"כולם מדברים על שלום, אף אחד מדבר על צדק..." זמזמו רמקולי
האוטובוס מאזור הנהג, העוצמה חלשה כך שאתה יכול רק לזהות את
השיר אבל לא ממש לקלוט את המילים. אני חושב על איזה צדק איבדנו
ועל מה מדבר כותב השיר. יום קיץ תל אביבי שגרתי, אני באוטובוס
הביתה. יום לימודים קצר במכללה. אני חיי טוב, באמת טוב. כל
לילה יוצא, ישן עד הצהרים, ואז הולך לתפוס שיעור שתיים כדי
שיהיה לי תירוץ לגור פה. האוטובוס מתנהל בעצלתיים, ואני נהנה
מהאור הצהוב ששוטף את העיר.
כבר שבועיים בלי פיגוע, אנשים רגועים יותר, חלק מהלחץ מאחורי
העיניים השתחרר. אתה שואל מישהו מה שלומו והוא עונה בחיוך.
כמו תמיד אני בודק את יושבי האוטובוס לפני שאני מתיישב, וכמו
תמיד האוטובוס מלא בכל טוב של דמויות. שמנה עם סלים, רוסיות
שמדברות קול רם ברוסית, זוג זרוקים כאלה עם מכנסיים קרועים
ורסטות בשער, ובחורה יפה שמסתכלת בחלון. לבושה פשוט. ג'ינס
וחולצת טריקו דהויה.
אני מתיישב לידה, מנסה לתפוס את מבטה, אך מבטה חומק ממני,
מסתכלת מבעד לחלון על האור האדמומי.
אנחנו כבר ביפו, וביפו הרחובות שונים, הכל צבוע בצבעים חזקים,
הכל ישן, כל בניין יכול להוות תמונה מעניינת למצלמה מזדמנת.
בניינים מתפוררים, אווירת שוק, מסגד באופק וערבים. אבל מה לי
איכפת, אין לי כלום נגד ערבים, ובכן כל עוד הם לא מתפוצצים.
ובדרך כלל הם לא מתפוצצים, לא?. ואלו ערבים של יפו, גרים להם
בחפיפה אלינו, אוהבים אותנו היהודים. אולי הם שונאים אותם בלב,
ככה טוענים חלק מהאנשים. מה הפלא, הם חיים פה בחורבות.
טוב הגיעה התחנה שלי וירדתי. הבטתי לעבר האוטובוס המתרחק מנסה
לראות עם הבחורה היפה מסתכלת לעברי מבעד חלון האוטובוס המתרחק,
אבל לא, היא עדיין בוהה קדימה. על מה היא חושבת.
כעבור שבועיים ראיתי אותה שוב באוטובוס, ושוב התיישבתי לידה,
הפעם כבר חושך ואין מה להסתכל מהחלון כל כך והיא מסתכלת על
אילו תמונות שחזרו מפיתוח כנראה בידה. ואני מנסה להעיף מבט ולא
מצליח. ואז באה ההתלבטות, האם להתחיל שיחה?, האם ל"התחיל"
איתה?. אוזר אומץ בתירוץ הרגיל של "אם תהיה חברותי - בדרך כלל
אנשים יחשבו שאתה חברותי סתם ובלי אינטרס." או לפחות יבחרו
להתעלם האינטרס...
"אפשר לראות?" שואל ושולח יד לכיוון התמונות. היא נדרכת אבל
שהיא רואה את פניי המחייכות בביישנות היא מחייכת בחזרה. בחורה
יפה, עיניים שחורות ושער שחור ארוך. לא נותנת לי את התמונות,
אבל מחזיקה אותן בידה כך שאוכל גם לראות. "זו המשפחה שלי"
אומרת במבטא ערבי. ואני קופא, על פני לא מראה דבר, אבל המחשבות
שעוברות לי בראש - "בסה, ערביה, לא יצא לי מזה כלום, ערביות לא
רוצות כלום עם ישראלים - יהודים - אשכנזים כמוני."
אבל אין ברירה וכבר פתחתי בשיחה, ואני חייב להמשיך עם הקטע כי
הרי אני משחק אותה ידידותי, ואני חייב לרוץ עם הקטע, כי אז מה
עם היא לא מתאימה לי, פסולה בגלל שהיא ערביה, אין סיבה שלא
אהיה מנומס ואמשיך להסתכל על התמונות. ארד בתחנה שלי בסוף
וסלמאת פטמה.
"אלו תמונות שדודי שלח לי, המשפחה של דודי גרים בדהינה."
"מחנה הפליטים בשטחים?" - אני שואל
"כן", ועצב מסוים מבצבץ במבטה בזווית העין, "המשפחה של דודי
גרים ב... שטחים...., בכל מקרה הם שלחו לנו את התמונות האלו...
ועכשיו קיבלתי את זה אז אני מסתכלת לפני שאראה להורים."
"זה בן דודי יחיא", אני מביט בתמונה של צעיר עם כפיה מחייך
ועומד ליד בניין בלי טיח שלידו עצי זית, ואני עושה קונוטציה
מיידית בראש לישובים העבריים האלו שאתה רואה כשאתה נוסע לכינרת
בואדי מילק וכל זה.
וכך היא מראה לי ים של תמונות, ואני מסתכל בנימוס, ג'אמל,
חוסין, בילת, וכל מני שמות ערבים, כולם מחייכים, עושים 'פוזה'
לתמונה, לכל אחד סיפור, זה עובד בבניין, זה התחתן עם בת הדודה
משם ומפה, וזה בכלל עשה תואר במשפטים, כל תמונה מעלה על פניה
חיוך מרוחק.
"איך זה לחיות בשטחים בשבילם?" אני שואל אותה. "כמו כאן בערך",
עונה לי.
"ומה עם כל המלחמה הזו, הם לא מרגישים את זה?"
"לא הם אנשים פשוטים... עובדים בשדה... רוצים שלום..."
"אז מה הם חושבים על כל הפיגועים האלה? הם בעד זה?".
"תראה, הם רוצים להיות כמוך, רוצים גם בגדים יפים, גם בתים
יפים, עבודה, מחשב, כסף כמו שיש לכם?"
"אז פתאום זה אנחנו ואתם?" אני שואל בחיוך למראה החומה
שהתרוממה. "מה זה קשור לפיגועים?"
"הם מחזירים, הם פגועים וזו הדרך שלהם להחזיר, פגעתם בהם, בנו,
והם פוגעים חזרה. תבין... אני לא אומרת שזה טוב, אני לא תומכת,
אבל אני מבינה אותם, זו לא מדינה שלכם ולמעשה"
"השטחים או פה לא המדינה שלנו?", אני מקשה.
"מה ההבדל?" היא עונה בתמימות.
"זו התחנה שלי." אמרתי וירדתי.
הפעם כן הביטה בי לפני שהאוטובוס נסע.
וזו לא היתה התחנה שלי באמת, למעשה אלו היו שתי תחנות אחרי
התחנה שלי, והלכתי לי ברגל חזרה הביתה. החושך מתקרב. ברחוב
קבוצות של אנשים פה ושם, רובם ערבים שמתגודדים יחד לדבר על
משהו, מין חבורות. ואני מנסה לא להישיר מבט, לא ללכוד את מבטו
של אף אחד, לא להרגיז, אפילו במקרה. ולא שאני חושב שיהיה משהו,
אבל למה לקחת סיכון. הם שונאים אותנו, אני יודע. ואני פוחד
קצת, כי לילה, וחושך, ואני לבד, והם לא אוהבים אותנו. אותי. עם
מישהו יתחיל איתי שיחה מי יודע לאן זה יגרר, פתאום כעס, פתאום
סכין בבטן. סכין ערבית ארוכה. סכין של שנאה. הרי הם עבריינים
כל הערבים האלו, גונבים מכוניות. אם הייתי הולך איתה הביתה,
בטח אחיה היה ערבי קלאסי כזה, בטח עבריין. בטח היה מביט בי
במבט השפוף הזה שלהם, שכאילו מתחנף אבל שגם יודע שאתה פוחד
ממנו.
כי איפה שהוא בתוך הנפש פנימה, נפש יהודית הומיה. ופאתי מזרח
צופיה השנאה.
זה מה שנשאר להם, אחרי שנשארו בלי כלום, מופלים, מושפלים,
עייפים, כל מה שנשאר להם כמטרה, ככיוון לחיים היא השנאה, ולכן
הם מתאבדים.
פעם שהייתי ילד, אני ועוד כמה ילדים הצקנו באופן שיטתי לילד
אחר, כל פעם שהתחיל לדבר היינו אומרים לו "סתום את הפה." וכשלא
דיבר היינו קוראים לו בשמו ואז כשהיה עונה "מה?" היינו אומרים
לא לסתום את הפה. וכך שבועות. והוא היה מתוסכל, מעוצבן, התכדר
בתוך עצמו, ולבסוף יום אחד התפוצץ, התחיל לנסות להרביץ לכולם,
התיישב על אחד המציקים ולפני שהצלחנו להוריד אותו ממנו, פתח
למציק את השפה באגרוף מיואש. אחרי זה ההצקות דעכו, לא כי פחדנו
ממכות ממנו, אלא יותר בגלל שפחדנו מהמראה שהציב לפנינו, שהראה
לנו למה הפכנו אותו, יצרנו בראשו של אותו ילד תמים מפלצת שלא
היתה שם לפני, והיא השתחררה באותו יום של מכות. הרסנו לו חלק
התמימות הילדותית שלו. וזה הפחיד. האכזריות שלנו שהתגלתה פתאום
בשמש.
ואני חושב על כל זה, ופתאום דפיקה בכתף, ו"סליחה" בקול ערבי,
הלב דופק, מסתובב ורואה באמת נער ערבי. "מה.." אני שואל
חלושות. "יש לך אש?" שואל. "לא" עונה. מסתובב בלי תודה וסליחה
והולך לו.
ואני נשאר שם לרגע. לרגע עדיין עד שהדריכות יורדת.
הולך לי הביתה, הבית כבר פה מאחורי הסיבוב. מתלבט עם לנגב את
הדמעה על לחיי ומשאיר אותה שם. אות קיין פרטי שלי בליל קיץ יפה
זה.