יש לי כל כך הרבה לספר ולומר לך.
נדמה כי הדף קטן מלהכיל את רגשותיי, ועוצמתם לעולם לא תחדור
באמת דרך שורות אלו.  ובכל זאת הן כל מה שיש, לך, ולי, לנו,
ולכן נאחז בהן עד תום התקופה האיומה הזו,
עת נוכל שוב לגשר על כל זה.
אני נזכרת באותו לילה, ורעד ממלא אותי מבפנים.
דמעות מציפות את עיניי והדף ושורותיו מטשטשים ונעלמים.
אני שומעת את קולך בראשי והמילים מהדהדות.
ילדותיות ותמימות רכה מלטפים את אוזניי אך אני ממאנת לתת
למילים להכנס אליי שוב.  די לי באותה חדירה חדה וצורבת של אז,
כשאש הנרות של אותו מעמד שרפה את לבי. די לי באותו זיכרון כדי
להתמלא ולהתרוקן בו זמנית, כל כך ביחד ובטירוף כזה.
לא, טירוף זו לא המילה. כי כל זה קרה, וטירוף לא היה שם.
רק אש של תקווה ודמעות של חלום, ומבט של הבנה.
כעת לא נותר לי עוד מה לומר לך, רק לבקש את סליחתך.
סלחי לי כי שוב אינני מסוגלת לכתוב לך הכל.
סלחי לי כי מכתב זה לעולם לא יגיע אלייך.
סלחי לי כי אהבתי אותך
ושפתיי
חתומות.



לדנה, שעכשיו אני כבר לא מפחדת להגיד לה- תודה על ההקשבה
האין סופית- אני אוהבת אותך מאד...