אחרי כל כך הרבה מחשבות, מכתבים ובכי נדמה שלכל אלה כבר אין
משמעות אבל למרות זאת אני מצליחה לגלות שוב ושוב צדדים חדשים
לגעגועים שלי. שוב ושוב הרגשה מלוחה חנוקה עולה בגרון שלי.
אני מתגעגעת.
ואם פעם לא הייתי בטוחה אל מה, עכשיו אני חושבת שאני יודעת.
דיברנו באותה שפה, הבנו אחת את השניה, לא היינו צריכות לפעמים
להשלים משפט או רעיון, כי הבנו.
וכם עכשיו, כשיש לי את כל אותם אנשים שמיבנים אותי, זו אף פעם
לא אותה הבנה, אף פעם אני לא בטוחה בכל מאת האחזוים שמבינים
באמת, אף פעם אין את אותה תחושת הזדהות מלאה שהכרתי איתך, בשני
הכיוונים.
כבר שכחתי מעניין הלהקות, להקות הציפורים השונות וזה שידענו
שאנחנו שייכות לאותה הלהקה. כל זה הלך לאיבוד, חשבתי שזה פשוט
עניין של אנשים מיוחדים, רגישים, מבינים, וכאלה יש לי. אולי זה
מעבר?
אולי אנחנו פשוט מן להקה של מלאכים?
אני כבר לא בטוחה בכלום, הזכרונות מהווים לי כרית רכה בשביל
לנוח עליה, לבכות עליה ולהכות בה למקרה הצורך.
ומה עוד אפשר להגיד? "נאמר כבר הכל..." כל כך הרבה מילים
שפכתי, ודמעות, וכבר נמאס.
מחכה ליום בו אני אמצא בנאדם שידבר איתי באותה שפה (כמוך)
שיבין אותי ואני אבין אותו בצורה הכי טבעית בעולם (כמו איתך)
שאני אוהב אהבה של מלאכים (כמו איתך)
שאני ארגיש בטוחה...... כמו איתך.
את היית המלאך הכי אמיתי שלי,
וזה לא כי שמרת עליי, מלאכים לא אמורים לשמור על אנשים,
למלאכים אין חובות, הם לא אמורים לעשות כלום. זו פשוט אהבה
אחרת, הרגשה אחרת, הרגשה של הבנה הכי עמוקה, הרגשה של קרבה
מהמקום הכי הכי.
זה משהו שאני אף פעם לא מצליחה להסביר.
רק בפנים, באותו מקום הכי הכי נמצאת ההבנה של זה.
אני אוהבת אותך.
זה כבר לא מספיק משמעותי, המילים היפות הפשוטות האלה.
מפחדת להכביד ולחנוק, רק רוצה שתדעי, רק רוצה לדעת אם את זוכרת
כמה אני באמת אוהבת.
רק רוצה לחבק באמת, ולהרגע.





18.5.2003
(כמה דקות והרבה געגועים)