היה היה אדם בשם פולי. פולי היה יידוען מפורסם ביותר וכולם
הכירו אותו כסופר ומשורר מן המניין. הוא היה בן אדם טוב וכולם
אהבו אותו. לא סתם אהבו אותו, העריצו אותו! כל הבנות רצו אותו
וכל הבנים רצו להיות כמותו. למה? שאלה טובה. התשובה לכך תישאר
אפופת מסתורין לעולמי עד. ולא בגלל שאני סתם חרא של בן אדם
ואין לי כוח לספר לכם, אני בעצמי לא יודע. תמיד, אם היית יוצא
מהבית ומטייל לך בסתלבט בצפון תל אביב, היית רואה אותו. כל פעם
עם מישהי אחרת. וזה לא נפסק שם, לפעמים הוא היה עם מישהו אחר.
פולי לא היה הומו, הוא פשוט היה כל כך אחלה גבר, שלא היה לו
נעים להגיד לא. אפילו לגברים. כמובן שאם זה היה בן אדם אחר אז
סביר להניח שהצהובונים היו מלאים שקרים ושמועות מטרידות עליו.
הם היו כותבים שהוא בועל קטינות. או אולי אפילו מפריזים
וכותבים שהיה אוסף תמונות וסרטי וידאו שלו עם כל מני אנשים בכל
מיני פוזיציות מעניינות. אבל גם העיתונות אהבה אותו. הכי אהבה
אותו בכל העולם הייתה מרי. מרי לא סתם העריצה אותו כמו שאר
האנושות. היא ממש חייה את הסיפורים והשירים שלו. אבל מרי הייתה
מופנמת. אולי זה קשור לעובדה שהיא נולדה בלי היכולת לדבר.
רופאים אף פעם לא הבינו את הבעיה שלה ובכל מיני בדיקות
חודרניות ולא נחוצות הם אף פעם לא הבחינו בבעיות במיתרי הקול
שלה. מבחינה מוחית היא תיפקדה מצוין. חוץ מהעובדה המרגיזה שהיא
לעולם לא הוציאה מילה מהפה. מרי תמיד עקבה אחריו לכל מקום
וידעה הכל על חייו של פולי האהוב. היא ידעה עם מי שכב, ועם מי
לא. היא ידעה איזה סרטי ג'ון ווין הוא הכי אהב, ואיזה לא. היא
ידעה מה הוא הכי אהב לאכול בעולם, ומה לא. אפשר לסכם את זה
כאובססיה טיפוסית של נעורים. אפריז ואומר, שהיא נשארה נערה עד
גיל שלושים וחמש. במעונה הפרטי, אספה מרי כל דבר שקשור לפולי
אהובה. בין אם היו אלה פיסות מוך שנשארו במכונת הכביסה שלו,
ובין אם היו אלה תמונות מהעיתון. במבט חטוף אל אדן חלונה אפשר
אף להבחין בחוט תיל דקיק אליו מוצמדים בשורה עשרות קונדומים
משומשים שאספה מפח האשפה שלו. על מדף ספרייתה ניתן למצוא את כל
ספריו ולקטי השירים שלו. ספרים כמו "כאבים של מחזור" ו"חללית
לשעבר". ובמגירה חבויה שליד מיטתה היה אף אפשר למצוא את
עבודותיו הראשונות והפחות ידועות כמו "שתיקה של נערה" ו"רצח
ראש ממשלה".
הוא הוציא מאות ספרים ואת כולם היא אספה. אבל היה משהו שהיא לא
ידעה עליו. משהו שאף אחד בעולם חוץ ממנו לא ידע. לפולי הייתה
מחלה מוזרה שכבר לא באמת קיימת. המחלה הזאת גרמה לכל מה שהוא
כותב להפוך לאמת. אולי זה נשמע כמו עסקה מצוינת אך לא ולא! כי
למחלה היה צד שני. על כל סיפור שפולי כתב, המחלה אכלה פיסה
מהמהות שלו. בהתחלה היא דפקה קצת ביסים בעבר שלו. אחר כך לעסה
את האישיות שלו. וכך לאט לאט עיכלה את תוך נפשו. והסיפורים
שהוא כתב היו מדהימים אחד אחד. אפילו אחרי שהמחלה אכלה לו את
כל המוח הוא המשיך לכתוב סיפורים מדהימים. וכולם היו אמת. כל
אחד ואחד מהסיפורים היה שבב מהמציאות. פעם היה כותב על איש
שנרצח, או אישה שנאנסת ופעם אחרת על אהבה צעירה ואנשים שכולם
מעריצים. ובין סיפוריו הראשונים היה סיפור על נערה צעירה בשם
מרי שהייתה לה אובססיה כלפיו. לפי הסיפור המקורי שלו מרי מתה
בגיל שלושים וחמש מסוג מיוחד של סרטן במוח שגרם לזה שהיא לא
תוכל לדבר. הסיפור האחרון שכתב היה על סופר חסר ניסיון שכתב על
עצמו סיפור. ואחרי שסיים את הסיפור האחרון שלו המחלה לקחה
נגיסה אחרונה ובלעה את הקיום שלו. אך עדיין הסיפורים שלו נשארו
אמת... חוץ מסיפור אחד על נערה צעירה ואילמת שהתעוררה לילה אחד
וגילתה שהיא יכולה לדבר...
הבית שלה עדיין מלא בספרים של סופר שכוח אל. והיא עדיין מעדיפה
לא לדבר יותר מדי. אבל פיסות המוך וגזרי העיתונים הריקים כבר
הושלכו לפח.
היא בהריון עכשיו, הנערה בת השלושים וחמש שלא אוהבת לדבר הרבה.
אבל אף אחד לא יודע מי הוא אבי התינוק. ואף אחד גם לעולם לא
יידע.