מוקדש לנורית ברונר

השמיים היו יפיפיים , חלקם בצבע הכהה של הלילה וחלקם כבר
התחילו להצהיב , תחילת הזריחה , פחדתי , זריחה מבשרת שעוד יום
התחיל...
היא לא רצתה לדבר אתי , כנראה שהעדיפה להיות לבד, אבל אני ,
אני הייתי צריכה את היחד.
אהבתי אותה , יותר ממה שהיא או כל אחד אחר יכול להעלות
בדמיונו.
השמיים נהיו יותר ויותר זהובים , יום חדש היום , היום שבו אני
אמות.
מחשבות החלו לדבר בתוך ראשי , השתתקתי , שמעתי אותה צועדת ,
תיארתי לעצמי שלא לעברי - יופי זה יקל עלי , למות בלי שהיא תדע
, התחלתי לשרבט לה מכתב קטן-פרידה , כבר היה מאוחר , הייתי
חייבת לסיים את המלאכה .
לקחתי את המתוקה שלי , סכין , חדשה , היא היתה כל כך חדה ,
נקייה , מי מאמין שעוד רגע היא תחדור לתוך צווארי הלבן ?
שוב שמעתי אותה צועדת , היא צעדה כל כך ברכות , הלוואי ויכולתי
לשמוע אותה צועדת לעד....שששש...השתקתי את עצמי , לא רציתי
להיקלע שוב למחשבות עליה , קדימה , האצתי בעצמי.
הרמתי את הסכין , לבי התחיל לרטוט מהר ומהר ככל שהסכין חדרה
עמוק יותר לצוואר , עוד נשימה אחרונה ואני אפול ....שכבתי לי
בחדר , מתבוססת בדמי , מתה.
היא נכנסה , שמעתי אותה צווחת באימה , היא גחנה לעברי ובדקה לי
דופק , לא היה דופק יותר , היא הסתובבה סביב עצמה במשך כמה
דקות ומצאה את המכתב , קראה אותו , היא החלה לבכות , היא הרימה
את הסכין , החדה וכבר לא כל כך חדשה שלי , קירבה אותה לצוואר
ולאט לאט מתה גם היא...