אין לי אף זיכרון,
רק תמונות.
תמונות שלך,
תמונות שאצלך בבית.
אני רואה אותן לעיתים רחוקות,
אפילו לעיתים רחוקות מאוד.
כל מה שיש לי עליך,
הוא אירוע מסויים,
משלוב עם הבעה מצחיקה,
וחיוך מדהים,
שכלואים ביחד.
לעד.

אני בכלל לא מכירה אותך,
או יותר נכון, הכרתי.
רק שמעתי עליך, ועל משפחתך.
על שתיהן.

אבל משום מה,
כשאני קוראת את השירים הממיסים שכתבת,
ומתבוננת בצילומים העמוקים שצילמת,
אני מרגישה שאיכשהו, קצת הכרתי אותך.
את האדם הנפלא שהיית.
את הבן-אדם הטוב שהיית.

אני רואה תמונה שלך,
ומרגישה תולעים.
את התולעים שבאדמת הקבר שלך,
מטפסות להן במעלה הבטן שלי.
מחליפות את הפרפרים,
הפרפרים שהיו שם, רק לפני חודש.

אבל הפרפרים עברו דירה,
לעיינים שלי.
מנסים לפרוץ את הקיר,
קיר הבטון שבין העיינים שלי,
לאוויר, לשאר העולם.
בין המציאות שלי,
למציאות האמיתית.
אך כל כוחם של אותה קבוצת פרפרים
אינו מספיק.
מרוב השנים שהשתמשתי בו,
הוא נעשה יותר עבה ויותר חזק.

לעיתים הם מצליחים לשבור חלקים ממנו,
אותם חלקים שבמציאות שלי הם המלט של הקיר,
ובמציאות האמיתית,
נקראים בחיי היום יום כדמעות.

לא הכרתי אותך...
אבל אני מתחילה להכיר.






תקווה יקרה שלי,
מהרגע שהחזרתי לך את הספר זיכרון.
כל מה שרציתי היה לחבק אותך...
אבל את נראת כ"כ מאושרת,
לא רציתי להרוס לך את הרגע.
לא רציתי לגרום לך להיות עצובה.
כשאני רואה מישהו עצוב, אני סובלת.
וכשאת עצובה, אני סובלת פי מיליון.