כאבי הסתום
שזעקתי לתוך שמיכתי הסתורה
לבכות את בתולי עלומיי
יללות שייללתי אל
אין-האלהים שהתייצב
בכיעורו הלא מפואר
להמליך עצמו על עולמי

כחייל מרופט לבדי אעמודה
לשמור על הבונקר הריק
בלילות חשכה סעורים
ופניי העלו קימשונים
מהכפור שאחז בציציות ראשי
לצרוב עליי גרוני
אל האופל שהביטו בו עיניי
באלפי עיניו הסומות,
כי נעזבתי מאהוביי
כי נותרתי כשה אובד דרך
כשרח עודף בגן החיים

זעקתי קדיש על נשמתי
"יתגדל ויתקדש שמו הגדול
של יושב תהילות הכרובים"
ושמי הקטן התפוגג לו
בעולם שברא כרצונו
ללא ישועתו הצומחת לאיטה
כטביעות אצבעותיי
על זכוכית חלוני הסגור
כזרזיף טל בבוא השמש
לשרוף בו בים של אור

כמה דומיות שלי שוות תהילה אחת שלו?