עליי לקום
אך עודני יושבת
עליי לקום ולעשות מעשה
גופי דומם.
ימיי חולפים עליי
ואין קימה ואין מעשה
ספונה בתוך חדרי אני יושבת
וצווארי מתארך.
יבואו ימים
וצווארי כה ארוך יהיה
אוכל לשלוח את ראשי
אל חדר אחר.
אני מייחלת לרגע זה.
עיני לא עוד יקללו את הגוף הרופס
גופי לא עוד יישרף ממבט עיני הכעוסות
אני מייחלת
מתעטפת בציפיה בימי הקור
מנחמת אני גוף וראש
"חכו ילדיי, צווארי מתארך"
את פקודות שפתיי הקפוצות
לא יישמע גופי מבעד קירות חדר אחר
דמעות גופי לא עוד ילעיגו את פניי
לא יידע גופי שחטא לראשי
לא יידע ראשי שחטא לגופי
את שקר סודותיהם ישמור בלבו צווארי.
יבואו ימים
וצווארי המתארך
ושני חדרי ביתי
יעניקו לי חדוות השקט
ושוב לא יהדהד בי קול
"קומי
עשי מעשה."