רציתי להגיד לך שלא תלך. שלא תתייאש ממני, שבסוף אני אשתחרר
ואבוא.
ניסיתי להראות לך שאני יכולה להיות ספונטאנית, ולעשות כל מיני
דברים מטופשים בלי לתת חשבון
לאף אחד.
למה לא נתת לי שום סימני אזהרה? כל הזמן אמרת לי שאני לחוצה,
שאני מ א ו פ ק ת, שאני לא הולכת בעקבות הלב שלי לשומקום. אמרת
לי שאת כל הפחדים שלי אני אוגרת, ושומרת עמוק בפנים, ויום אחד
אפילו אני כבר לא אוכל להוציא אותם משם. במקום לצעוק עלי בחרת
לברוח, עזבת...

בהתחלה חייתי חיים רגילים לגמרי. סטודנטית, בדירה שכורה בתל
אביב, לומדת מדעים מדויקים ועובדת בעבודה זמנית. אז התחלתי
להיות מודעת לקיומך, דואג לי כל הזמן, עוזר, מרגיע. בלעדיך, מי
יודע כמה התקפי חרדות הייתי עוברת בתקופת הבחינות. היינו ממש
מתואמים כמעט מכל בחינה, תמיד ידעת מה אני רוצה, ומתי, היינו
יחד כל הזמן.
קצת לפני סיום התואר, שמת לב שאני מרוחקת, שהפסקתי להתייחס
אליך. אהבתי אותך נורא, כמו את עצמי. יותר מעצמי, אבל פשוט
דרשת ממני יותר מידי. רציתי לתת, אבל לא ידעתי איך, הייתי
חוזרת הביתה בלילות ובוכה, כן, בוכה. בוכה את הצרות שלי החוצה,
בוכה את התסכול והייאוש, בוכה את הרגש החוצה.

נותרתי קליפה ריקנית של עצמי, כל כך מרוכזת בציפיות החברה
ממני, שלא שמתי לב שאתה מתרחק ממני,
עד שיום אחד אמרת לי שאתה נוסע לדרום אמריקה, לתפוס קצת שמש,
ים ונוף.
'תבואי כשיבוא לך, כשיהיה לך מספיק כסף בחשבון', חייכת אלי ,
נעלמת והשארת אותי לבדי.
מנותקת, היה לי קל יותר להסתדר בהתחלה, פתאום כל הזמן שהקדשתי
לך היה פנוי וחופשי לעבודה ולימודים, התחלתי לגלוש באינטרנט.
אבל הייתי בודדה, חלולה, קרה.
כל קשר שלי עם אחרים התגלה ככישלון חרוץ, את הבנים שרציתי לא
הצלחתי להשיג, ואת אלו שרצו אותי הברחתי, או לא הבנתי בכלל,
ואפילו את החברות שלי הצלחתי להרחיק ממני, פשוט שכחתי שהן שם,
ולא התקשרתי ולא החזרתי טלפונים, חשבתי שהייתי עסוקה.

יום אחד, קצת אחרי תחילת החודש, קמתי, ולמרות השמש החמימה
בחוץ, היה לי קר מבפנים. פתאום הבנתי שהמינוס בבנק לעולם לא
יתמלא חזרה, שחברים לא תמיד יישארו חברים אם אזניח אותם,
ושעכשיו אני לבד באמת, ושאני כבר גדולה, ולא עשיתי עוד כלום
ממה שבאמת תמיד רציתי לעשות, הבנתי שמה שרציתי לעשות היה להיות
איתך, מאושרת, ללכת אחריך.

אז נסעתי לדרום אמריקה. קניתי כרטיסים בדקה ה-90 במחיר מיוחד
למשוגעים - עליתי על המטוס הראשון עוד באותו היום. אני אפילו
לא יודעת איפה בדיוק נחתנו, כי החלפתי כמה מטוסים ועליתי על
כמה אוטובוסים ככה בלי לחשוב, כמו שאתה אומר - בספונטאניות.
אחרי שהגעתי לאיזו עיר בדרום אמריקה, גיליתי שבכלל לא לקחתי
הרבה כסף או בגדים איתי, אבל שמעתי שיש שם מועדון צלילה שיש בו
איזה מדריך ישראלי, הלכתי והשגתי שם עבודה ברישום וניקיון.
חשבתי שאני אמצא אותך, שתבוא אלי, תמיד אהבת את הים.

הייתי טיפשה ונותרתי לבדי. כל יום, מסתכלת על הנוף המרהיב של
הים מצד אחד, וההרים מהצד השני, המים כל כך צלולים שאפשר לראות
את הדגים שוחים בתוכם, ואפילו זה לא ריגש אותי. אחרי הפסטיבל
בריו הבנתי שאיבדתי אותך לעד, איך אפשר לאבד את הלב?
נשארתי צוננת ומרוחקת מכל מה שמתרחש סביבי.
אז אולי אני כבר לא מאופקת, וכבר לא רודפת אחרי כסף ועבודה,
וכל הדברים שתמיד חשבתי שמצפים ממני להשיג, אבל אתה מתת בתוך
גופי, ולא תחזור עוד.

איפה אפשר למצוא לב אבוד?