שני אנשי עסקים יפנים ישבו במסעדה אופנתית בטוקיו ואכלו סושי.
אחד מהם שסביר להניח ששמו הפרטי היה טקאשי משהו, דיבר ביפנית
סתומה על כך שמצב העולם בכלל והבורסה בפרט הוא בכי רע.
הטקאשי הזה היה לבוש חליפה שחורה וסגורה והיה טיפוס נאה באופן
כללי, היו לו הרבה חברות חלקן יפניות וחלקן מאירופה שאותן הוא
נהג לזיין בקביעות בדירת הנייר שלו ליד הר פוג'י.
היפני השני שישב במסעדה היה נמוך יותר,  קצת יותר שמן ויותר
מבוגר, הוא הרכיב משקפיים, ואכל את הסושי שלו בזללנות מסויימת
תוך כדי שהוא מפיל חתיכות אורז על השולחן. ליפני הנ"ל שקרוב
לוודאי ששמו היה אושימטו אונארי לא היו חברות לזיין אבל הוא
נהג לאונן במחשבה על כך בדירת הנייר שלו ליד הר פוג'י, יום אחד
הוא ידע, ההר יתפרץ ועשרות טונות של לבה רותחת ישרפו את דירות
הנייר של אנשי העסקים, גם אלו שמזיינים וגם אלו שלא.
אז, הוא ידע, זה כבר לא ממש ישנה.

ובינתיים במקום אחר בכלל, אני הלכתי ברחוב וחשבתי שהגיע הזמן
שאני ימצא לעצמי מטרה בחיים, חשבתי גם על החבר הזה שלך שהיום
ראיתי אותו מנשק לך את הצוואר בעצלתיים והמחשבה הזאת עשתה אותי
כועס.