אתמול התקשרה אלי המזכירה שלך ואמרה לי שלא תוכל לפגוש אותי
היום.
שאלתי אותה למה, היא שתקה קצת ואז אמרה "הוא היה מעורב בתאונת
דרכים"
שאלתי אותה "הוא בסדר?"
והיא אמרה לי "הוא נהרג."
כששמעתי את זה הרגשתי מין אבן גדולה זזה לי בבטן, קצת כמו
שמרגישים כשצריכים להקיא.
אז אמרתי לה "אהה, טוב בסדר" ואז ניתקנו.
אחר כך התיישבתי על המיטה ובכיתי.
זה קצת מוזר כי בעיקרון אני לא מאלו שבוכים, אפילו בהלוויה של
אבא שלי נשארתי יבש, אבל הפעם זה פשוט יצא ממני...
לא יודע, נראה לי שיותר משבכיתי עליך בכיתי על עצמי.
על כל החרא שיש לי בחיים ושאף פעם לא נגמר, כמו איזה פצע פתוח,
תמיד משהו כואב לי, תמיד משהו חסר.
פסיכולוגים לא אמורים למות, חשבתי.
זה יותר מידי מבלבל כשפסיכולוג מת, זה טורף את הקלפים, זה כמו
אגרוף בפרצוף.
ואז חשבתי משהו קצת משוגע, חשבתי שאולי אפשר ככה לשמר את הגופה
שלך או משהו, ולשים אותה באיזה מיכל פורמלין גדול כזה- יושבת
על הספה הירוקה שלך עם העט ביד וההבעה המרוכזת, ואני יוכל
לקבוע תור ולשבת מולך וסתם להגיד לך את כל מה שיש לי בראש.
אתה אפילו לא תצטרך להגיד שום דבר בחזרה, רק תשב שם ותקשיב...

אני מניח שזה די מטורף,
בכל מקרה, אחרי שסיימתי לבכות התחלתי להרגיש ככה  די רעב כאילו
הבכי פתח לי את התיאבון.
הסתכלתי במקרר וראיתי שחוץ מדג קר שנשאר מארוחת הערב של אתמול
לא היה בו כלום.
טוב, אני כבר התחלתי להתעצבן כשפתאום נזכרתי במאתיים שישים שקל
שהייתי אמור לשלם לך וששוכבים לי עכשיו בארנק סתם.      
ופתאום ידעתי מה אני הולך לעשות.

עשרים דקות הליכה מהבית שלי יש מסעדה דרום אמריקאית, קוראים לה
"קאסה-לוקה", פעם, כשאבא שלי היה עדיין בחיים הוא היה לוקח
אותי ואת אמא שלי לאכול שם הרבה, הוא היה אומר שזה הסטייק הכי
טוב במדינה.
אחרי שהוא מת הפסקנו ללכת לשם, האמת היא שבכלל הפסקנו ללכת
למסעדות, ואמא שלי בכלל כבר בקושי אוכלת משהו...
בכל מקרה, אני נכנסתי למסעדה הזאת "קאסה-לוקה" ואיך שנכנסתי
יכלתי להריח בדיוק את אותו הריח שזכרתי מהילדות שלי, ריח של
גחלים, של בשר צלוי  ושל שום. זה קצת מצחיק איך שריח יכול
להחזיר אותך אחורה בזמן, ריח זה קצת כמו מפתח של מחסן ישן...  

מה שעוד היה מוזר זה שבמצב רגיל סביר להניח שהייתי מאוד מובך
מכל העסק הזה של ללכת לאכול לבד, אבל הפעם זה היה כאילו שמשהו
הסתובב לי בראש, איזה בורג, ובכלל לא הרגשתי נבוך.
גם לא חשבתי שיש משהו לא בסדר בזה שאני מבזבז את הכסף שאמא
נתנה לי על אוכל.
והאמת היא שאין לנו יותר מידי כסף, וגם ככה בקושי היינו
מסוגלים לעמוד כבר בהוצאה הזאת של מאתיים שישים שקל כל
שבוע...

בכל מקרה, אני ככה התיישבתי בשולחן שתמיד היינו יושבים בו ליד
התמונה של הכלניות.
המלצרית ניגשה אלי והביאה לי תפריט אבל אני כבר ידעתי מראש מה
אני רוצה.
למנה ראשונה לקחתי צ'וריסו שזה מין נקניקה מטוגנת ארוכה כזאת,
מגולגלת כמו נחש.
למנה עיקרית לקחתי סטייק אנטרקוט ארבע מאות גרם עשוי וול דאן
בתוספת תפוחי אדמה אפויים וסלט ירקות.
ובנוסף לקחתי קנקנן מיץ תפוזים ולסיום כוס יין אדום.  
המלצרית רשמה את הכל והלכה.
בזמן שחיכיתי לאוכל הסתכלתי קצת מסביב,
המסעדה הזאת היה לה גג קמור כזה, ונורא גבוה, כאילו לפני שהיא
נהיתה מסעדה היא היתה כנסיה.
בשלב הזה התחלתי להרגיש ממש מאושר, לא יודע למה...

אחרי שמונה דקות האוכל הגיע.
מה אני יגיד לך, אני לא ישקר אם אני יגיד שזאת היתה הארוחה הכי
טובה בחיים שלי.
הכל היה מושלם, הצ'וריסו, תפוחי האדמה החמים,
והסטייק היה כלכך רך, כלכך עסיסי...
כשאבא שלי היה אוכל סטייק הוא תמיד היה חותך אותו קודם כל
לריבועים ובכל פעם שהוא היה לועס הוא היה עוצם את העיניים,
כאילו בשביל שחוש הראיה לא יסיט את הריכוז מחוש הטעם.
אני זוכר איך ישבתי ושם חתכתי לעצמי עוד חתיכה והתחלתי לחשוב
על כל מיני דברים.
בהתחלה חשבתי על ישו, על איך שלפני שהוא מת הוא אמר למאמינים
שלו שהלחם שהם אוכלים זה הבשר שלו והיין שהם שותים זה הדם
שלו...
ואחר כך חשבתי קצת עלייך, על זה שאתה מת עכשיו ועל זה שאני לא
הולך לפגוש אותך יותר.  

מרחוק יכולתי לראות את המלצרית מגיעה עם היין שלי.
כשאבא שלי היה שותה יין הוא היה עושה את זה בלגימות קטנות
ומדוייקות, ואחרי כל לגימה היה משאיר את היין בפה כמה זמן, כדי
שיוכל לחוש את המרקם שלו, אבל אני כבר הייתי כלכך מאושרבשלב
הזה, שכשקיבלתי את היין שלי, שתיתי את כולו בשלוק אחד גדול.