'הלילה כל כך שקט. הרחוב נראה כל כך ארוך בשעות כאלה. בחושך
הזה. והקצה שלו לא נראה. מי יודע מה מחכה בקצה העליה...  די!
אל תחשבי על זה. פשוט תלכי. מהר.'
החשתי את צעדיי. לא רצתי, וגם לא הייתי מאוד קרובה לזה. אבל
הלכתי מהר. מאוד. השעה היתה כבר 11 בלילה, והכל היה חשוך וריק.
ושקט.
השקט הכי מפחיד. כל קול שיבקע פתאום מאיפשהו יבהיל אותי כל כך,
אני יודעת שזה מה שיהיה. לא קשה להבהיל נערה צעירה באמצע הלילה
בדרך די נטושה וחשוכה. ומיוחד לא אותי.
'די! אין קולות. אף אחד לא יבהיל אותך. ותפסיקי להפחיד את
עצמך!' נזפתי בעצמי.
"אההה!" זה היה רק פח שזז כי קופסת פלסטיק נתקעה בו. לפתע שמתי
לב שישנה רוח קלילה, ונהיה לי קר. צמרמורות עברו בי. שילבתי את
ידיי, כל אחת אוחזת מעל למרפקה של היד השניה, ועשיתי כאילו שזה
מחמם אותי.
'זה הכל בראש'  אמרתי לעצמי. 'אם אני אחשוב שחם, יהיה לי חם'.
וכאשר עברתי ליד הפח שעשה רעשים אמרתי שוב, לאט יותר 'זה הכל
בראש שלי'. אם שכנעתי את עצמי, הסוואתי את זה טוב מאוד.
לפתע הרגשתי יד נוגעת בכתפי. הסתובבתי  בחדות,  ולפני  שהספקתי
לצרוח - ראיתי שאין אף אחד חוץ ממני.
'זה רק הדמיון שלך', הרגעתי את עצמי. 'אין פה  א ף  -  א ח ד  
חוץ ממך. הרחוב ריק. אין אף אחד.'
"אני יודעת שאני לבד פה!" קראתי לרחוב הריק. אם ניסיתי להישמע
מאיימת, אני לא יודעת למה. בפירוש אני הייתי היחידה שפחדה.
'לא, לא פוחדת!' תיקנתי את עצמי במהירות. 'דואגת. אני דואגת.
אני מודעת לחדשות ולמצב, ואני דואגת.'
המשכתי ללכת. צעדיי נעשים מתוחים יותר ויותר עם חלוף השניות.
והבעיה היא, שהזמן לא חולף. נראה כי אני כבר הולכת נצח שלם
ברחוב. זו הליכה של 9 דקות! היא חייבת להסתיים מתישהו.
הסתכלתי בשעון. עברו רק 6 דקות. ולפי מיקומי ברחוב, נראה שלא
הלכתי מהר כמו שחשבתי. טוב, לפחות אני יודעת שלא התאבנתי מפח-
דאגה.
"מסוכן לנערות צעירות ויפות כמוך ללכת כאן. לבד. בחושך."
"אההה!" צרחתי מלוא גרוני. רצתי מיד לכביש - עדיף להידרס
מלהיחטף או להיאנס.
"סקסית, רק אל תחטפי התקף לב" הקול אמר. במבט שני ראיתי שמדובר
ברון, חבר קרוב.
"ניסית להרוג אותי?" שאלתי, חצי צוחקת, חצי מחוסרת אויר.
"אני מצטער. באמת לא ניסיתי לעשות דבר כזה. את יודעת שאני מת
עליך יותר מידי." צחק (גם אני) ואז הוסיף בעין בוחנת. "את
נראית מתוחה. רוצה מסז'?"
"לא, לא. אני רק רוצה להגיע הביתה וללכת לישון." אמרתי והוא
הנהן בהבנה. "למה אתה בחוץ עכשיו?"
"סתם, היה לי קשה להירדם, ואמא שלי בקשה שאני אוציא את הזבל,
אם אני כבר ער." הוא חייך. "זה היה לפני 40 דקות בערך."
"טוב, רון, אני זזה. אני חייבת להיות במיטה שלי ולהשלים את
שעות השינה של השבוע האחרון."
"כן, אני אראה אותך ביום ראשון." ובברכת לילה טוב נפרדנו ואני
המשכתי בדרכי.
חשבתי על רון ועל השיחה הזו במרחק שעוד נותר לי לעבור עד הבית.
'הוא באמת בסדר. אולי אני אתן לו איזה צ'אנס, נראה מה יצא מזה.
אמא בטח תשמח. אפשר לחשוב שהיא אוהבת אותו יותר מאת אבא.'
המחשבות באמת העסיקו אותי, ולפני ששמתי לב כבר הגעתי לקצה
הרחוב. עכשיו נותר היה לי רק לפנות ימינה (עם הכביש - או
המדרכה), לעבור בית אחד - ולהגיע לביתי שלי. הסתכלתי בשעון שלי
וראיתי שעברו 16 דקות. 'הגיוני' הרגעתי את עצמי. 'הרי עצרתי
בדרך לדבר עם רון.'
רגועה, פניתי עם הרחוב. לפתע הרגשתי שמישהו מושך בידי. מאחר
וכבר הפחדתי את עצמי מספיק הערב, וגיליתי שטעיתי בכל אחת
מהפעמים, הסתובבתי ללא פאניקה, סקרנית לראות כמה רחוקה המציאות
ממה שדמיוני מעולל לי הפעם.
היד שמשכה אותי אליה הייתה מסיבית וחזקה. ופעלה באגרסיביות לא
מבוטלת. התחלתי לחשוש, ודמיוני התעורר שוב.
'אולי זה האיש המפחיד הזה שמדברים עליו בחדשות? לא, לא! תפסיקי
להפחיד את עצמך!' הזהרתי את עצמי. 'אף משוגע לא יתפוס דווקא
אותך ויחטוף אותך.'  אמרתי לעצמי.  'זה לא קורה לאנשים
שמכירים.'
הסתובבתי. נתקלתי בפרצוף מבעית ולא מוכר. אבל אני קוראת
עיתונים ורואה חדשות, והפרצוף היה מוכר מידי...