הוא היה בחור גבוה ורזה, שחיף כזה. לאוניברסיטה תמיד לבש ג'ינס
משופשף עם חולצה מכופתרת, מלווה בשלייקס אדומים לאירועים
חגיגיים. הוא הרכיב משקפיים שחורים דקיקים, כאלה שבקושי רואים,
אבל עדיין רואים. הוא כולה היה בן 20 ומשהו, סטודנט בלי גרוש
על הנשמה, ומה עשו ממנו, אלוהים. הוא היה מסוג הבחורים שתמיד
יושבים בצד או נשענים על הקיר במסיבות, אם בכלל הזמינו אותם.
הוא מעולם לא התאים, אולי בגלל זה היה לו הרבה זמן לתכנן הכל.

    הסיפור מתחיל באחה"צ ארוך במיוחד. אלוהים, אלי, חזר
מביה"ס אחרי שיעורי העשרה לכיתות י"ב בתיכון המקומי. הוא הלך
מהר, מקפץ בקלילות מעל לאבנים שברחוב, נזהר שלא להיתקל באיש.
בזוית עינו הוא עוד הספיק לקלוט את הבריונים של השכונה: זאוס,
הפיסטוס, האדס וערס (ארס היה שמו המקורי, אבל כולם כבר הספיקו
לשכוח את ההבדל)
החבורה היוונית הזאת תמיד הסתובבה ביחד, תמיד מחפשים אחרי
הקורבן הבא. למרות המראה המאיים, והסיכויים הרבים שרובם ימצאו
את עצמם בעוד עשרים שנה עובדים בשתי עבודות נוספות עבור שכר
מינימום, רק כדי לגמור את החודש ואולי לשלם עבור הבקבוק הבא של
בירה בפאב המקומי, או אולי, אם יהיה להם מזל,לגמור את חייהם עם
הפנים בתוך תעלה בכביש צדדי, מדממים באיטיות מהפצעים הפתוחים
שהשאיר איזה נהג, לא מרגישים כלום בזכות כמות הסמים האדירה
שלקחו דקות לפני, עדיין הוא רצה להיות עימם, סתם להסתובב בלי
מטרה, להיות שייך. הפעם גם מרדוך, הענק הבבלי, ישב לצדם על
המדרגות של אחד הבתים, לוקח שאכטה מהסיגריה ומעביר הלאה.
"הנה שוב הוא בא" סינן בשקט
"איזה ניג'ס האלי הזה, הוא לא תופס רמזים" ענה ערס, מחוה בידו
על הסיגריה.
אלי עבר לידם, משתדל למשוך כמה שפחות תשומת לב. הוא הצליח
לעבור אחד, שניים, שלושה, הוא כמעט עבר גם את מרדוך אך באחת
הענק הזדקף, שלח את רגלו למדרכה והפיל את אלי. כולם צחקו.
"היי לוזר, לא מספיקות לך המיליון שעות שאתה מבלה בבוקר בבית
ספר המחורבן הזה שאתה חייב ללמוד שעות נוספות?" פלט זאוס בין
צחקוק לצחקוק
"כן, לוזר" אמר הפיסטוס
אלי התרומם, ניקה מעט את עצמו מהאבק שדבק בבגדיו והמשיך ללכת.
ממבט שטחי, לא ניכר בו שהוא התרגש מהאירוע, אולי בגלל שרק רצה
לשכוח ממנו, אולי בגלל שלא רצה לחטוף עוד, ואולי בגלל שכבר
הספיק להתרגל, אבל עיניו אמרו משהו אחר. כאילו באותה שנייה,
באותו הרגע הוא רצה לענות בחזרה, לשחרר את הכעס שהצטבר במשך
שנים, אבל הוא לא עשה דבר. אחרי הכל, מה הם עוד כמה ימים
בהשוואה לכל חייו. אחרי זמן מה הוא פגש בחברו סידהארתה
גאוטאמה, ידוע יותר כ"בודהא", אך הכל קראו לו סיד, יותר קצר
וקל לזכירה. למען האמת, סיד היה בכלל בן אנוש, גזע נחות שהתפתח
לשעשועם והישרדותם של האלים. (הרי זה ידוע שאל אינו יכול
להתקיים ללא מאמינים) אך הוא היה שונה. הוא עוד מימי נעוריו
למד בשקידה והפך לתלמיד מצטיין, ולאחר שנים לא מעטות הצליח
להיכנס למעמד אל. הוא היה נמוך, עם קרחת ויכל להרשות לעצמו רק
חלוק רחצה שגדול ממנו בכמה מידות כבגד. "היי אלי, מה קורה?"
הוא שאל
"שום דבר, שום דבר" ענה אלי. "מה קרה לך, אתה נראה מדוכא"
"אני? אני סתם מעוצבן. ידעת שהציירים האנושיים האלה ציירו אותי
עם כרס ענקית ובמקום קרחת דפקו לי כובע ושיער קצר מתולתל? הם
הרסו לי לגמרי את התדמית" קבע בודהא. "אבל עזוב אותי, מה קרה
לך, אתה נראה נורא"
"נפגשתי עם מרדוך, יותר נכון עם הרגל שלו"
"מה אתה מתקרב אליהם בכלל?אתה עדיין מנסה להתחבר אליהם? מה אתה
טיפש? אתה לא מבין שהם לא סובלים אותך?"
"שתוק, טוב? אני לא צריך לשמוע את ההרצאות שלך עכשיו" אלי צעק
ודחף את סיד
"אם אני הייתי אתה, כבר מזמן הייתי צועק להם 'אחי? איפה אתה?
אני לא רואה אותך ממטר!!!'"
"אני עוד אתחשבן איתם, הם יראו מה זה!" צעק אלי בשנית
"אתה ואיזה צבא?" שאל בודהא והתרחק כשידו עוד מחזיקה בבטנו
במקום בו פגע בו אלי.
"אתה ואיזה צבא" קולו הדהד במוחו של אלי. "אתה ואיזה צבא"

    כבר באותו היום הוא החל לתכנן את התכנית, מזניח לחלוטין
את שאר האלמנטים בחייו, מתעלם מכל העצות והאזהרות, שקוע בעצמו.
הוא הספיק לשכוח כמעט את כל אשר למד, הכל חוץ מאותו שיעור חשוב
בחיים, אותו משפט מהדהד, צרוב במוחו לנצח: "אתה ואיזה צבא, אתה
ואיזה צבא".
עתה הוא הכיר בכוחם האמיתי של בני האנוש, ואולי זה ישמע מוזר
לאחדים, אך רק כעת למד את כוחו של הכוח. הוא חיפש אחרי עם
אנושי פשוט, פרימיטיבי, חכם דיו כדי להכיר בעליונותו הברורה של
אלי, אך קל להשפעה, מעין עדר של כבשים צייתניות שתקרבנה את
חייהן בהינף ידו של אחד ממצביאם הנאמן לאלי, השליט העליון,
הגואל הגדול, אלוהים. הוא ניסה לבסוף אחד מבני האנוש הפשוטים
שעבדו אלילים, אברם היה שמו. הוא חיכה לרדת הליל, נעזר במעטה
החשכה כדי להתגנב. אברם ישן מכורבל בעור כבש בפינת האוהל, בני
האדם עדיין לא גילו את פלאי הבטון. המאבק היה חסר תועלת. מכה
מהירה מאחורי הראש, והקרב הוכרע. אלי העביר את אברם אל מחוץ
המאהל, לתוך מערת מסתור שיצר כמה קילומטרים משם. לאחר מכן
שטיפת המח החלה. במשך כל הלילה הוא הכה אותו, בעט בו בפרצוף,
דרך על אצבעותיו, קשר אותו לכסא והכריח אותו לבהות באור בוהק,
מופרע כל שתי שניות על ידי כנף שגרמה לאפקט הבהוב.
בתום הפגישה הוא סימם אותו, וטיפל בכל פצעיו כך שיראה כאילו
ישן כל הלילה בשלווה. כבר לאחר שבוע הוא נשבר, וקיבל ברצון את
כל תורתו של אלי. התכנית הייתה מושלמת, כמעט. הניתוח
הפסיכולוגי של אברם לא העיד עליו כעל בעל פוטנציאל הנהגתי או
כמצביא צבאי. הוא נאלץ לחכות, עד שיקום אחד מבניו של ניסוי א'
וינהיג את עמו, ואת אלי עצמו, לניצחון על בני האזור. כך יקבל
את הערכת האלים האחרים.
שנים לאחר מכן, לאחר חיפושים מדוקדקים, לאחר בדיקות ומבחנים
אינסופיים הוא מצא את אשר חיפש.

    קראו לו משה. עוד מינקות הוא הראה את התכונות הרצויות,
תאווה לזהב וכריזמה. כאן באה לידי ביטוי גישה שונה, לא עוד
עינויים ושטיפת מוח, אלא אהבה אמיתית לאל שהוחדרה עוד מלפני
שנים, יחד עם הבטחות שווא לשגשוג וחירות. אחרי כמה עיכובים
בלתי נמנעים כמו השגת אמונת העם בו, אלי התפנה לסיבה האמיתית
שלשמה ירד אל הארץ: כיבוש הארץ מידי האלים האחרים והשגת
הערצתם. הראשונים שזכו לטעום את זעם האל היו העמלקים. בקרב
אדיר בין דיונות המדבר, שני הצבאות האדירים התאספו למה שיתואר
כתחילת הטרור היהודי. זעקת קרב אדירה בקעה מגרונותיהם של אלפי
הלוחמים שנלחמו על טוהרת שם אלוהיהם. בתחילה, אלי היה צריך
לגרום לכך שהקרב יראה משכנע. הוא נתן לעמלקי לטבוח בגל הראשון
של החיילים הצעירים וחסרי הניסיון. אך לאחר דקות מספר היתרון
שב על כנו. גופו הקשיח, ידו שמטה את החרב הגדולה שאחזה, והפכה
לאגרוף ברזל שהדף כל מכה והחזיר אחת אפיים. עיניו בערו באור
אדום מסנוור, משולהב מכמות הדם הרבה ששפך, הוא נהנה.
אט אט נגמרו המטרות העמלקיות, הקרב קרב לסיומו, אך זעמו רק החל
להתעורר. הוא החיה את המתים, רק כדי להרגם בשנית. הוא פנה כנגד
עמו שלו, רק כדי להרוות את צימאונו הגובר והולך להרג. אך משה
לא היה אותו כבש שחשב אותו אלי. הוא עלה על תוכניתו עוד במעמד
הר סיני, אך לא עשה דבר. צעדים דראסטיים נאלצו להתבצע. אלי
המציא תואנה לכך שמשה כופר, הנוהל הסטנדרטי, ודאג לסלקו.
במקומו הוא מינה את יהושע, עוזרו ותאב מלחמה שסונוור ע"י הכוח
המועט שניתן לו.

    משולהב מן הקרב והניצחון הגדול פנה אלי למטרות אחרות:
העמונים, הפלשתים, היבוסים, האדומים, כל עם אחר שסירב לקבל על
עצמו את מרותו. הוא הנחית מהלומה אחר מהלומה באלים האחרים, הוא
כבר לא החשיב את עצמו כאלי, היורם הביישן והחלשלוש, הוא היה
אלוהים, המדריך הקדוש לגאולה. הוא השמיד את העמים בשיטתיות,
מחסל קודם את ההתנגדות ולאחר מכן את כל השאר. גם לאחר שהאלים
באו אליו בתחינות לרחמים הוא לא הפסיק, הוא נהנה יותר מדי
מהכוח. הוא כרת בריתות, מזויפות כמובן, הכריז על כוונתו לעזוב
את הגויים בשקט אם הם יוותרו על דתם ויתגיירו, אך הוא עשה את
התהליך לארוך ומייגע, כל כך קשה עד שכמעט לאף אחד לא נותר
סיכוי. לבסוף, כשחזונו הושלם, הוא הרשה לעצמו סופסוף לרדת אל
העם ולהתבונן ביציר כפיו. הוא ראה עם שקט, עם מבט מפוחד
בעיניים, למרות שברוב הזמן הוא היה מושפל לאדמה נוכח אלוהיו,
עם חרוץ, ממושמע, ומנותק מן העולם, כנראה מכוון שכבר לא היה
עוד עולם לברוח אליו או לחיות בו, חוץ מעולמו שלו. הוא רצה
ללכת שוב לרחוב, לשבת עם האלים האחרים על המדרגות ולהשוויץ
בכיבושיו, אך הוא שכח שכבר אין את המדרגות שם, כבר אין עוד את
הרחוב ההוא, הוא הושמד באחת מהמערכות על עולם האלים. למעשה,
הוא היה האל היחידי שנותר, אך הוא נותר אותו יורם חלשלוש, אותו
בחור ביישן שלא מזמינים למסיבות, בעיקר מכוון שכבר לא נותר מי
שיערוך או ישתתף במסיבות, רק דבר אחד שונה: הוא אינו עוד אלי
הניג'ס, הוא כעת אלוהים, אלוהים הניג'ס.