יש לי את זה.שוב. זה מגיע פעם בכמה זמן, לא עוזב, נתקע שם, כמו
איזה עצם בגרון שעם כמה שמנסים להוציא אותה ועם כמה שמכחכחים
בגרון ומשתעלים, היא מגרדת ועוקצת ומדגדגת יותר חזק ויותר קשה
לנשום ונהיים אדומים. רק שאני לא אקיא, לא בארוחת חג!
התחושה הזאת, התחושה הנוראה הזאת. התחושה הרעה של הלבד, שאין
פה אף-אחד  חוץ ממני ומהקירות הלבנים של החדר, שכולם פה אבל אף
אחד לא בשבילי. גם לא בשביל עצמם, בשביל אחרים, אבל לא
בשבילי.
כל אחד נמצא בעולם משלו, עם חברים משלו ורק אני לבד, פה בחדר.
אף -אחד לא מכליל אותי בתוך החברים שלו, אבל היא כן מכלילה
אותי בתוכה, היא כן רוצה בחברתי- התחושה.
היא אוהבת לבקר אצלי לעיתים קרובות, מטרידה, באה ללא כל הזמנה
ונשארת גם אחרי שאני מבקשת ממנה יפה שתלך.
ואני מדברת עם כולם, מזמינה אותם לבוא אלי, שלא ישאירו אותי
לבד איתה, אבל הם רק אומרים "עדיף שניתן לכם פרטיות." וכולם
עוזבים ולא עוזרים לי לגרש אותה.
אבל אני לא רוצה להיות איתה לבד! לא רוצה!
התחושה הזאת חוצפנית, שהיא באה מגיעים איתה כל הריבים והצעקות
והבכי והדמעות. אגואיסטית, רוצה להיות לבד איתי, לא מוכנה לשתף
בי עוד אנשים, רכושנית, מגעילה. כמוני.
אוף! שתלך כבר! זו לא בדידות! אם זו היתה בדידות הייתי שמחה
אבל התחושה הזאת משתלטת על כל איבר בגוף, כל עצב ועצב, נים
ונים, שרירים, עצמות, ורידים, ציפורניים, שיער, רגליים, ידיים,
לב! אוי הלב! כמה שהוא סובל ממנה. דואב ובוכה וזועק! הוא
שונא אותה הכי מכולם, הוא מסתובב ימים שלמים בכאבים, כאבים שאף
תרופה ואף משכך כאבים לא יעזרו לו.
לפעמים הוא פורץ בפרץ בלתי נשלט של עצבים ודמעות, מנסה להוציא
מתוכו את התחושה שמסרבת לזוז, שרוצה להשתלב בתוכו. לתפוס את
מקומו.
שמישהו כבר יקח אותה מפה! שיקשרו אותה בכותונת משוגעים, שיתנו
לה תרופות הרגעה!
למה רק אותי הפכו למשוגעת?
למה רק אני סגורה פה בחדר?
רופא! רופא! קחו אותה ממני!