[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה רובין
/
בוקר אחד

מרקט סטריט אף פעם לא נראה ריק כל כך. כנראה שזו השעה. שבע
וחצי בבוקר. רק מעטים עושים את הדרך בכפור, להגיע ראשונים
לעבודה, ללימודים. מנצ'סטר. אני חוצה את הרחוב ונעמדת במרכז,
מול המסילה. עוד דקה תגיע לכאן החשמלית ואני אעלה אליה, בדרך
לבארי, לבית הקטן שלי. אני מקווה שלא אעיר את דן, אני מקווה
שהוא בכלל לא הרגיש שלא הייתי שם הלילה. איזה לילה. מאד הזוי.
אני עדיין לא מתעוררת ממנו, גם כאן, בבוקר, לבד, אחרי שנגמר
כבר הכל.
ברוח, קווצת שיער משתחררת מאחיזת הקוקייה ונוחתת לי מול האף,
ריח של עשן מהשיער שלי. אני נגעלת מעצמי עכשיו. זה היה סתם עוד
לילה. אני אומרת לעצמי כשהרכבת מגיעה לתחנה. סתם בילוי עם
חברים, במקום חדש שנפתח ברחוב התעלה.
הנסיעה לבארי ממרכז מנצ'סטר לוקחת רק עשרים דקות בבוקר. הקרון
מתמלא לאט לאט, אנשים מתעוררים לעוד יום של שיגרה. ואני? אני
בסך הכל רציתי להתרחק קצת מהנורמליות של החיים שלי פה. לנשום
אוויר של נעורים, להתערבב באנשים שחיים מיום ליום. אוזניי
עדיין סתומות מהמוזיקה החזקה, אני עדיין יכולה להרגיש אותה
מהדהדת. פם פם פם, ביטים כאלה מהירים ואני רוקדת, מרגישה
חופשייה.
אחר כך הכל הסתבך. לא ראיתי את פניו. הוא אחז בידי ורקדנו, משך
אותי לתוך הקצב הסהרורי הזה. אחר כך שתינו ליד הבאר, הוא הגיש
לי בקבוק של "סטלה" ואחז בידי. הוא לא הסכים לעזוב אותי, לוחש
במבטא צפוני שהוא אף פעם לא ייתן לי ללכת. הכל נעלם ממני, כל
מה שקרה מאוחר יותר, אל תוך הלילה. מצאתי את עצמי הבוקר ישנה
בתוך תא שירותים במועדון. עירומה.  
הרכבת תכף תגיע לבארי ואני אצטרך לראות את דן, הוא בטח עדיין
ישן, מסכן שלי. אני מרגישה איך הלב מתחיל לפעום לי בתוך החזה,
בחוזקה ובטרדנות. כאילו שאני רצה ריצת מרתון באולימפיאדה. איך
אצדיק את העובדה שלא הייתי שם בלילה. בבית שלנו שכל כך אהבתי.
הרי אני לא מסוגלת לשקר לדן. אפילו לא שקר לבן אחד. הבטחנו שלא
נסתיר אחד מהשני דבר.
הרכבת עוצרת. אני לא רוצה לרדת, מצדי להמשיך עד סקוטלנד. רק לא
להיכנס הביתה. רק לא להתעמת עם דן. הוא ישלח אותי לישראל על
המטוס הראשון, יאמר שהוא לא מסוגל להסתכל עליי, הוא יגרש אותי
מהבית.
דן מעולם לא פגע בי.  הוא הג'נטלמן האנגלי הטיפוסי, כזה שמצטט
את שייקספיר ואוהב לצאת לסופי שבוע במחוז האגמים. כשהוא הציע
לי נישואין, לפני שנה וחצי, הוא ירד על הברכיים כמו בסרטים,
והוציא מהכיס טבעת זהב, "טלי", הוא קרא בשמי בשקט, "האם תתני
לי את הכבוד להיות בעלך?" ואני פרצתי בבכי, כי כל מה שרציתי אז
היה להיות איתו לנצח. עד היום אני רוצה בכך.
ובחתונה- הוא הרים את כוס השמפניה ואמר שלעולם לא אהב מישהי
כמו שהוא אוהב אותי. כולם מחאו כפיים ובכו. גם אני בכיתי.
הבנתי אז כמה אני בת מזל.
אז איך לעזאזל אני אעבור את זה?
אני יורדת מהרכבת. חבל שהיא לא ממשיכה צפונה. הרחוב הצר שמוביל
מהתחנה למרכז קצר מדי, אפילו אם אזחל. אני חייבת לספר לדן את
האמת, להיות כנה, להגיד שהייתי טיפשה, שעבדו עליי, שניצלו
אותי, ואני זו שאשמה.
אני עולה ברחוב, מחפשת משהו לעשות, לעכב את ההגעה הביתה. הגשם
הדק יורד עליי ושוטף ממני את הלכלוך, אני נכנסת לחנות המכולת,
גם כדי להסתתר מהגשם אבל בעיקר כדי להרוויח זמן. אני קונה
לחמניות קטנות וחמאה, חלב וכמה תפוחים. הלוואי שיהיה תור ארוך
בקופה.
השעה שמונה וחצי בבוקר. בזבזתי שעה. דן כבר קם בודאי, הבחין
שאני לא במיטה, הוא בטח תוהה למה לא חזרתי עדיין. אולי אוכל
להגיד לו שפשוט יצאתי לקנות כמה דברים, אבל חזרתי הביתה כמו
ילדה טובה ונרדמתי על הספה בסלון כי לא רציתי להפריע לו.
שטויות.
אין ברירה, אני אומרת לעצמי. אני חייבת להגיע הביתה. אני פונה
אל הרחוב שלנו ופוסעת באיטיות בשביל הכניסה. אני מחפשת את
המפתחות כי הדלת נעולה. דן כנראה עוד ישן בכל זאת. הוא יאחר
לעבודה, מסכן שלי.
אני מסובבת את המפתח ופותחת את הדלת. הבית חשוך. אף אחד לא
הגיף את התריסים הבוקר. שום דבר לא זז, אף אחד לא ישב על הספה
בסלון ושינה את סדר הכריות, אף אחד לא שתה קפה והניח את הכוס
בכיור. בחדר השני אין אף אחד. גם לא במקלחת.
מה יקרה אם דן כבר גילה מה עשיתי ועזב אותי? או אולי מחפש אותי
כדי להגיד לי שהוא לא רוצה לראות אותי יותר. מה יקרה אם הוא
נמצא בעיר עכשיו? מגשש אחריי וחושב שנעלמתי לו לנצח?
אני מאבדת עשתונות. אני מחפשת רמזים, אבל הכל נראה רגיל.
הבגדים של דן בארון, סכין הגילוח שלו מונח כתמיד על המדף מעל
לכיור באמבטיה. המגבות מקופלות.
אני מנסה לחשוב איפה הוא יכול להיות. ברור לי שהוא לא ישן כאן
הלילה, כי המיטה נראית בדיוק כמו שהשארתי אותה. בעצם הכל נראה
רגיל למדי.
פתאום דן נכנס בדלת. הוא מחזיק בין ידיו את הפנים. "מה קרה?"
אני רצה אליו, "מה קרה לך?" אני מושיבה אותו על הספה. כשהיד
מורדת אני מגלה חתך עמוק במצח שלו ודם שנקרש לפני שעות מעטר את
הפצע, כמו עלי כותרת של פרח.
אני מנקה את הפצע ומדביקה תחבושת על המצח הלבן של דן. "אני שמח
שאת בבית", הוא אומר, "חיפשתי אותך כל הלילה".
"אני מצטערת", אמרתי, "הייתי במועדון לילה, זו הייתה שטות".
"אני לא חושב שמה שקרה בשירותים היה שטות", הוא צוחק, "זה
דווקא היה נחמד. שינוי מול השגרה שלנו".
"זה היית אתה?" אני מרגישה איך הידיים שלי מתנתקות, הופכות
לצינורות ענקיים שמזרימים חום אל תוך הגוף. "רציתי להפתיע
אותך, אבל איבדתי אותך". התחלתי לצחוק. חיבקתי אותו חזק
והתנשקנו.
פתאום הכל נהיה מעורפל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- מה זה?

- ?

- איש שומע
ווקמן.

("1001 בדיחות
ויזואליות"
בהוצאת בוליביה
ושות')


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/03 8:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה