לפני 15 שנה, באוגוסט, הלכתי לקיוסק.
אני כבר לא זוכר לא זוכר איזה, אני רק זוכר שזה היה באיזה
קיוסק ברחוב עם שם שרק צרפתי יכול להביא לך אותו.
הלכתי בתוך המעטפת הפנימית של אמא שלי, כלכך מתרגש מהשוקולד
שעוד מעט יכנס אל תוך הפה של אמא שלי, ואז כמו בכל הסיפורים
הטובים אני יבעט בעיטה קטנה כזאת, מנסה לצאת מהעטיפה הפנימית.
רק עכשיו אני מבין שהייתי צריך לשכנע אותה לא ללכת אל הצרפתי
הזה.
אמא ביקשה שוקולד, ו"שיהיה כמה שיותר משובח". המוכר הביא לה
מהצד איזה שוקולד שעלה 40 פרנק. הוא היה כבר כולו נמס, תמים
כלכך, מת שכבר מישהו יקרע מעליו את העטיפה, והוא יהיה עוד
קורבן לעוד אמא שבהריון שרוצה שהתינוק שלה יבעט לה בבטן.
"הוא חצי נמס, אם אין לך אחר תביא לי סתם סוכריה". אז הוא רק
ילטף לי את הבטן, אמא שלי חשבה.
האדיוט מהקיוסק הביא לה סוכריה, שהיה כתוב עליה שהיא כלכך
מתוקה שבא למות. וואלה חשבה לעצמה אמא שלי, שירגיש קצת טעם
מתוק.
רצנו הביתה, ואני מיטלטל בעטיפה של אמא שלי, מת שהאדרנלין של
אמא ירד, ואני יוכל לחזור לישון, להירגע, ולחזור להיות תמים.
אמא הגיעה הביתה. היא התיישבה על הכורסא בצעד טיקסי מאוד,
פותחת את העטיפה של הסוכריה, לא שמה לב שהסוכריה היתה בצבע
מוזר ומגעיל, ובלעה אותה.
הסוכריה היתה מקולקלת. חמוצה, מרירה, ומגעילה. בלית ברירה אמא
המשיכה למצוץ את הסוכריה. בעטתי לה בעיטה חזקה בבטן, כדי
שתפסיק עם הגועל הזה שכבר נכנס לי לורידים, ואמא כמובן חשבה
שאני אוהב את זה.
15 שנה והסוכריה הזאת עברה לפה שלי.
אני חושב שהטעם המריר והגועל הזה, שגורם לשערות שלך לשמור אף
פעם לא יעלם. בגלל זה אני לא רוצה להביא ילדים לעולם, עוד
אנשים כמוני עם הסוכריה המגעילה הזאת.
בינתיים המוכר הצרפתי כבר מת, ואצלי פראיירים נשארים, ופושעים
מתחלפים.
הפעם יש לי קיוסק מטר מהבית וכל יום אני קונה סוכריה, צנועה על
מקל בטעם תות תעשייתי.
איכשהו, מכל המתיקות הזאת אני בסוף מצליח להגיע לטעם המר
והמגעיל הזה, אחרי ימים שמצצתי את הסוכריה לשווא |