את העבודה במוניות "שרונה" התחלתי אחרי התיכון. ידעתי שלעבוד
בתחנת מוניות אחרי התיכון זה קצת מוזר, בעיקר בשביל בחורה, אבל
זה היה כסף טוב והעבודה הייתה די פשוטה אחרי שלמדתי איפה ממוקם
כל רחוב. ישבתי בחדרון הקטן, קיבלתי שיחות ושלחתי את הנהגים
לאן שהלקוחות בטלפון ביקשו. רוב הנהגים היו בשנות ה40 שלהם,
קצת שוביניסטים אבל מאוד אבהיים.
הפעם הראשונה שבאמת חשבתי על הנוסעים הייתה באמצע אוגוסט, בערך
ב9 בערב. המתקשר היה גבר.

"מוניות שרונה, שלום" עניתי.
"שלום. אני צריך מונית" הוא ענה. הקול שלו הוא זה שהבהיר לי
בפעם הראשונה בחיים שלי למה אמא שלי מתכוונת כשהיא אומרת
שריצ'רד גיר מאוד "שרמנטי".
"מאיפה?" חייכתי.
"המרגנית 10" הוא ענה.
"ולאן?". התכוונתי שרק יגיד לי אם מקומית או לא, אבל במקום הוא
ענה "מלון מרידאן, דרך פתח תקווה 48"
"אין בעיה. חמש- עשר דקות. יצפצפו לך"
"לא תודה. אני אחכה למטה"
"אין בעיה. הם כבר אצלך. ערב טוב"
"גם לך. תודה"
ניתק. כבר ידעתי מי הוא בדיוק. גבר בן 50 בערך, שיער כהה
מאפיר, חיוך כובש ואישיות שתכשף גם נערה בת 18 וגם אישה בת 60.
אלה הלקוחות שאני הכי אוהבת.

המחשבות שלי חזרו אל השולחן הקטן, אל נורות הטלפון ואל הקשר בו
הנהגים צעקו בעצבנות שהם מחפשים מטרה לנסיעה שלהם כי "דלק עולה
כסף".
"מוניות שרונה שלום"
"כן. אמממ אני צריכה מונית" אישה צעירה, בסוף ה20, אולי תחילת
ה30.
"מאיפה?"
"גולומב 28"
"לאן?" מקומי? לא מקומי?
"דרך פתח תקווה 48"
"מלון מרידאן?!" שאלתי בהפתעה. כבר קרה לי ששתי מוניות הוזמנו
לאותו אזור. אבל לאותו מקום? ועוד מלון?
"כן.." היא ענתה בהיסוס.
"אין בעיה, אין בעיה. אני כבר שולחת. יצפצפו לך שתרדי למטה"
"אוקיי. תודה"
"להתרא- -". ניתקה לי באמצע.
היא יפה. שיער צבוע בגוונים של אדום, שפתיים ורודות ויכולת
דיבור מוגבלת במצבים מביכים.

מאותו ערב, הם התקשרו פעמיים בשבוע. השיחות הגיעו בהפרש של
כחצי דקה, בין 9 ל11 בערב. בהתחלה לא ידעתי שזה אותו זוג. עם
הזמן התחלתי להכיר את הקולות שלהם וגם ניסיתי לשלוח אליהם
נהגים שונים כל פעם-  כדי שלא ירגישו שיש עוד מישהו שיודע מה
הם עושים.

אותו זיהיתי כבר מהשיחה השניה. אחרי כמה שיחות גם הוא כבר הכיר
אותי וגם ידע שאני יודעת מה הוא עושה. הוא ידע שאני יודעת שהוא
לא רוצה שהנהג יצפצף לו מלמטה כי הוא לא רוצה למשוך תשומת לב
ואני לא אמרתי כלום ורק המשכתי לשלוח אליו מוניות. המצאתי לו
אישה וסביר מאוד להניח שגם הייתה לו אחת. הוא מצא חן בעיניי,
אז הפכתי אותה לשתלטנית, עסוקה וקרירה שאיימה שתהרוס את
הקריירה העתידית שלו בפוליטיקה אם יעז להתגרש ממנה.

היא, לעומתו, הייתה מאוד שקטה. החלטתי שהיא מתמחה במשרד עורכי
דין קטן. היא רצתה סיפור אהבה נדוש ומטופש. היא באמת אוהבת
אותו. היא גם די בטוחה שהוא אוהב אותה, אבל העובדה שהוא עדיין
עם אישתו מטרידה אותה- בעיקר כשהיא מתקשרת לבקש מונית שתקח
אותה לאהובה בחשאיות פעמיים בשבוע.

עברו כבר כמה חודשים, בהם קיבלתי פעמיים בשבוע שיחות ממנו. כל
שיחה שקיבלתי מ"השרמנטי", כפי שנהגתי לכנות אותו, הייתה גורמת
לי לחייך חיוך של אושר. התחלתי להתאהב בקולו. הוא ידע את שמי
וכל פעם ששמע את קולי שמח שאני שם ולא רונן, שהיה מחליף איתי
משמרות כשהייתי עסוקה. הוא היה כל מה שכל אישה מחפשת: מושך,
מקסים, רומנטי ובעיקר מסתורי. הוא היה כל מה שדמיינתי שגבר
צריך להיות. הגיל לא הפריע לי.

היא הייתה גורמת לי לשכוח כמה ששמחתי לשמוע את קולו. עוד לפני
ששימחתי מיצתה את עצמה מהשיחה הקלילה שניהלתי איתו לפני מספר
שניות, היא הייתה מתקשרת וקולה העצוב היה הורג את מצב הרוח
הטוב שלי לשאר הערב.

קולו מערפל החושים התחיל להכעיס אותי עם הזמן. הוא היה כל מה
שאישה רוצה. הוא היה כל מה שהאדמונית השקטה רוצה והוא לא שם
לב. הוא אהב אותה והיא נתנה לו להתייחס אליה איך שרצה- העיקר
שימשיך להפגש איתה, העיקר שלא תאבד אותו.

היא הפכה עצובה יותר ויותר משיחה לשיחה. כל שיחה שהתקבלה מאותו
קול שקט גרמה לי לרחם עליה יותר. רציתי שהיא תעמיד אותו
במקומו, רציתי שהיא תגיד לו שהיא רוצה שהוא יעזוב את אישתו, לא
משנה מה זה יעשה לקריירה המזדיינת שלו. כן! בדיוק! הקריירה
צריכה לבוא אחרי האהבה ולא להפך!

שנאתי אותו. הוא דיבר בשקט רגוע, כאילו שום אבן אינה מוטלת על
ליבו, מטילה צל וספק על כל מעשיו. הוא שלם עם החלטותיו ומעשיו.
האדמונית השקטה אהבה אותו והוא רק דאג לעצמו. הוא לא רצה שהיא
תהיה מאושרת. הוא גם לא רצה להיות איתה, היא הייתה הסידור הכי
נוח שהוא היה יכול למצוא ולא הייתה שום סיבה שהוא יוותר על
זה.

עליה כעסתי. היא לא אמרה לו כלום. היא גם לא הייתה צריכה לומר
לו כלום. היא הייתה צריכה לעזוב אותו אחת ולתמיד ולמצוא לה גבר
שרמנטי אחר שיהיה כל מה שהיא צריכה, מינוס האישה. היא הייתה
מתקשרת, כרגיל, ולא אומרת כלום. הרגשתי משיחה לשיחה את הדמעות
שטיפסו בגרונה ורציתי לרצוח אותו על הכאב שהוא גורם לה. פעם
אחת הייתי מאוד קרובה לומר לה שהיא שווה הרבה יותר ממנו ושכדאי
לה לעזוב אותו, אבל וויתרתי כשנזכרתי באושר של הגבר שלי- שלה
כשהוא מתקשר להזמין את המונית שתקח אותו לאהובתו העצובה.

זה היה ב16 בדצמבר, עוד יום חמישי רגיל. השעה הייתה 9 בערב
ואפילו צפייה לידוע לא ריגשה אותי.
"מוניות שרונה שלום" אמרתי באוטומטיות לשפופרת.
"עדי. אני צריך מונית"
"כרגיל?" שאלתי.
"כן. תודה"
"חמש דקות"
"להתראות".
הוא כבר לא ריגש אותי. הוא היה עוד לקוח. קצת יותר נחמד
מהלקוחות הרגילים, עם סיפור יותר רע.

27 שניות אחר כך, הטלפון צלצל שוב.
"מוניות שרונה שלום"
"אני צריכה מונית לגולומב 28" היא אמרה כמעט בלי קול.
"לאן?" שאלתי, מעמידה פנים שאני לא יודעת.
"דרך פתח תקווה 48" היא בוכה.
"אה... כן. חמש דקות" אמרתי ברכות ודמעה שמנה התגלגלה על
לחיי.
"תודה. להתראות" היא נתקה.

ניגבתי את דמעתי היחידה, ולפני שהתחלתי להתרכז בכעס הגדל בבטני
נורית הטלפון נדלקה שוב.
"מונית שרונה שלום" משכתי באפי.
"אמממ" קולה הרועד היסס "אני... אני התקשרתי לפני חצי דקה
בערך, גולומב 28... אני רוצה לבטל את המונית?"
"באמת?"
"אני חושבת"
"כדאי לך" פלטתי מבלי לחשוב פעמיים.
היא חייכה מתוך הדמעות, "כן, תבטלי. תודה" וניתקה.

הם לא התקשרו יותר.
פעם אחת, בערך חודש אחרי הגיוס, ירדתי מהאוטובוס הביתה בתחנה
אחרת, תחנה שקרובה לרחוב המרגנית. המרגנית 10. זה היה בית פרטי
גדול, עם גינה מטופחת שתקדם את פני הבאים. כשעה לאחר שהתיישבתי
על ספסל ממול לבית, מכונית מפוארת נכנסה לחנייה וגבר נאה, כבן
50, עם שיער מאפיר ועיניים בהירות יצא מהמכונית. הסתכלתי עליו
בזמן שעבר את הדרך הקצרה בין המכונית לדלת הכניסה והבנתי שרק
דבר אחד לא חופף בין המראה שלו לבין הגבר שדיבר איתי בטלפון,
הוא לא חייך.