מבעד לחלון לא חדלתי מלשמוע את צעקותיה של הגברת עד שלרגע
מסוים נדמה היה שזהו הצליל היחיד היכול להישמע.
שבוע תמים קודם לכו ולאחר שסיימתי את סידורי ההלוואה בבנק,
פתאום נגלה לעיני רכב ישן חונה במרפסת הבית השכן, לא מיאנתי
להעמידו על מקומו, ניתן לומר שדחיתי זאת לאחר מנוחה קלה של
שעות אחדות, ואחר שבתי לשדה הקרב רתום וחמוש בלגיון מסמכים
וגינונים אשר שמרתי לרגע שכזה בכיסי האחורי.
מה רבה הייתה הפתעתי כאשר ציפיתי לגבר ואישה גדולי ממדים ובעלי
חיות מאיימת, אשר ויכוח ארוך, לעיתים אף אלים עשוי להתפתח עמם.
אך הנה, דופק אני על דלת השכן אשר מכר ביתו לפני חודשים מספר,
וקול דק וחלוש עונה לי מן העבר השני, "עוד רגע", אמר הקול,
ואני טופפתי בעצבנות ברגלי, והעברתי את ידי דרך שערי, הבחנתי
כי קולה של אשה עדינה הוא זה. לא עברו רגעים מספר, והדלת נפתחה
כלפי פנים בחריקה קלה, לרגע אף העברתי במוחי הצעה שמה ארתם
למען דלתם ואשמן אותה בעצמי כמחווה בין שכנים. "שלום", היא
אמרה במבטא לטיני קל, ולרגע מסוים נדמה הייתה שהיא בושה בו,
"אפשר לעזור לך?".
-"תהיתי אולי אתם צריכים עזרה, מכיוון - ".
"או לא, באמת שלא, תודה רבה על ההצעה, אנחנו בסדר".
לרגע הופתעתי מהביטוי 'אנחנו', שמה היא לא לבד, אולי בעלה
בסביבה, איני רוצה להישאר חסר כל סיבה הגיונית, הדבר עלול
להראות חשוד.
"את נשואה?", זרקתי לאוויר ומייד התחרטתי על הפליטה החטטנית
ומיהרתי להציב חומה, "אני מצטער על החטטנות, פשוט -".
"לא, לא, זה בסדר גמור", אמרה בקול חינני ומתוק, "אני לא
נשואה".
איני יכול להגיד בלב שלם כי הדבר נראה לי משונה מאוד, הביטוי
'אנחנו' שוב חזר והתהדהד במוחי, שב וזרם דרך פי, "את לבד פה
?", לרגע רציתי לקבור את עצמי על הפזיזות או די בכך שאראה סמוק
לחיים ואסגור את הדלת בבושת פנים אחרי. אך לא אני הוא זה אשר
הסמיק, לפתע חיוך קטן נפרס על פניה, מותיר אחריו גומות חן
יפהפיות, ולחייה האדימו בן רגע, "אני יודעת שזה ישמע מוזר",
אמרה, "אבל עלי לטפל באחי, היכנס פנימה, טיפשה אני על החוסר
נימוס, בוא היכנס", הנהנתי בראשי ופעמי לעבר סלון ביתה.
"זה אחי", הצביעה לעבר ילד קטן ושחום עור כמותה, עיניו היו
גדולות ומימיות, ופיו קטן ודק כגפרור, אוזניו גדולות מעט, אך
לא חסרות חן לחלוטין, הוא חייך אלי והושיט את ידו, "הלו", אמר,
נראה היה ששפתינו חדשה לו במקצת, "מאיפה אתה?", שאל בקול סדוק
ואטום.
"אני מהבית ליד - השכן", השבתי, ונראה היה שהוא מהרהר בדבר,
"אתה נהנה פה?", קטעתי את הרהוריו.
"לפני כמה שעות הגענו", הוא ענה וחשב שזה מספיק על מנת להשיב
לשאלתי, ובכן, זה היה די והותר, מבטי הופנה אל אחותו, נראה היה
שחיוכה לא נמוג מפניה, וגומות החן נראו אז כה ציוריות.
"אם יש משהו שאני יכול לעשות - ", אך שוב קטעה אותי ללא בושה
ובעשותה כך קולה נהיה מהיר ולחוץ, "לא, ממש לא, אנחנו מסתדרים,
תודה לך", משהו הפריעה לי עמוק בפנים בדרך שבה קטעה את דברי
בכזה חיפזון, ומבטה הפונה אל החלון בכל פעם אשר הזכרתי את עצם
הגיעתם. עצם ההתבוננות הדואגת באחיה וחוסר הנימוסים המובהק
כאשר נתנה לי לחכות זמן רב מחוץ למפתן ביתה, ולא חשבה אף
להזמין אותי פנימה החל לשחק בדמיוני משחקי בלשות והרפתקה אשר
לא ידעתי כמותם במציאות.
"עלי לחזור", פניתי אליה בעודה מרתיחה מים בקומקום, "רוצה קפה,
תה אולי?", התעניינה, אך עם זאת ידעה כי עלי לסרב לדבר משום
שהודעתי על פרישתי, עטיתי מסכה נאיבית על פני, הודיתי על הקפה
והצטערתי על שאיני יכול להישאר עוד זמן מה, נפרדתי מהילד
לשלום, ופעמי לעבר ביתי.
צעדי היו קטועים ולא יציבים, מחשבתי נדדה בדמיונות כזב על עברה
המעורפל, שמה היא פושעת נודדת או פרוצה אשר נטשה את עיסוקה
למען חיי עם פשוטים.
אנדרלמוסה של רהיטים שבורים, תמונות מזכרת מנופצות, ואף סכו"ם
וצלחות והכל לנגד עיני ההמומות. דבר מה נראה לי חשוד כאשר הדלת
הייתה פתוחה, אף חשבתי לרגע כי שכחתי לנעולה, ועל כך נזפתי
בעצמי על חוסר האחריות, אך הכאוס, הכאוס הארור אשר נפרס לעיני
הפילני על ברכיי ושיחרר דומע מעיני. בכל מה שקשור לרכושי הפרטי
הייתי נוקשה ביותר, אך הייתכן הדבר כי בחצי השעה כאשר הייתי אך
ורק בבית השכנים, נכנסו פורצים והפכו את המקום, ניגשתי לחדר
השינה ומצאתי את הארנק ללא פגע, איך ייתן?, תמהתי הרי היה גלוי
לעיין, ועל כך נזפתי בעצמי בשנית.
סידרתי ככל יכולתי, מטאטא מעט, מרים את מה שנפל, ומשליך לשקית
האשפה את השבור ואת אשר אינו ניתן לתיקון. יישרתי את הספה על
מקומה, וייצבתי את תמונות המשפחה חסרות הזכוכית על השידה.
לאחר כחצי שעה בקירוב הגיעו שני שוטרים לבושי מדים וביקשו
פרטים על הפריצה, "דבר ערך נגנב?", שאל אחד מהם בקול בס עמוק,
"כסף?, תכשיטים, "ניירות ערך?", הוסיף האחר.
"לא, לא, שום דבר", עניתי משתומם.
"אז הפריצה קרתה בין 9:00 ל9:30, נכון?", שאל קול הבס.
"נכון", אישרתי.
"ובכן, אם שוב דבר לא נגנב - ", אמר קול הבס.
"והנזק היחידי הוא המנעול השבור ומסגרות הזכוכית - ", ענה האחר
ואני הוספתי, "ושלושה צלחות".
"ושלושה צלחות", חזר אחרי השוטר השני, "אז אין עוד מה לעשות,
נעדכן אותך בפרטים, שלום".
איני יכול להגיש שלא הייתי מאוכזב מעט מן הדרך בה הם טיפלו
בנושא, בכזאת קורת רוח, בכזאת שאננות, כאילו שום פשע לא בוצע,
כך הם אמרו, "'שום דבר לא נגנב'. והנזק?", התרגזתי מעט ופניתי
לחדר השינה, לבדוק שוב כי דבר לא נגנב, ואכן אף לא מטבע אחד
עזב את ביתי.
לאחר שבוע, בעודי מנקה את הבית קולות צעקה החלו בוקעים מבית
השכנים, לרגע אף חשבתי לרוץ לדירה לעזרתה, אך חוסר נימוסי
והחטטנות הבלתי נסבלת כבר עברו כל גבול, ולא די בזה כדי
שרשימתי תדושן בהגיעי לצומת הדרכים אשר בשמיים וגורלי -  חיי
סבל בשאול.
חלפה לה שעה קלה, והצעקות לא רק שלא נפסקו, אף החלו להתעצם, לא
הצלחתי להשיג את תוכן השיחה באוזניי, לכן יצאתי מן הבית,
ומכונית לא מוכרת ניצבה מן העבר השני של המדרכה, צבעה אדום
מלוכלך ופגושה עקום ומחוץ.
צעדי נחפזו עד לכדי ריצה איטית, התנשפתי מספר רגעים ופתחתי את
הדלת בעוז, צליל חריקת הדלת הצורם הקפיא את כל הסובבים על
מקומם.



לא רק שכעס, ופניו החמוצים הביעו זאת, אלא גם הוציא מכיס מעילו
אקדח, והניפו באוויר לעומתנו. ידו רעדה בתחילה, ועיני הבחינו
כי הוא מזיע במצחו, חששתי שמה עלול הוא לפלוט כדור לכן ניסיתי
להרגיע ולהתקרב די הצורך על מנת לנטרל את הסיכון. אינני אדם
אמיץ, אך מראה האישה היפהפייה שחומת העור, ועיני הדבש הבוכיות
שלה, גרמו לי להאמין שאין לה אחר בעולם מלבדי.
"כלבה!!", החל לצעוק, "פרוצה בוגדנית", נופף את האקדח לעברה.
"תירגע" פניתי אליו, ידי באוויר. "הכל בסדר".
"לא!!, הכל לא בסדר, ככה היא בורחת עם הילד - בוגדת".
לשמע דבריו התבוננתי שוב באישה והילד, אך הפעם מזווית שונה,
מזווית של הבנה וחמלה, הצטערתי על גורלם של השלושה. הצטערתי
מאוד.
שתי יריות אקדח סיימו את הסיפור. הבחור המזוקן ירה לעצמו בראש
ונחת בחבטה אדירה על רצפת השטיח וחור מדמם בטבור מצחו. חיבקתי
את כתפיה של האישה, וראשה נטמן בתוך צווארי, הילד ניגש חרש
לגופת אביו ומבטו הצונן בחן בחדות את האקדח דקות ספורות מבלי
להניד עפעף.  
אינני יודע דבר, אינני גם רוצה לדעת עוד.