לשכב בבית חולים זה לא אחד הדברים שילדה בת 17 שואפת להגיע
אליהם. ממש לא.
אבל זה קרה ואין מה לעשות עכשיו. הדמעות לא יעזרו, הבכי לא
יעזור, המבט העצוב לא יעזור, כלום לא יעזור לי עכשיו. על
טעויות משלמים, כנראה.
אני שוכבת פה מסתכלת מסביב וזה קשה אני מנסה לשחזר את כל מהלך
העיניינים בראש להזכר שוב ושוב איך הגעתי לכאן, איך התחלתי
לראות שחור בעיניים אבל לא הפסקתי, איך התמוטטתי  באמצע
התרגיל, איך כולם רצו לכיווני, ואיך הגעתי לכאן - למיטה הזאת
שבבית החולים.
מפחיד לשכב בבית חולים. יש כאן שקט בלתי נסבל כזה שמהדהד לך
בראש. כולם שקטים עסוקים בבעיות של עצמם, או שאולי הם ישנים.
מידי פעם ניתן לשמוע בכי וצעקות, בעיקר מכיוון מחלקת יולדות
ומחלקת ילדים.
אני מתבוננת בכל מה שסביבי הכל בגוונים לבנים אפורים וירוקים.
מי עיצב את המקום הזה? למה בצורה כל כך מזעזעת? הם לא יודעים
שירוק ואפור זה לא השילוב הכי יפה בעולם? מצחיק דווקא, על מה
אני חושבת עכשיו? על שילוב של הצבעים של הקירות? כנראה ממש
משעמם לי פה.
אתמול באו לבקר אותי כמה בנות מהנבחרת. ניסו להיות נחמדות...
איחלו לי החלמה מהירה הביאו לי קצת שוקולדים והלכו. אני שונאת
את זה שבאים אלי רק מתחושה של "צריך לבקר אותה זה לא יפה". אם
באים לפחות שיבואו מכל הלב. בכלל לא ביקרו אותי יותר מידי
אנשים, אנשים מפחדים, אין להם מה להגיד, אז הם מחליטים פשוט לא
לבוא. אולי עדיף שכך.
המאמנת שלי אפילו לא ביקרה אותי. אולי זה מתוך בושה? אולי היא
מפחדת לראות אותי ולדעת באיזה שהוא מקום שהיא אשמה בכל זה, הרי
בגללה אני פה. אוף שוב אני מאשימה אחרים במה שקרה לי. צאי מי
זה את אשמה. תשלימי כבר עם המעשים שלך. הרי מירב (המאמנת שלי)
לא עמדה לידי ולקחה לי את הצלחת ומנעה ממני לאכול. טוב הייתה
לה השפעה בעניין אבל אני אשמה, רק אני אשמה. וזהו.

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לרקוד. כשהייתי ממש קטנה אמא לקחה
אותי לחוג בלט אבל זה לא הספיק לי אז היא רשמה אותי גם לחוג
ג'אז. אהבתי לרקוד אבל זה לא היה זה. שנה אחרי זה ניסיתי
התעמלות מכשירים זה היה נחמד אבל עדיין לא התלהבתי יותר מידי.
עד גיל 6 היה לי כושר מצויין. הייתי גם די גמישה, ידעתי לעשות
עמידת ידיים גילגול ואפילו פליקפלק (אבל רק על מזרן ועם עזרה
של המדריכה). הייתי כוכבת בקבוצה שלנו, המדריכות התלהבו ממני,
ושאר התלמידות העריצו אותי, הרגשתי בעננים. אבל ידעתי שזה לא
היעד שלי בכל זאת שהתעמלות מכשירים אין הרבה ריקוד זה הרבה
יותר טכני.
בכיתה ב הגיעה לבית ספר שלנו בחורה צעירה עם שיער בלונדיני
אסוף היא נראתה מאוד נחמדה היא נכנסה לכיתה והציגה את עצמה:
"שלום אני לילך ואני נצעגה של חוג התעמלות אומנותית מהמרכז
לריקוד". העיניים שלי נפתחו, אפשר היה לראות בהן ניצוצות כאלה
של אושר. היא הסבירה לנו קצת על התעמלות אומנותית ושאלה אם יש
מישהי בכיתה שחושבת שהיא מעוניינת (בכל זאת זה יותר מקצוע של
בנות). ישר קפצתי. היו עוד כמה בנות שהצביעו. היא לקחה אותנו
החוצה וביקשה שכל בת תעשה כמה דברים בסיסיים כדי לבדוק את
הגמישות ואת היכולות שלנו. כמובן שעברתי את "המבחנים" בלי שום
בעיה. לילך מאוד התרשמה ממני ומיד ביקשה את המספר טלפון בבית,
היא רצתה לדבר עם אמא.
עוד באותו יום אחרי הצהרים קיבלנו הביתה שיחת טלפון זאת הייתה
לילך היא הסבירה לאמא קצת על התעמלות אומנותית ולמה היא חושבת
שאני מתאימה. כמובן שאמא שלי מאוד התלהבה מהעיניין.
למחרת הלכתי לשיעור ניסיון מאוד נהנתי.בהתחלה היינו קבוצה של 8
בנות חדשות שהראו לנו מה זה "פוינט" ו"פלקס". זה היה די מגוכח
הרי אני יודעת את זה כבר מגיל 3. אחר כך ניסו ללמד אותנו לעשות
שפגט בנים. הבנתי ישר שזה לא המקום שלי ורציתי להפגין קצת את
הכישורים שלי. הראתי למדריכה שאני לא צריכה את כל השיעור הזה
ושאני יודעת עמידות ידיים ושפגטים וגשר בלי שום בעיה. היא
הבינה מהר מאוד שהרמה שלי קצת יותר גבוהה משל שאר הבנות ואז
הצמידו אותי לאחת ה'בוגרות' (ילדה בת 13 שמתעמלת כבר כמה שנים
ואמורה לעזור לי ולעבוד איתי). לבוגרת שלי קראו יסמין היא
התחילה לעבוד איתי קצת. גם היא הייתה המומה מה"ביצועים" שלי.
לא כל יום פוגשים ילדה בת 7 ברמה כזאת. בתוך חצי שנה כבר
הכניסו אותי לנבחרת. גם כן נבחרת, הרמה שם לא הייתה גבוהה כל
כך. בגיל 8 כבר השתתפתי בהופעות ובכמה תחרויות. תמיד הייתי הכי
קטנה. בגיל 9 כבר היו לי שתי מדליות, מדלית זהב ומדלית כסף.

יום אחד באה אלי לילך ואמרה לי שיש עוד שבוע תחרות. הגיל
המינימלי לכניסה לתחרות הוא 10, אבל היא הצליחה לסדר שגם אני
אכנס לתחרות. היא הסבירה לי שכל המתחרות יהיו הרבה יותר גדולות
ממני אבל בכל זאת היא בטוחה שאני אצליח. באותו רגע הרגשתי איזה
שהיא גאווה קטנה בלב. ידעתי כבר שזה העתיד שלי. אני יודעת מה
אני רוצה לעשות בחיים שלי. אני אהיה מתעמלת, מתעמלת התעמלות
אומנותית. אני עוד אגיע לאולימפיאדה. בחיים לא חלמתי שאני אגיע
לבית חולים בסוף.

יום התחרות הגיע והייתי צריכה להתחרות בשני תחומים: סרט ,
וכדור. הייתי אלופה בסרט זה פשוט היה מדהים. כשהייתי מחזיקה
סרט ביד לא הייתי שמה לב לכלום. זה הפך להיות רק אני והסרט.
אמרו שאני רוקדת כמו מלאך.
זהו, זה הרגע קוראים את השם שלי. אני ניגשת למרכז המשטח
המוזיקה מתחילה להתנגן ואני מתחילה לרקוד עם הסרט שלי. אני
זוכרת בדיוק מה לבשתי, זה היה בגד גוף חדש שאמא קנתה לי במיוחד
לתחרות הוא היה ורוד והייתה לו מין חצאית קטנה כזאת בצבע ורוד
טיפה יותר בהיר. הסרט שלי היה לבן. זה היה שילוב נהדר. ורוד
ולבן. למה הקירות בבית החולים לא צבועים בצבעים כאלה? זה יכל
להיות הרבה יותר יפה מהירוק הזה שתקוע לי בעיניים.
בסוף הריקוד היו הרבה מחיאות כפיים לילך חיבקה אותי ואמרה שזה
היה מדהים. אחר כך אמא באה אלי ונתנה לי נשיקה רטובה על הלחי
היא אמרה שאני חייבת לזכות במקום הראשון. נו מה זאת אמא, היא
לא ממש אוביקטיבית. בין כל המחמאות של אמא פתאום ראיתי אישה
קצת מבוגרת מתקרבת אלינו, לא הכרתי אותה. היא לא היתה מדריכה
מהמרכז לריקוד, אני חושבת שבחיים לא ראיתי אותה. אבל היא נראת
קצת מוכרת, בעצם כן ראיתי אותה. בטלויזיה.
היא הציגה את עצמה אמרה שקוראים לה מירב ושהיא מאמנת במכון
וינגייט ושהיא חושבת שאני מתאימה לשם. כל מתאמנת חולמת להתעמל
בוינגייט. זה הקידום הכי גדול שאפשר לקבל. אני התחלתי לקפוץ
משמחה. אבל אמא לא נראתה לי כל כך מאושרת מהעיניין. היא לקחה
את הפרטים של מירב, ואמרה לה "נשכול את העיניין ונודיע לך".
זכיתי מקום שני בתחרות. מקום ראשון קיבלה ילדה בת 15, טוב היא
כבר לא כל כך ילדה האמת. אמרו שהיא תלמידה של המירב הזאת.
כל הדרך חזרה הביתה נידנדתי לאמא שלי שאני רוצה ללמוד
בוינגייט. אחרי שבוע אמא באה אלי ואמרה שהיא ואבא החליטו שאם
אני רוצה ללמוד בוינגייט הם מסכימים ושהם אפילו יסיעו אותי
וידאגו להכל. זה לא היה כל כך רחוק מהבית שלנו רק 25 דקות
נסיעה.

כמה ימים אחרי זה הלכנו ללילך והודענו לה על המעבר שלי
לוינגייט היא היתה די עצובה. לא נורא היא תתגבר.

ללמוד בוינגייט זה כבר ממש לא צחוק זה עיניין מאוד רציני כל
יום צריך להתאמן לפחות 3 שעות.
תוך כמה שנים כבר הייתי בין המובחרות בקבוצה שלנו. כבר לא
הייתי אותה ילדה קטנה בת 10. הייתי כבר נחשבת לבוגרת (בת 13,
אני כבר ילדה גדולה, ממש בוגרת). הייתי בכושר מצויין הייתי
מביאה הרבה מדליות הביתה, אמא ואבא היו גאים בי, ויותר מזה -
מירב היתה גאה בי.
בגיל 14 מירב החליטה שהיא "מאמצת" אותי  היא רצתה להיות
המדריכה האישית שלי לעבוד איתי מדי יום כדי שאני אוכל להגיע
להשגים של ממש היא הייתה מאוד אמביציונית מירב והיא דחפה אותי
להצליח.
היא לא הייתה כמו לילך היא הייתה הרבה יותר מקצועית אצלה אין
חוכמות.

הייתה תחרות אחת שהתאמתי אליה ממש הרבה. מירב אמרה שזאת תחרות
חשובה ששווה להשקיעה. קראו את השם שלי, ניגשתי למרכז המשטח
התחלתי לירקוד זה היה ריקוד עם חישוק. לא הייתי כל כך טובה עם
חישוק כמו שהייתי עם הסרט אבל עדיין הייתי בין הטובות. הריקוד
יצא מושלם (אני חושבת) לא נפל לי אפילו פעם אחת החישוק הצלחתי
את כל האלמנטים. פשוט מושלם. שסיימתי את התרגיל לא קיבלתי שום
נשיקה או חיבוק ממירב. היא לא היתה חמה כמו לילך. היא התקרבה
אלי אמרה לי "עשית את המקסימום שלך, כל הכבוד." והלכה. היא
היתה מאוד רישמית, מאוד מיקצועית.
מאמא קבלתי הרבה יותר אהבה קיבלתי חיבוק ונשיקה והרבה מילות
עידוד.
זכיתי במקום הראשון אבל הפריע לי העובדה שמירב לא התלהבה ממני
מספיק. לא הייתי מרוצה.
החלטתי להשקיע את כולי, התעמלתי כל היום וכל הלילה לא הייתי
מרוכזת כל כך בלימודים אבל הייתי טובה יותר ויותר באימונים.

אני כבר בת 16 כמעט ויש תחרות ממש חשובה בקרוב. אני משקיעה את
כולי. אני צריכה לנצח. יום לפני התחרות כמעט ולא ישנתי הייתי
עסוקה בלעבוד על השפגטים שלי. תגידו שזאת אובססיה. תגידו שאני
מכורה. אבל ככה זה אני כבר עמוק בתוך העסק הזה.
ביום של התחרות הייתי עיפה היה לי קשה להתרכז עשיתי את התרגיל
עם הסרט, הלך טוב. גם בכדור ובחבל הייתי בסדר. מירב אמרה לי
"יפה" אחרי כל תרגיל.
ואז הגיע התרגיל האחרון, התרגיל עם החישוק. יום לפני זה
שהתעמלתי על התרגיל הזה היה איזה מקום אחד שכל הזמן עף לי בו
החישוק. אבל התעמלתי הרבה והצלחתי לתפוס אותו.
עליתי לתרגיל עם החישוק, הרגשתי עיפה, מאוד עיפה, הכל הלך טוב
בהתחלה שמעתי הרבה מכיאות כפיים. אבל אז הגיע הרגע הזה. אני
זוכרת את החישוק, היד שלי באה לתפוס אותו, אבל הוא מחליק לי
ומתגלגל הצידה אחרי חצי שניה הצלחתי לתפוס אותו והמשכתי. ידעתי
שזה לא טוב זאת שגיאה שיכולה להוריד לי שתי עשיריות נקודה. מה
מירב תגיד?
בסוף התרגיל ירדתי מאוכזבת. מירב הסתכלה עלי במבט מאוכזב היא
אמרה שזה לא היה טוב ושקלקלתי לעצמי. ושאני צריכה להתאמן יותר
ושזה לא ילך ככה. כמעט והתחלתי לבכות. ואז היא אמרה שאני גם
צריכה דיאטה. שמתעמלת איכותית צריכה להיות רזה. אני לא הייתי
שמנה אבל תמיד אהבתי לאכול הייתה לי קצת בטן.

זכיתי מקום שני בתחרות הזאת התרגילים האחרים חיפו על הטעות עם
החישוק הסתכלתי על המתחרה שזכתה מקום ראשון היא נראתה לי פתאום
כל כך רזה. ואז הגעתי להחלטה אני צריכה להרזות.
מאותו יום התחלתי דיאטה. החזקתי מעמד חודש, ואז נשברתי. הייתי
ילדה עם הרבה כוח רצון, אבל זה לא ממש הלך. זה עיצבן אותי.

מה שמעצבן אותי עכשיו זה שכאן, בבית חולים, אין עצמאות. בגלל
שאני מחוברת למכשיר אינפוזיה אני בקושי יכולה ללכת לשרותים
לבד. שלא לדבר על החדר אוכל. איכס, אני שונאת ללכת לחדר אוכל.
מקבלים שם קערה כזאת עם עיסה צהובה ולא ברורה כזאת. ומצפים שזה
מה שיעורר בי תאבון ויגרום לי להתחיל לאכול. אני יכולה לשבת
שעות מול הצלחת הזאת ולשחק עם האוכל. אני לא מסוגלת לאכול את
זה. כן אני יודעת שאני צריכה לאכול אבל הדבר הזה לא יכנס לפה
שלי, חוץ מזה אני בכלל לא רעבה.

שוב יש תחרות. כרגע החיים שלי הם מדיאטה לדיאטה ומתחרות
לתחרות. מירב שוב מעירה לי שעליתי במשקל. כמה שהיא צודקת.
שוב מקום שני. אוף. זהו הכל בגלל המשקל. מהיום דיאטת כאסח.

בין האימונים אני כבר לא אוכלת גם על הארוחת בוקר שאמא נותנת
לי כל יום לבית ספר אני מוותרת. אני לא אמרתי לה אני יודעת
שהיא תכעס אבל אני זורקת את הסנביץ' בבית ספר.
את הארוחת ערב אני אוכלת לפעמים. אבל בדרך כלל אני אומרת שיש
לי שיעורים ושאני אוכל בחדר. מהאוכל אני נפטרת כבר באיזה שהיא
צורה או שאני זורקת אותו לפח או לאסלה, המצאתי כבר הרבה שיטות.
ככה שאף אחד לא שם לב שאני מרעיבה את עצמי. בחודש ירדתי 3
קילו. הייתי ממש מרוצה מעצמי. גם מירב מרוצה ממני. היא ביקשה
את המתכון לדיאטה שלי. אמרתי לה שאני אוכלת הרבה סלטים וכשאני
רעבה אני שותה מים זה סותם ת'תאבון.
אני שונאת לשקר. אבל העתיד שלי תלוי בכך. אין לי הרבה ברירות.

אני כבר כמעט בת 17 גובה 165 (אומרים שבנות שמתעמלות מגיל צעיר
לא מתפתחות ממש) שוקלת 39 קילו. כן, אני יודעת. אני רזה. מאוד
רזה. אמא כבר מתחילה לדאוג לי היא אומרת שאני נראת כמו שלד.
אבל כל פעם שהיא מעירה לי אני מתרגזת ומוציאה עליה את העצבים
שלי. אני יודעת שהיא דואגת לי, אני יודעת גם שהיא בוכה בלילות,
שמעתי אותה.
סדר היום שלי כבר מאוד מורכב. אני קמה בבוקר לוקחת אוכל לבית
ספר עולה על האוטובוס ומגיעה לבית ספר, שם אני דואגת להפטר
מהסנביץ' שאמא הכינה לי. לפעמים אני כבר "שוכחת" לקחת אותו
איתי. מיד אחרי בית ספר אני תופסת אוטובוס לוינגייט. מגיעה ישר
לארוחת צהרים אבל תמיד אני דואגת להגיד שאכלתי בדרך כדי לא
לבזבז זמן מהאימון. טיפשים, מאמינים לי. בערב אמא או אבא באים
לאסוף אותי אני חוטפת לי קצת אוכל והולכת איתו לחדר שם אני כבר
נפטרת ממנו איך שהוא ואז מתחילה לעשות 300 כפיפות בטן וקצת
מתיחות אם לא מאוד מאוחר אני יוצאת לריצה בשכונה. כשאני חוזרת
בדרך כלל כבר לא ממש מתחשק לי לעשות שיעורים אז אני פשוט הולכת
לישון. לחברות כבר בכלל ואין לי זמן. אני יותר מידי סגורה בתוך
עצמי, גם בבית ספר. החברות היחידות שלי זה הבנות מוינגייט גם
הן לא ממש חברות.

הגוף שלי כבר חלש אני יודעת את זה. אבל נכנסתי כבר למעגל אין
דרך חזרה ממנו. זה סוחף אותי ואי אפשר לעצור את זה.

שוב תחרות קוראים בשם שלי "מיכל פירקוב" אני עולה למשטח עם
הסרט שלי. אני כבר ממש לא בשיא הכושר שלי, אני מרגישה עיפה,
וחולה, אבל כלפי חוץ אני משדרת משהו אחר לגמרי. אני מחייכת.
חייבים לחייך ככה תמיד לימדו אותי. זה משפיע על השופטים.
אמא לא באה לתחרות הזאת. פעם היא היתה באה לכל תחרות. עכשיו
כבר יש הרבה אז היא באה רק להכי חשובות. אני לא בת יחידה יש לי
גם אחות קטנה, גם היא צריכה קצת צומת לב. היא לא מתעמלת. אמא
אמרה שהיא מעדיפה שהיא תשקיעה בלימודים יותר. כנראה היא לא
רצתה לעשות את אותה הטעות פעמים.
המוזיקה מתחילה להתנגן ואני מתחילה לרקוד פתאום אני מתחילה
לראות שחור בעיניים אני נבהלת קצת אבל אסור להפסיק. זאת תחרות,
צריך לתת את המקסימום, צריך להשיג מקום ראשון. ככה מירב תמיד
אומרת.
אני ממשיכה לרקוד מנסה להראות כאילו הכל בסדר הכל כרגיל. אבל
שוב אני רואה שחור, הרגלים כואבות לי אני לא יכולה יותר. אבל
אני ממשיכה. אני זורקת את הסרט הכי גבוה שאפשר.
את הסרט לא הספקתי לתפוס. לפני שהוא פגע בריצפה אני כבר
התמוטטתי. מיד מירב רצה אלי ושני שופטים עזבו את עמדת השיפוט
ורצו למרכז המשטח והיה בלאגן שלם באולם. הגיע אמבולנס ולקחו
אותי לבית החולים.

מאז אני כאן כבר כמעט חודש. עצוב לי כאן. משעמם לי. אני רוצה
כבר לחזור לרקוד. אני רוצה כבר הביתה. נמאס לי. אבל כלום לא
יעזור עכשיו. לא הדמעות שלי. לא הבכי. ולא המבט העצוב והמתחנן.
אני כאן עכשיו. וכלום לא יעזור.

מיכל פירקוב סבלה קשות מהאנורקסיה. היא בילתה בבית החולים 5
חודשים עד ששוחררה לביתה. היא חזרה לרקוד רק שנה אחרי האשפוז.
היא כבר לא מתעמלת, ולא מתחרה יותר בתחרויות. היא מאמנת בנות
צעירות בחוג להתעמלות אומנותית במרכז לריקוד שבעיר מגוריה.
מדי שנה היא עורכת הרצאות וסדנאות לבנות שמתעמלות התעמלות
אומנותית והתעמלות מכשירים ברמה מקצועית. היא דואגת להסביר להן
על האנורקסיה ומספרת לכולם על הסיפור שלה. כדי שיכולו ללמוד
ממנו.
מיכל לא חלמה להגיע לבית חולים היא רק רצתה להגיע לאולימפידה,
שאליה היא כבר לא תגיע.