[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גם אני יכול להיות רומנטי.
גם אני יכול להיות נחמד.
אני בחור נחמד לא?!
אני נראה לא רע, יש לי דירה משלי, עבודה טובה, משכורת נחמדה.
אני לא טיפש ומשעשע מדי פעם.
ואני עדיין לבד.

פגשתי אותה לפני כמה ימים. דיברנו צחקנו, החלפנו טלפונים.
הכל זרם, כמו שאומרים "שורום זורום זורום רים".
וכל מה שנותר לי זה לאזור קצת אומץ (מה שמזכיר לי שאני
באוברדראפט עצבני בבנק הבטחון העצמי).
אבל בדרכו המוזרה של היקום הסימן והאמצעים הגיעו בעצמם. קצת
יותר מאוחר הודיעו לי בעבודה שזכיתי בזוג כרטיסי טיסה לאילת,
הלוך ושוב.
ובאמצע מלון 5 כוכבים.
כן, כן, זה "העובד המצטיין" או משהו כזה. וזכו בזה מעטי מספר.
רק 10 העובדים הטובים ביותר.
לא משנה שאנחנו רק 11 בחברה.
כולם הודיעו בתרועות שהם הולכים להביא את נשותיהם, חברותיהם
ופילגשם.
ורק אני נעמדתי מחויך למחצה. מפשפש בנבכי מוחי האפל, תר אחר שם
שאפשר יהיה להדביק על הכרטיס השני.
ואז החלטתי ללכת עד הסוף.
לא עד אילת, אלוהים אני ספונטני לא פסיכי.
הכוונה היתה איתה. התקשרתי שאלתי אם היא לא עושה שום דבר
בסופשבוע.
היא אמרה שעוד לא עשתה תוכניות, ואני חייכתי ואמרתי "זה בסדר,
אני עשיתי בשבילך".
אתם יודעים, תמיד אהבתי להפתיע. כשאני השולט.
(ממ.. אני מקווה שאף אחת שאני הולך לצאת איתה לא קוראת את זה)

היא באמת הופתעה. והיתה מאושרת עד הגג.
הגענו לשדה התעופה כחצי שעה לפני הזמן.
התחלתי סוקר את כל הנוכחים. מחפש פרצוף מוכר של קולגה. רציתי
קצת לנופף בבת זוגתי. להראות את הגזרה הדקה שלה וצייתנותה. אך
הללו מיאנו לבוא.
היא לעסה מסטיק בטעם דובדבנים. אוחזת בידי. מספרת לי על שמזמן
היא לא טסה. ועל היום הנוראי שעבר עליה בעבודה. אני מאידך,
הנהנתי בראשי. סופק ידיים. ממשיך להתמקד באלו שסובבים אותנו.
מחפש פרצוף מוכר.
"אתה מקשיב לי?" שאלה ממשיכה להתעלל במסטיק וכאילו באמת ציפתה
לתשובה החלה מונה את מעלליה בעבודה בימים שקדמו להיום.
מדי פעם שילחתי חיוך לעברה, הנהנתי בראשי כדי שלא תיעלב או
משהו כזה.
התחלתי זורק הערה או שניים. כדי שהשיחה לא תהפוך למונולוג.
והיא צוחקת.
אולי יותר נכון לומר מפחידה ילדים קטנים. אלוהים! אני זוכר
שכשנפגשנו היא צחקקה קלות ובחן ועכשיו היא יכולה לבלוע בגט תוך
כדי קולות החרחורים.
הופה! פרצוף מוכר. נועם קרב אלינו עם אישתו מבעד לקהל הרחב.
"אופיר!" קרא ונופף בידו.
"יו!" החזרתי קריאה.
הוא קרב אלינו לכדי צעדים מספר, סקר את בת זוגתי והרים גבה
לאישור.
"הטיסה יוצאת, אתה בא?".

הידקתי את חגורת המטוס והיא המשיכה בשלה, "אז יוצא שכולם
מעשנים גראס בחברה שלי,הייתה מאמין?! בהתחלה חלי ניגשה אלי
ושאלה אם יש לי.."
"ששש!" גערתי בה. "תנמיכי את הקול, בבקשה!" אמרתי ומיד הבטתי
לאחור. מזל שהפרצוף המוכר הראשון ישב 4 שורות מאחורינו. היא
פשוט לא מפסיקה לדבר. מה עשיתי. לא הייתי צריך לקחת אותה. אני
חייב להיפטר ממנה! אני חייב לברוח מכאן.

המטוס נחת.
היתה לי בחילה נוראית וכאב ראש ששמונה כדורי אופטלגין לא
הצליחו לכבות.
אני לא יודע אם זה בגלל שעל המטוס היה תלוי מאחורה שלט צהוב
קטן שאמר "טייס חדש" או בגלל שהיא לא עצרה אפילו לרגע לקחת
אויר.
כן. ידעתי מה היא לבשה בגן ואם מי היא שיחקה ברופא וחולה.
ידעתי מתי היתה הפעם הראשונה שהיא פתחה את הרגלים ומה היא הכי
אוהבת. ידעתי איך נראה הזין של החבר שלה לשעבר והכי מצחיק
שאפילו לא שאלתי. למען האמת לא פציתי פה. ואם להיות קצת יותר
מדוייק לא ניתנה לי אפילו ההזדמנות להשחיל מילה. אתם יודעים
משהו בסגנון של "הצילו!".
נסענו למלון וגם פה צפיתי בנפלאות האנרגיה הבילתי מתכלה. הייתי
יכול לקוות שטיסה שופעת טלטלות כדוגמת זו שבאנו הנה היתה פוגעת
ולו במעט בכושר הדיבור שלה. אך מאותו רגע שאספתי אותה היום ועד
לעכשיו היא לא סיימה לדבר.
אלו הולכים להיות שלושה ימים ארורים.
הנחתי את המזוודות שלנו בחדר לאחר שהשארתי את מספר הויזה שלי
כערבון.ונפלתי שחוט על המיטה.
היא הביטה בי לרגע קט ואז סיכמה "טוב, אני רואה שאתה קצת עייף,
אז אני אלך לשתות משהו".
חייכתי.
כן! שקט, זה בא. "אני חושב שזה רעיון מצויין". אמרתי לה.
היא יצאה מחדר השנה והלכה למטבחון שלנו.
לא רציתי לדעת מה קורה שם.
וכשקמתי לבסוף מהמיטה גיליתי למה.
היא פשוט חיסלה את כל תכולת המיני-בר.
הצצה חטופה בתפריט המחירים שהונח מעליו בישרה לי שלכרטיס הזויה
שלי כבר אין כיסוי.

המשך היום לא היה מעודד יותר.
כבר השלמתי עם זה שאני אצטרך לבלות קצת לבד.
לא נעים, לא נורא. אבל גם מותרות מסוג זה נמנעו ממני.
היא פשוט לא הסכימה להישאר במקום מסויים ודאגה להיות במרחק 4
צעדים ממני.
אז ברחתי לכיוון הקניון הקרוב והיא קלטה את זה, לובשת נעלי בית
ורצה לעברי מצחקקת. בטוחה שאני משחק איתה מחבואים בעוד שאני
למעשה נס על נפשי.
חייכתי חיוך מעושה בעוד היא קופצת ונתלית על זרועי.
"שופינג?! יהיה מדליק" עשתה הפסקה בין סיפורי כיתה ד' שלה לחבר
שלפני החבר של החבר האחרון שלה.
בקניון זכיתי לבקר בכל חנות שמכרה נעלים או בגדים. ובגלל
שהתנהגתי כל כך יפה הועלתי בדרגה למתלה לתיק שלה. כמו פעם שהיא
נכנסה למדוד משהו תלתה עלי את התיק ונעלמה לשעה. מותירה אותי
בודד עם המבטים של כל עוברי האורח.

ואני חשבתי שהויזה שלי איבדה את טריותה.
היא מצאה דרכים נפלאות למצוא זוג מגפיים חדש שעוד לא היה לה
בעודה מנופנפת בפלסטיק שלי שמפליא בתקיפותו. כל שנותר לי הוא
לייחל שמישהו יגנוב את הכרטיס. מה שבטוח הוא יבזבז פחות ממנה.

הגענו בחזרה לחדר. מותש, עני, ומעוצבן נפלתי על המיטה. עוצם את
עיניי. מתחיל לנמנם. מוצא מפלט אחרון לשקט ולשלווה.

או כך חשבתי בכל אופן.
"אתה חושב שאני סקסית?"
פקחתי עין עצלה וזאותי פגשה בצללית.
"מה?" מילמלתי
"אתה חושב שאני סקסית?" שאלה וקרב צעד נוסף לעברי.
עין שניה גילתה פיטמה ואזור חמוקיים עגלגל.
קצת מטה ממנו עמדו בפיסוק נרחב שני רגליה החטובות ובאמצע,
מגולח למשעו מלבד שני פסים דקיקים עמד אותו פרס נכסף. קימוריה
העגלגלים החושניים עוררו בי "רגשות" שנרדמו.
אבל אז קפץ ההגיון על רגליו וצרח "תגיד לי, מה אתה משוגע? אתה
יודע מה יקרה!".
ואכן ידעתי.
או דילמה אכזרית זו.
להתנות עמה אהבים בכל פינה בחדר הקטן שלנו.
להיצמד אליה, לפסק את רגליה וללחוץ אותה לעבר הקיר.
לסובב אותה ולגלות לה אמיתות חדשות.
אבל המחיר. המחיר! המחיר!
זה בוודאי יעלה לי בחודש שלם של פיטפוטי הסרק שלה.

ההגיון ניצח ואני הייתי בטוח ששמעתי צוויחת ייאוש מאזור
החלציים שלי.
הסבתי את ראשי לצד השני והשמעתי קול נימנום.
היא לא וויתרה. לא בקלות שכזו.
היא ניגשה לצד השני של המיטה ונשכבה לצידי.
"אני לא מבינה" אמרה "איך אתם יכולים לנענע את האגן שלם כל כך
מהר" ואז הסבה מבטה לעברי.
משראתה את עיני עצמות למחצה נשכה את שפתה והסתובבה על ביטנה,
לוקחת כרית ומצמידה אותה לעבר לפלג גופה התחתון ומתחילה נשענת
עליה ומתרוממת, לוחצת קדימה ומרפה קצת את ישבנה.
"ממ, זה בעצם לא כזה קשה כמו שחשבתי" רמזה.
אבל אני, כמעט על סף בכי, נדרתי כי לא אפצה פי. ובצער רב,
בסופו של דבר נרדמתי.

התעוררתי לבוקר המחרת והצטערתי שהוא לא בוקר המחרותיים. אבל גם
זה הגיע בסופו של דבר.
וכך גם סיפור זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"בזק שלום, אנו
עושים כמיטב
יכולתנו לענות
לכל הפונים"



(המתנה לשירות
199)


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/4/01 0:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה