תמר חצתה את חצר בית הספר בקלילות שכזו, שלא הייתה לה מעולם.
קלילות של אבלים. האנשים שהיו בחצר כאילו זזו ויצרו לכבודה
שביל. שביל שהוביל ישירות אליי.
"שירה," היא התחילה, עיניה הנוגות מסתכלות באדמה הלחה לאחר
הגשם.
לא נתתי לה לסיים. "איפה אורן?" שאלתי.
תמר הרימה את מבטה מהאדמה ותקעה בי מבט אשם. לא מאשים. אשם.
"אורן לא יבוא היום" היא אמרה בקול רך. "שירה, אורן לא יבוא
יותר. אף פעם"
הבנתי. אבל סירבתי להבין. "לא יבוא יותר? למה?" שאלתי.
תמר המסכנה לא ידעה איך לענות. היא כנראה החליטה שהדרך הטובה
ביותר לומר לי היא הדרך הישירה. "שירה," היא אמרה, "אורן מת.
פיגוע".
"מה זאת אומרת פיגוע?" לחשתי. עדיין מסרבת להבין.
"מחבל" אמרה תמר, "בפיצרייה. עומר בבית חולים".
"אצל שלומי?" שאלתי. הסכמתי להבין שהיה פיגוע. אבל עוד לא
הסכמתי להבין שאורן נפגע. "מה קרה לעומר?"
"נכנס לו מסמר ליד. אבל הרופאים אמרו שהוא יהיה בסדר"
"רק עומר נפגע?" שאלתי את תמר, מסרבת להבין. והמסכנה הייתה
צריכה לספר לי שוב. "שירה, אורן היה עם עומר אצל שלומי. אורן
נהרג"
ואז זה נקלט.
"נהרג?" שאלתי, חצי צרודה.
תמר הנהנה.
טוב מאוד שהיה ספסל מאחוריי. התרסקתי לתוכו. "נהרג?" שאלתי את
תמר שוב. היא הנהנה שוב. פתאום ירדה דמעה מאחת מעיניה האדומות
מבכי עצור. אז הבנתי שזה אמיתי.
אבל לא בכיתי. לא יודעת למה. פשוט לא היה לי כל צורך בבכי.
כאילו עטפתי את עצמי במין חומה בלתי נראית. שמעתי את קולה של
תמר מדבר אליי, כאילו ממרחק קילומטרים. "שירה? את בסדר?"
הנהנתי. ואז קמתי, והתחלתי ללכת לכיוון מבנה בית הספר. אותו
שביל שנוצר קודם לכן בשביל תמר, נוצר שוב. הפעם בשבילי. שמעתי
את תמר הולכת מאחוריי, מתייפחת. רק עכשיו היא הרשתה לעצמה
לבכות.
נכנסתי לתוך כיתה ריקה. תמר נכנסה בעקבותיי.
"אורן נהרג בפיגוע אצל שלומי?" שאלתי בפעם האחרונה.
היא הנהנה, והתקפלה בבכי, מחליקה על הקיר אל עבר הרצפה.
"מחבל?" שאלתי את האוויר.
הוא לא ענה.
"מחבל הרג לי את אורן?" צעקתי על חלל הכיתה. "מחבל? ערבי
מטומטם??" צרחתי. הרמתי את אחד הכיסאות שהיו זרוקים בכיתה.
"שילכו כולם לעזאזל!!" זרקתי את הכיסא על הקיר. הכיסא היכה
בקיר וקרס על הרצפה ברעש מחריש אוזניים. הסתובבתי אל תמר,
מתנשפת. החומה שלי עזבה אותי. הרגשתי את הדמעות מחליקות על
לחיי.
פתאום תפסתי מה אמרתי. אני אמרתי 'ערבי מטומטם'. אני, שירה
מילר, אמרתי 'ערבי מטומטם'. דווקא אני, שתמיד הרצתי לכולם על
כך שלא כל הערבים שונאים אותנו ורוצים להרוג אותנו, אמרתי
'שילכו כולם לעזאזל'.
אני כל כך צבועה.
זה מדהים אותי כמה שאני צבועה.
באמת חשבתי שאני כזאת יפת נפש ולא גזענית. אבל כולנו גזענים.
כולנו. גם אם נסרב להודות בזה, כולנו גזענים עד לעצמות. אנחנו
כל כך מסריחים מגזענות. אנחנו כל כך מסריחים. נקודה. אנחנו
פשוט אנשים גועליים. אולי צריך פשוט למחוק את המדינה הזאת.
אולי צריך פשוט למחוק את העולם הזה. אולי באמת. אולי זה מה
שצריך לעשות כדי להוריד את הסרחון של הגזענות מאיתנו. אולי זה
מה שצריך לעשות. אולי.
תמר הסתכלה עליי במבט מרחם. הדמעות עדיין התגלגלו על לחייה,
אבל היא חשבה שאני בוכה כי אורן מת. אז היא התקרבה אליי ונגעה
בכתפי. "יהיה בסדר" היא אמרה ברוך.
ניערתי את ידה מעל כתפי. לא רציתי שתיגע בי. היא לא מבינה
כלום. היא לא מבינה שהסרחון שלי עלול להידבק אליה ואז גם היא
תהיה גזענית מסריחה.
אבל תמר לא מוותרת. אף פעם. היא ניגשה אליי שוב ושמה את ידה על
גבי. הסתובבתי אליה ואמרתי לה בשקט "אל תגעי בי. שלפחות אחת
מאיתנו תישאר נקיה"
היא לא הבינה. לא ציפיתי שתבין. אבל גם לא רציתי להסביר. "אני
רוצה להיות לבד" אמרתי לה. היא הנהנה. היא חושבת שאני מתאבלת
על אורן, ידעתי.
והיא צודקת.
היא יצאה החוצה מהכיתה, כשיבבות עצורות של בכי נשמעות מכיוונה.
אבל אני לא בכיתי יותר. לא בכיתי יותר על אורן לעולם. הוא הפך
לזכרון עמום מאותו יום שבו הבנתי עד כמה העולם מסריח.