חצות, הגשם הראשון נוקש על החלון ומסמל את סוף הקיץ. מאז שהוא
עזב כל מה שאני חושבת עליו זה על מור, ועל כל השאלות הפתוחות
שנשארו בינינו , איך זה שתמיד הוא  היה שואל אותי שאלות ותמיד
לא הייתה לי תשובה, חמש דקות אחרי שהוא היה הולך הייתי  מערערת
קצת בשאלות והייתי מגיעה לתשובה, תשובה מושלמת עבורו, אבל הוא
כבר הלך.
הכל התחיל שפרסמו באחד מעיתוני הנוער על מבצע התכתבויות,  זה
נשמע נחמד, אז הלכתי על זה,  שלחתי את מכתב עם קצת פרטים על
עצמי וקיבלתי תשובה, זה היה פשוט המכתב הכי מושלם שקבלתי בחיי,
התאהבתי במי שכתב אותו, החלטתי שאני חייבת להחזיר לו תשובה הוא
קרא לעצמו "M2", ככה לפחות הוא חתם בכל סוף מכתב אני זוכרת את
זה, "ביי M2", רק אחרי כמה חודשים של התכתבות הוא הסכים להגיד
לי שקוראים לו מור, איזה שם יפה זה, מור.
המכתבים שלו היו מגעים כל שבועיים בערך, ידעתי מתי הם צריכים
להגיע , הייתי מחכה להם, הייתה לי אובססיה כזאת כל יום לבדוק
אם הגיע מכתב גם אם רק שלחתי אתמול את המכתב שלי וידעתי שאין
סיכוי שהוא כבר ענה, זאת הייתה תקופה מאושרת בשבילי, היה לי
בשביל מה לחכות, בשביל מי לחיות, אהבתי כל כך את התקופה הזאת.
היה להם ריח כזה למכתבים שלו, הכרתי את הריח שלהם כבר בעל פה,
הכרתי גם את הכתב שלו בעל פה וצורת הדיבור שלו, כל כך הערצתי
כל מה שהיה קשור בו.
הכל היה מושלם חוץ מפרט אחד קטן, הוא היה נורא בישן, בקשר להכל
3 חודשים לקח לי לשכנע אותו לשלוח תמונה, אני זוכרת ששלחתי לו
תמונה שלי כי הוא הבטיח שאם אני שולחת גם הוא ישלח לי, חיכיתי
כל כך למכתב ההוא ושהוא הגיעה זה היה מדהים, אני זוכרת שהמכתב
היה תקוע עמוק בתיבת דואר ושעה לקח לי להוציא אותו משם,
העצבנות וחוסר הסבלנות שלי לא עזרו לעיניין, הייתי במטח, רציתי
כבר לראות אותו כל כך, ואז זה קרה התמונה עמדה מול הפנים שלי,
איזה מושלם הוא יש לו "בייביפייס" וחיוך מושלם, זה היה הרגע
שבו הבנתי שאני פשוט מאוהבת בו.
אחרי שכבר התכתבנו על הכל החלטנו לעבור לטלפון, אבל לא רצינו
לוותר על המכתבים שלנו, הם פשוט היו כבר חלק מהשגרה של החיים
שלנו והיה נורא קשה לוותר על דבר שכל כך היה חשוב לנו, ולקשר
שלנו. הבעיה הייתה שהינו מדברים על הכל בטלפון ולא נשאר מה
לכתוב, אז החלטנו שהכי טוב יהיה עם המכתבים נשאל אחד את השני
שאלות סתמיות כאלה סתם בשביל הכיף, הייתי יושבת שעות וחושבת על
השאלות שלו עד שהייתי מגיעה לתשובה הכי טובה שיכולתי למצוא
והייתי שולחת לו את המכתב חזרה.
יום אחד שדיברנו בטלפון הוא הודיעה לי שהוא בא לעיר שלי בסוף
שבוע ושאנחנו נפגשים, זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לשמוע ממנו,
הוא בא אלי, אנחנו ניפגש.
התכוננתי לפגישה הזאת, השקעתי את כולי כדי שהכל יהיה מושלם,
הוא בא אלי, בהתחלה זה היה מוזר לא הבנתי שזאת המציאות, שמור
יושב בחדר שלי לידי, זה לא נראה לי הגיוני.
אחר כך התקרבנו , ואז הגיעה הנשיקה, איך לא...
זאת היתה נשיקה מדהימה, קשה לתאר עד כמה.
החלטנו שאנחנו חברים אבל זה היה קשה לא גרנו באותה עיר ובקושי
נפגשנו היינו מדברים בטלפון שעות על גבי שעות אבל לעולם לא
ויתרנו על המכתבים שלנו.
ואז הגיעה הקיץ, החופש הגדול זה נתן לנו הרבה יותר אפשריות
להיות אחד עם השני, זה היה חופש משגע, אני זוכרת אותו כאילו
היה אתמול, למרות שכבר עברה שנה. כל פעם שהיינו נפגשים הוא היה
שואל אותי שאלות והיה לוקח לי שעות להגיע לתשובות לפעמים הגעתי
אליהן רק אחרי שהוא הלך רציתי שהתשובות יהיו מושלמות.
את כל החופש בילינו יחד, הכל נראה מושלם, עד שהוא הודיע לי
שהוא עוזב לארצות הברית, אבא שלו קיבל שם עבודה והם נוסעים,
והכל נגמר.
בכיתי, אני עדיין בוכה, הוא אמר שזה לא נורא ולא חייבים להיפרד
ושתמיד יהיו לנו המכתבים שלנו, אבל זה לא ככה, ידעתי שקשר
ממרחק עובד רק בתיאוריה, גם ככה במרחק של שעה נסיעה בין שתי
הערים שלנו זה לא היה הכי קל, אז שאוקיינוס יפריד בנינו הכל
יהיה בסדר? איך הוא יכול להגיד שזה לא נורא, הרי זה נוראי!
לא רציתי לדבר איתו כעסתי עליו למרות שידעתי שזאת לא אשמתו, מה
הוא אשם בכלל.
נשאר לנו שבועיים, עד הנסיעה שלו, הוא רצה שנבלה אותם יחד
ושננצל כל רגע אבל זה היה לי קשה, רציתי להתרגל כבר לפרדה לא
מצאתי טעם בלבלות איתו שבועיים כשאני יודעת שהכל הולך להיגמר.

בפעם האחרונה שנפגשנו כבר לא בכיתי, נראתי רגוע כאילו שכבר
התרגלתי לרעיון, אבל הדמעות חנקו אותי מבפנים.
ואז זה הקרה, עברו שבועיים, והוא נסע, אני נכנסתי לדיכאון, כבר
כלום לא הסתדר לי, הרגשתי פגועה, הרגשתי חצויה מבפנים, הרגשתי
כזאת ריקנות.
בהתחלה היינו מדברים קצת בטלפון, ומתכתבים, אחר כך כבר לא היה
זמן לטלפון, זה גם היה מאוד יקר, ונשארו לנו רק המכבים, גם הם
הלכו ונעלמו מהשטח, לקח חודש לפחות בין מכתב למכתב, וכל פעם
היו ההתנצלויות האלה של " סליחה שכתבתי לך רק עכשיו פשוט הייתי
המוס..." , במכתב האחרון שקיבלתי הוא שאל איזה שיר הכי מתאים
לי או  הכי מתחבר אלי, שבועות חשבתי על תשובה אבל לא הצלחתי ,
כבר כמעט 4 חודשים עברו מאז ועוד לא מצאתי את אותה תשובה
מושלמת שחיפשתי.
בחופש הגדול השנה כמעט לא יצאתי מהבית כל מה שעשיתי נראה לי כל
כך אפסי וחסר חשיבות ביחס לחופש הקודם.
כבר נגמר הקיץ יש גשם עכשיו, לפני שנה הוא עזב,  ואני עוד
חושבת עליו ועל המכתב האחרון שהוא שלח לי, שנשאר עדיין פתוח.
ואז פתאום עלה לי שיר בראש, התחלתי לזמזם אותו לרקע הגשם שנוקש
על החלון זה נראה כל כך מושלם.
"זה הקיץ האחרון שלי איתכם עם הגשם הראשון אני אעלם...." חזרתי
ושרתי לעצמי את השיר בלב שוב ושוב.
ואז לקחתי לי עט ודף נייר והתחלתי לכתוב לו:
"אני כותבת לך עכשיו אחרי תקופה ארוכה , כי יש לי תשובה
בשבילך... זוכר ששאלת אותי מה השיר שאני הכי מתחברת אליו, ולא
יכלתי לענות לך? אז זהו, מצאתי את השיר שלי, "זה הקיץ האחרון
שלי איתכם", כן , אתה מכיר תשיר הזה? של שפיות זמנית, הוא עצוב
נכון, כן הוא גם דיכאוני, אבל מה לעשות אני עצובה ודכאונית,
למדתי לחיות עם זה כבר, מאז שעזבת זה ככה, תחשוב על השיר שלי
ותחשוב עלי, שלך ליאת."