מאחוריי השיחים,
ממתין לרגע המתאים, ריר נוזל רוצה את טרפו.

והם, הוא והיא כל-כך קטנים ותמימים הולכים עבורה האמא.
הוא יצא מן השיחים והתנפל עליה.
נעץ את שיניו בפיה, דמה ירד, נזל, נטף כזרם.

והדמעות גם הן, וזה היה כה כואב
המלטעות על השפה כואב עד צריבה,
והבכי ממשיך כנהר אל הים המלוח.

והבכי, בכי של כאב, טראומטי,
הוא את שיניו, מלטעותיו נעץ בה באכזריות מרובה,
והדמעות של כאב, של פחד,
והדם נזרק, ניתז לכל עבר
ואחיה הקט עומד בצד משוקשק כמתגלגל הצוחק
והיא קטנה עם בכי של כאב.