נקודת המוצא. ככזאת, היא אני בה כשהאישונים מתפשטים
ככתם דיו, כשהפה פעור כסמך.
עמימות חרדה מתגלחת
בלהבי אבק המסרבים להיות משהו
מלבד שקטים, מתבדלים.
הלילה בהיר וחסר שירה.
הלאה: השילוש האסתטי הקדוש -
נמשים על כתפיה לשמלת הקיץ המהודקת
לנפילתה הקלילה עד הירך.
ישמור אותנו אלוהים מפינותיך,
מקופלות, מבושמות, צורחות אור
מרעידות בקולן היבבני
גירודים אחרונים מקצה ציפורניים
גחמניות.
שגעונות חסינים למיתוס, בדיחות שאני לא מבין.
גם זה ישפיע עליך.
ישמור גם
אותך משאריות מילים על הלוח,
זכרונות מהשעה הקודמת,
משוואות חצי מחוקות
המשתעשעות במחשבות ודולפות
פנימה,
רחבות יותר מכל רגע,
הן פולשות
לאחרי וללפני
מאגפות מהפינות את העכשיו, מתעבות.
והרעש גדל, נלחץ עמוק לאדום דלקתי.
