אני הולכת שפופה וסדוקה,
תחת שמיים אפורים תכולים,
שמטפטפים עלי נגיעות קטנות של שלווה.
רוח קרירה נושבת על עיני העייפות,
ומשחקת בשיערי.
את האפלה המשתררת מבפנים,
השמיים מנסים לנקות,
ומצליחים למראית עין.
גם אני מנסה להטהר תחת הגשם, בנבכי בדידותי,
ומשוטטת לבדי ברחובות שקטים.
ניסיונותי עולים בתוהו,
והשמיים מתייאשים ממני גם הם.
נשימותי רגועות,
השלווה מכלה את עולמי,
בולעת אותו ומונעת מהמציאות לגעת בי.
מתוכי מתמר עשן,
סממן לתכולה המפוחמת.

תחת שמי דצמבר,
אני מתקיימת בעצבות מתוקה.