בחלק הקודם דובר על האהבה הרומנטית, זו שבין גבר לאישה. אך
מונח האהבה עצמו, רחב הרבה יותר והוא מקיף אהבת חברים, אהבה
בין הורים לילדים, אהבת מולדת, אהבה לרעיון ודרך. כמעט בכל אשר
נפנה מוצאים אנו אהבה, בעיקר אהבה כפיסגה של משהו. מדהים
שבעולם כה קר ומנוכר - לאהבה כל כך הרבה סוכנים, שתדלנים
ונציגים.
וככל שהעולם קר ומנוכר יותר, כך עולות מניותיה של האהבה
ומתרבים שתדלניה, כחייל מיוחם המוקף בגברים שעירים הרחק מן
הבית וסביבו על הקיר בחדרו עשרות תמונות של בחורות ערומות.
האהבה כמאזן פנטסיוני למציאות קרה וחסרת אנושיות. אך היא לא רק
מושג פנטסיוני, היא גם מושג אינפלציוני; הולך ופוחת ככל שעובר
הזמן. כך זה בנישואין, ובמערכת יחסים וכך זה במהלך חיינו: שהרי
התינוק פורץ לעולם ומתקבל בהרבה אהבה; מסביב -  אנשים רבים
השמחים על הרך הנולד וכך זה מתחיל. וככל שהחיים מתקדמים מנקודה
זו והלאה, יורד מפלס האהבה האוטומטית ומתחיל חיפוש אחריה,
מצוקה בעקבותיה. ומאוחר יותר, בשנות הבחרות, מגיע תור שברונות
הלב (הסינדרום של: ''מי שאני רוצה לא רוצה אותי ומי שרוצה אותי
זה דווקא מי שלא מוצא חן בעיני'') ומשברון לב אחד לשברון לב
אחר - מתחתנים, ולאט לאט מתייבש נחל האהבה ומתגלה הערוץ החרב
של העדרה. אנשים זקנים כבר לא חיים עם אהבה, לא מצפים לאהבה,
הם נושאים עימם את הצלקות היבשות של מה שהיו פעם פצעים פתוחים
של אהבה. היום, מה שגרם לפצעים -כבר איננו, והחריצים שנחרצו
בהם, מראים את העקבות שהאהבה - או הכמיהה אליה - חרטו בהם
במהלך השנים. שהרי נולדים אנו אל תוך האהבה וגדלים הרחק ממנה,
אל תוך האנטיתיזה המושלמת שלה.
ממצב של פעוטות שהרבה אנשים מרעיפים עליהם הרבה אהבה - אנו
מגיעים בסופו של דבר להיות חלק מרבים, המתחלקים בנפח האהבה
המורעף על פעוטות אחרים. הנה כי כן, בהתחלה אנו מתחלקים
באהבתנו לצאצאנו עם בן הזוג -  אחר כך אנו מתחלקים באהבתנו
לנכדינו עם זוג נוסף, הסבא והסבתא מהצד השני. עתה זה תורם של
הצעירים לספוג אהבה וכבר אנו אסירי תודה על כך  שניתן לנו בכלל
לקחת חלק בריטואל של האהבה, אפילו עם זה 'רק' בצד המעניק.
עכשיו במקום שהאהבה תהיה מופנית אלינו, אנחנו מוצאים שזה אנחנו
שצריכים להיות יותר ויותר, הספקים שלה. כך שבמהלך חיינו אנו
נדונים לנוע ממחוזות האהבה השלמה של ילדותנו אל מחוזות האהבה
החלקית של בגרותנו ומשם אל מדבריות הבדידות, החרדה, הזיקנה,
השכול והערירות. ולבסוף - הקרשנדו הנורא מכל, המוות. וזה מוזר,
שמשהו שנולד אל כל כך הרבה אהבה - גדל אל ההפך הגמור שלה.
בסרטים הוליוודיים מנסים לגרום לנו להאמין שהדרך יכולה להיות
הפוכה לגמרי; שאפשר להתחיל מקיום של מצוקה וייאוש ולסיים בקשת
בענן, סינדרום סינדרלה. ולא רק סרטים הוליוודיים, גם הדתות,
מתוות  מסלול ההפוך למסלול החיים: אתה במצוקה, אתה חוטא? האמן
באלוהים והוא יתן לך אהבה מושלמת. אך, כאמור, טיבעו של מסלול
חיינו, שהוא משרטט רק מפה אחת, מפת המסע אל הגלמודיות. זה
גורלנו, של כולנו, כך נגזר עלינו. אדם זקן, אדם בן שמונים, "מה
יש לו בחייו"? אדם בן שמונים יש לו רסיסים פעוטים של נוחם
בשגרת יומו, ואהבה? הס, הס מלהזכיר, שיהיה מבסוט אם הנכד בא
ביום שבת, קופץ לו על הברכיים ומורט לו קצת את הזקן.  מדוע, אם
כן, מאכילים אותנו בקישקושים האלה, ש'החיים מלאים אהבה, שאי
אפשר בלי אהבה, שאהבה עוזרת לכל, שהיא פתרון לכל. "ALL YOU
NEED IS LOVE". שאם רק נלמד, אם רק נבין, אם רק נהיה בסדר -
האהבה מחכה לנו. למה לא מספרים לנו את האמת? שבעצם אהבה היא
מצרך שהטבע מצייד בו את כל מה ומי שהוא תמים, רך וחסר ישע, כדי
שיגדל ויוכל להגיע לתיפקוד עצמאי בכוחות עצמו, בעולם נעדר
אהבה.
אבל אנחנו כבר הותננו, חותם האהבה הוטבע בנו ואנו נעים ונדים
כל ימינו, בחיפוש נואש אחריה.  חלקה של ההתנייה החזקה הזו
מקורה באותה קבלת הפנים לה זכינו בשנותינו הראשונות. התרגלנו ,
ומאז - אנו מחפשים כמסוממים את המנה הבאה. חלקה האחר נובע מן
הנורמות החברתיות ומן האמונות הדתיות.
התפישה החברתית הפורמלית מדברת על אהבה בנישואין, על אהבת
המשפחה, על אהבה בין ידידים. הנורמות הבלתי פורמליות מטפחות את
המיתוס של האהבה הרומנטית, של אשליית ההתאהבות ממבט ראשון, של
"אהבה כמו בסרטים". והדתות, כאמור -  מדברות על סופר-אהבה, על
אהבת האלוהים, על אהבת הבריאה.
אהבה זה חיתול המגן על הישבן. אלה צבעי הפרח שנועדו לפתות את
הדבורים והפרפרים. אהבה היא לא מחוז חפץ, היא פרוזדור אל
ערירות הולכת ומתמשכת. אך אנו בשלנו, עם ההשתוקקות הזו , עם
האמונה הזו - שאי שם בהמשך הדרך - מצפה הפייה הטובה של האהבה.
וכי חלקנו לא יגרע.
האמת היא, שכל המיתולוגיה הזאת, הפנטאסיולוגיה הזאת של האהבה
שכולם כה עמלים לטוות סביבינו, היא בעצם חרושת של שמועות,
קביים שנועדו לאלה שהם נכים מעצמם, אינוולידים לגבי ההוויה של
עצמם. רובנו, לאחר שעברנו את שלב הגמילה של הינקות וילדות,
מתחילים להתרחק, בעידודן של הנורמות החברתיות, מן היישות
הפנימית שלנו, מן הבית האמיתי שלנו, שרק בו יש נוחם, רק בו יש
קבלה, רק שם יש התפייסות כלשהי של הגוף עם הנפש.
בהעדר הזיקה המנחמת הזו שלנו עם עצמיותנו הפנימית - האהבה היא
המרשם שמוכרים לנו כדי שנתמכר לו - כתחליף. ומאהבה לאהבה,
משברון לב להעדר האהבה - הולכת ונשכחת המודעות לעובדה שבפנים
בעצם אנחנו עניים, שבפנים אין לנו את עצמנו, שבפנים יש לנו
נסיכה נטושה, שהיא הוויתנו הבוכה כל הזמן והכמהה להתאחד עם
אדונה, אהובה וידידה - איתנו. הולכים אנו ושוכחים כי הקרע
האמיתי קיים בתוכנו ושבעצם גלמודים אנו מעצמנו. בהעדר קשר עם
הישות שחייה בתוכנו, שהיא אנחנו ולא אנחנו, שהיא קיימת בזכות
עצמה ועם זאת היא המהות האמיתית שלנו - כל הדלקים שבעולם לא
יצליחו לשמר את אש האהבה, כי בסופו של דבר האהבה היא מבוי קסום
לקראת מציאות קשה, היא כסות-שווא לערוות הנתק הקיים בתוכנו,
ביננו לבין ההוויה שלנו, נתק דרכו מציצה ריקנות אפילה וסתמית.
בקרע  הזה שבין האני המודע לבין ההוויה העלומה שלנו - פוער
האין את תהום חידלונו וממנו אנחנו בורחים וזועקים: "איה האהבה
שהובטחה לנו"?

ביבליוגרפיה:
ספר חשוב, הבא מנקודת מוצא דומה לזו המצויה בשתי המסות (חלק א'
וחלק ב') הוא סיפרה של ד"ר אווה אילוז: "האוטופיה הרומנטית בין
אהבה לצרכנות" הוצאת זמורה ביתן.