עוד שתי דקות והזמן יעבור. הוא יסתכל בשעונו היוקרתי, ימצמץ
בעיניו העייפות, יפהק פיהוק רחב ויגיד שזמננו תם ושנמשיך בפעם
הבאה.
ועוד לא הספקתי להראות לו כל מה שיש לי.
את כל היצורים הירוקים שחיים אצלי בראש וקודחים קידוחים עמוקים
עד לתודעה שלי, את כל עשרות הגופות המרוטשות והאיברים הכרותים
שמונחים אצלי במחסני התת-מודע ומקוטלגים לפי צבע, גודל ומשקל.
את כל הסימנים הכחולים על הגוף שלי לפני שיהפכו לצלקות מכוערות
בנפש, ובמיוחד את החברים שלי, שגרים לי בראש וגורמים לי מדי
פעם ללכת ערום ברחובות.

הנה מסתכל בשעון.
הנה ממצמץ בעיניים.
הנה מפהק.
הנה "טוב זמננו תם, נמשיך בפעם הבאה".

והיצורים הירוקים שחיים אצלי בראש מפסיקים לקדוח ומתחילים
לצרוח, והכל מסתחרר.
הם נוזלים לי מהאוזניים ומתחילים להלום בו ולרטש אותו ולקטלג
אותו לפי צבע, גודל ומשקל.
ואני עומד בצד, בשקט. עומד ולוחש:

1964, יום, בריכת שחיה.
התערבות ביני לבין אורן הבוכרי מי מצליח להחזיק יותר זמן
במים.
אויר.
אויר.
אויר.
לסתום את הפה.
לצלול.
הכל כחול מתחת למים - חוץ מאורן הבוכרי. הוא שחור.
האוויר נגמר. התחושה בגוף נגמרת. החיים נגמרים.
אורן מפסיד ויוצא מהמים. אני מחייך לעצמי בשקט, יודע שניצחתי.
צף לי בקלילות במים, לוחש לעצמי:
"הכל בראש דורי...

...הכל בראש דורי".

כל הסימנים הכחולים על הגוף שלו הופכים לצלקות בנפש. הנפש
שמעכשיו לעולם תמשיך לרחף בחלל הריק. בין המוני סירנות משטרה
שהולכות ומתקרבות, בין צרחות השכנים ובכי תינוקות.
אני כבר לא שם.

רחוב בוגרשוב, שעה 02:00.
מהלך לי עירום בין עשרות אנשים ומכוניות.
אם רק היו יודעים מה עובר לי בראש.
אם רק היו יודעים.