לעת ערב אתחיל לצעוד אלייך,
אלבש לכבודך חוסר איפוק ושמלה שחורה.
בדרך כמעט אתאווה לפיתויי זרים, שעוצרים ושורקים שריקותיהם
הנלהבות כעדר זאבים העט עליי.
אך לא אאשר.
אמשיך בדרכי הנואשת אלייך ואמצא במוחי מחילה למה שקרה בינינו.
ובדרך, שוב הזיות של טירוף האוחזות ידיי ורגליי ומושכות ממך.
אני רוצה ליפול..נעזרת במעקה התיקווה, וקמה מחדש, פוסעת את
פסיעותיי בפרפור גוף שקט.
לא פרפרים אלה אשר בביטני בוחשים, אלא עקרבי ענק שמייסרים ולא
נותנים לציפייה לראותך להיעלם.
לבסוף אגיע אלייך, ואתה, תוהה מה פשר העיכוב. מתחבט האם להפסיק
להמתין, לא מודע לתלאותיי.
אולם כעת הגעתי אלייך, שומע? הגעתי.
ואחבק את הכתפיים האהובות שלך, אתרפק על חיבוק...
שמחה, עצובה, מבולבלת.
אשקיע צרותיי בשכרות, ואתה תהייה הסם האלכוהולי שלי.
גוער בי.
על מה?
מפציר לדבר.
ואני,
שריריי רפויים, שמלתי כבר קרועה מיד אחרים,
רק בך אמצא נחמה.
כעת אתה כבר לפתע צועק, ואני כבר לרגע בוכה-
כל אשר רציתי היה ללכת ולהיות עמך. אז הכנתי נפשי לאהוב אותך,
והרגעתי גופי , כעת אני לגמריי שלך.
ולאחר שתצעק אז תשאל: "וכי למה הינך בוכה?"