מרוב כל הקטע הזה לגמרי הצטננתי.
נתתי לגשם לרדת עלי למרות שהאישה בתחנת אוטובוס צעקה עלי לפתוח
מטריה, ולמרות שהעיניים שלי קצת הטשטשו וכבר לא יכלתי לראות את
מספרי האוטובוסים. לא יכלתי לראות, זה מה שאני מנסה להסביר לך,
והסיפטיה הרחומה שלי מתחלפת בכעס, מתגלגלת כמו כדור צמר ונפרמת
לחוטים דקיקים שאת צברת במשך שנה שלמה, והחלטת להפיל עלי. לא
יכלתי לראות, ולא בגלל שעצמתי עיניים, אלא בגלל שבמעבר, ראיתי
עתיד שבו אני לא צריכה לפתוח מטריה בשביל לא להרגיש רטובה, שבו
אני מפסיקה לקפוא מקור, כי יש שם מישהו איתי.
ואת לא חלק מזה, אני רוצה פשוט לומר, ואני כל כך עוצרת את עצמי
מאחור, מסרבת לצעוד עם קצוות פתוחים, רוצה לתפור את הכל יפה
בלי להשאיר סימנים, לשם שינוי. וזה כואב לדעת שלמישהו בסוף
ישארו צלקות נפשיות משהו, חומרים שיבגרו אותך לבלי שוב. אני לא
רוצה להיות זו שגורמת לך לאבד תמימות, אני לא החתול המתפתל,
המבריק והשורט. ואני מתקשה להפריד בין המאבק ביני לבין עצמי,
למאבק בינינו. ואת מחזירה אותי לרגשי האשמה, למעגל החוזר על
עצמו, וצובר לו כמו כדור שלג שכבות, עד שלא נראה את עצמנו. עד
שגם את, עד.. "אז.. אז מה?" את שואלת. ואני מסתובבת, לא לגמרי
הולכת, והגשם מטפטף את המילים שלעולם לא יאמרו.