לפני שעדי נכנסה פנימה היא הסתכלה פעם אחרונה על האנשים
במדרחוב. זה היה חורף, ועל החוף היו רק שני ילדים ששיחקו עם
כלב, וזקן שישב על ספסל. אף אחד לא שם לב לילדה בלונדינית עם
חצאית ארוכה שניהלה שיחת מוטיבציה אחרונה עם הליצן של
מקדונלד'ס.
בכל מקרה, אף פעם אי אפשר להיות זהירה מדי.
היא דמיינה איך מישהו שהיא מכירה, אולי נועם, או טלי, היו
מגיבים אם היו רואים אותה עכשיו, עדיין עם תיק הסידור ביד
וחצאית השבת, עומדת מהצד הלא נכון של הדלת, מתקרבת בצעדים
קטנים לדלפק. אם מישהו יראה אותה, חשבה, זה יהיה יותר גרוע
מאדמה שבולעת אותך. יותר מכאיב  מברק בצורת אצבע שיורד משמיים
ומכה בך.
היא שמעה את הדלת נפתחת, מספר צעדים מאחוריה.
( אל תסתכלי. תמשיכי ללכת. לאט..)
קולות של ילדים. זרים. טוב.
-"כן, בבקשה?"- מוכרת משועממת הסתכלה עליה במבט אדיש.
(עכשיו, דברי)
-"אני רוצה צ'יזבורגר, בבקשה."
הנה, עוד שניה זה יכה בה.
-"גדול,קטן, בינוני?"
זה היה קל. קל מדי.
-"קטן"
(מאוד קטן)
"שתיה?"
"לא, תודה, רק.. זה".
"שתיים עשרה שקל וחמישים אגורות. תמתיני, בבקשה".
מליון דברים קרו בזמן ההמתנה. בזימבבואה התפרץ הר געש ולבה
כיסתה אלפי אנשים. עדר של פילים וג'רפות רמס קילומטרים של יער
גשם.  שמש של גלקסיה מרוחקת התפוצצה במיליוני חלקיקי בטא.
ורק בתוך סניף המקדונלדס של המידרחוב בתל אביב שרר שקט מופתי.
כאילו שזה לא שבת היום. כאילו שהיא לא הולכת, עוד כמה דקות,
לשלם, להתיישב ליד איזה שולחן פינתי ולאכול את נשמתה בשאול
יגונה.
"היי, ילדה, שכחת את העודף שלך!"

עדי כעסה על אלוקים. זה היה לגמרי לא הוגן מצידו. הסכם זה
הסכם. היא לא ממש ידעה איך זה עובד, כל העניינים האלה עם
הקארמה והבחירה, אבל היא קיימה את הצד שלה בחוזה. ארבע עשרה
שנים שהיא שומרת שבת, וכשרות, וצמה ביום כיפור. ארבע עשרה
שנים.
ואז הם בוחרים את רינה, החילוניה הזאת, לשחק את חנה סנש בהצגת
סוף השנה.
ולא איכפת להם שהיא כבר יודעת את כל התפקיד בעל פה, ושהיא
היחידה בכיתה שיש לה תספורת קארה שחורה, בדיוק כמו לחנה בציור
שבעמוד הראשון של המחזה.
ולא אכפת להם שיש לה חוזה ישיר, איתו, על התפקיד הזה.
וטוב, היא לא מתכוונת לוותר לו הפעם. היא תשב פה ותאכל טריפה,
עד שהוא יבוא בעצמו לעצור אותה.

בביס השני הוא עדיין לא הגיע. אלוקים היה עסוק כנראה עם הר
הגעש באפריקה, והעדיף משום מה לא להרוג אותה בינתיים. למען
האמת היא די שמחה לפסק הזמן שקיבלה. קצת כמו חנה סנש, אחרי גזר
הדין הסופי. היא חישבה שיש לה בערך חצי שעה לפני שצוות ההצלה
יבוא לחלץ את האלה מזימבבואה ואלוקים יתפנה לטפל בהליכי הענישה
השוטפים. אפשר לעשות מלא דברים בחצי שעה. היא תהתה מה בדיוק
מכל הדברים האלה היא תעשה עכשיו, כאשר דלת הזכוכית נפתחה שוב.

התכווצות.
מישהי עם שיער בלונדי קצוץ  שדיברה בפלאפון  התיישבה מולה.
"...מה זאת אומרת התחרטת? אני לא עושה את זה לבד!..ענת, אני
ארצח אותך אם את לא מגיעה.."
עדי בהתה בנערה מעבר לשולחן  שלא נראתה כאילו שאכפת לה ששתי
מוכרות משועממות וילדה מכווצת אחת היו עדים כרגע לאיומי הרצח
שלה.
"טוב, ענת, נמאס לי... לא יודעת, אולי. יש לי את כל הציוד פה"
תנועת יד אחת כיבתה את הפלאפון,  וקיומה של הנערה הזרה מולה
הפך לפתע למוחשי. היה מן כלל לא כתוב כזה שלא מתיישבים ליד
אנשים זרים אם יש מקום ריק, והנערה הפרה אותו כרגע.
(לא שזה נראה כאילו שאכפת לה)
ועכשיו היא מביטה בה, כאילו שהן חברות או משהו. כלל שני: אסור
להביט בעיניים של אנשים שאת לא מכירה .
"איך קוראים לך, ילדה?"
היא אמרה את השם הראשון שעלה בראשה. הנערה הזרה הרימה גבה.
"טוב, חנה.  אני צריכה את העזרה שלך. ואיכפת לך אולי להוציא
את הפרה המתה הזאת מהפה שלך?"

קראו לה שלומית, והיא רצתה לפוצץ את הסניף של מקדונלדס.
"פעילות אידיאולוגית, לא משהו אישי".
ענת השתפנה ברגע האחרון והבריזה לה, ועכשיו היא נתקעה פה בלי
מישהי שתפעיל את הטיימר. תוך כדי הסבר, היא הוציאה מתיקה
מזוודה מתכתית, והראתה לעדי איפה צריך ללחוץ בזמן שהיא תדבר עם
המוכרות.
"אני לא ממש רוצה להרוג פה מישהו, אז צריך להעיף מפה את כל
האנשים. דווקא זמן טוב. שומם פה כזה".
עדי הקשיבה.
ביום רגיל היא היתה חושבת שזאת תוכנית  מטורללת לגמרי, וצריך
להתחפף מהמקום  הזה לפני שמסתבכים במשהו פלילי. אבל היום היה
שבת, וגורלה כבר נגזר ממילא, מונח לפניה כמו הפצצה הכמעט
מתקתקת ששלומית החזיקה בידה.
"מה אם המשטרה תתפוס אותנו?"
"הם בחיים לא יחשדו בך.  את ילדה טובה כזאת."
עדי חייכה
"אני מפוצצת סניף של מקדונלדס בשבת"
"את הופכת את העולם למקום טוב יותר"
שלומית סימנה "וי" בידה, והלכה לשכנע את המוכרות שהיא צריכה
לדבר עם המנהל.

חצי שעה לאחר מכן עדי עמדה על חוף הים.  לשלומית היתה כנראה
יכולת שכנוע ממש טובה. היא וכל צוות העובדים ישבו בגלידריה של
יוטבתה והתווכחו על פוליטיקה, ורק עדי בחרה להישאר בחוץ.  מבעד
לקיר השקוף של הבניין, שהיה מרוחק ממנה כמה מאות מטרים עכשיו,
היא יכלה לראות את חצי הצ'יזבורגר שלה, שוכב מיותם על השולחן.
היא בקושי הבחינה בו מרחוק, והיא חשבה כמה קטן הוא נראה בוודאי
כשמסתכלים מלמעלה, מהשמיים. צ'יזבורגר בשתיים עשרה שקל וחצי,
אחרי כל הרי הגעש האלה ועדרי הפילים.
בזימבבואה, ילדים רעבים קטנים קידמו בקריאות צהלה את צוות
המחלצים.
טיפה נשרה על אפה משמי החורף האפורים. היא שלחה את ידה לנגב
אותה, וברק סינוור את עיניה. מולה, על המדרחוב, בער סניף של
מקדונלדס באש אדומה. היא שמעה צעקות של אנשים, והריחה אדומה
רטובה, מהולה בריח של בשר חרוך. ולשניה, היא ידעה שהיא ראתה
אותו. אצבע אלוקים חותמת באש על הסעיף האחרון בחוזה שלהם.
אחר כך הבינה שהיא בוכה.  רעם התגלגל גבוה מעליה, מתרחק אל
האינסוף הגשום.