כל היום היא מסתובבת עם הפרצוף המבחיל הזה על פניה... כאילו
שזה עתה חרב עליה העולם ואין דבר שיעזור לה. היא לא חוותה הרבה
אכזבות בחייה, רק אכזבות קטנות שעל פני השטח נראות כחסרות
משמעות אבל בפנים, בשניות שהן כן משפיעות, הן פשוט אוכלות את
הלב. הן אוכלות אותו ולמרות זאת הלב כמו גומי חוזר תמיד לצורתו
המקורית. את השאר המוח עושה, את הצלקות השכל יוצר. כולם חווים
אכזבות בחיים אבל עליה הם באמת השפיעו, היא לא שכחה אותן אף
פעם. והיא שנאה את העובדה שהן תמיד היו אתה. הם גרמו לכל זעם
קטן להגיע לכל שריר ועצב בגופה ולא נתנו לה מנוח. כל שרצתה הוא
להנות מהחיים כמה שהיא יכולה, לחגוג את נעוריה, נעורים נקיים
מתככים, עצב ואכזבות.  היא צופה באש העצבנית של הנר, איך שככל
שהנר מזדקן וקטן, כך הלהבה נהיית גדולה, משמעותית ואכזרית
יותר. אוכלת כל דבר שבדרכה עומד, אוכלת את הנר. כך גם החיים,
ככל שגדלים, האכזבות גדלות ואוכלות אותנו. אוכלות אותה.