קבענו להפגש במוזיאון "נחום גוטמן" בנוה צדק. כמה מקורי. אפילו
תמונות לא החלפנו.
"מה שנוצר בינינו כל כך עמוק ומרתק. לא מאמין שתמונות ישנו".
חודש
של שיחות בצ'ט שששודרגו לשיחות טלפון ומיילים  מרגשים.
אל ייקל הדבר בעיניכם. למרות  חצי יובל שנות נישואי,רק גבר אחד
ידעתי כל חיי.
ילדה מוגנת שעברה הישר מבית הוריה לנישואין בגיל 20. תמימות
ילדותית הסתיימה בהריון בלתי צפוי והחלטה מנוגדת לכל הגיון
להנשא ויהי מה. רק לעזוב את הבית, לחיות את חיי הרחק מההורים.
להיות אני נטו, ללא מסכות, ללא צורך לרצות, לשאת חן, לעמוד
תדיר במבחן שאיני יודעת את התשובות.

חצי יובל אחרי, הזמן קפא על עמדו. הילדה שבי מסרבת להתבגר,
משתבללת
בקליפתה. רוצה יציבות. רק לא להפגע, לא לכאוב. קונה שלוות נפש
בנזיד חיים אפורים וריקים.
הילדים בגרו וקירות הבית צועקים שקט כבוש. הוא אינו אשם.
יודעת שאין כמותו נדיב מקבל ואוהב .
גונזת חלומות . מוותרת. כבויה. גברים מפחידים, מאיימים.
בניגוד להופעה שמעוררת תשומת לב , לא מרגישה את העניין
שמעוררת. כובשת מבט, לא רואה ואז גם לא נראית. כאילו.
ולפתע, עולם חדש נפרש במחשב. נכנסת לאתרי צ'ט, מגלגלת מילים
מהוססות.
מתרגלת על יבש. נכנסת לאתר יוצרים ומתאהבת במילים.
אחרי שנים שוב כותבת. מנסה כוחי בשירה ונפעמת מהתגובות
האוהדות.
החיים ברשת מרתקים וממכרים. חשה כצופה. מביטה מבעד לחור
המנעול. לא יודעת עדיין את כללי המשחק. לומדת.

המייל הראשון שקיבלתי ממנו לא העיד על שעומד להתרחש.
הגיב באמפטיות לשיר דיכאוני במיוחד שכתבתי. מציע אוזן קשבת.
מתייעצת עם חברה שכבר "בעניינים", איך נוהגים. האם ראוי
לענות?
עונה בנימוס והיסוס, לא משערת את שעתיד להתרחש.
מכתב התשובה שמקבלת סוחף להחלפת מיילים קסומה במיוחד.
הגבר, מנוסה, מתנסח היטב, משדר חום, יודע לגעת בעצבים רגישים.
במילים.לא ידעתי שגברים מתנסחים כך.
"הוא ורבאלי" מספרת לחברות.
תכונה נכספת. צמאה לשיח עם גבר. צמאה להרבה יותר...
"מה דעתך על פגישה לכוס קפה?".מציע.
עד עכשיו עוד הכל נפלא.מתעוררת כל בוקר ובידיים רועדות פותחת
את המחשב. חיה ממייל למייל משיחת טלפון אחת לשניה.
שוב מאוהבת באהבה? או שמא הפעם חלום יהפוך למציאות? המילים
יקרמו עור שיגע בעור?
לשם מה להרוס ? טוב לי כך . מחוזרת על בטוח. מילותי יוצרות
קסם.
שביתי את ליבו. מפגש עשוי לחבל . אינו מוכן להחליף תמונות. אבל
גבוה כמו שאוהבת. כך אומר....
"רק כוס קפה, מבט בעיניים, לגעת יד ביד. אם לא תרצי נפרד
לשלום. אבל בטוח שזה יהיה מפגש שיוביל למערכת מופלאה
חלומות לפעמים מתגשמים".
טוב. נכנעת. לא מאמינה שזה עומד לקרות.
"מה דעתך להפגש בתערוכה במוזיאון נחום גוטמן? יש תערוכה של
ציורים ארוטיים
שלו שמאד רוצה לראות". "ארוטיקה זה נפלא. קבענו. יום חמישי ב2
בצהריים".
עוד יומיים. לא אוכלת (זה דוקא נפלא...) לא ישנה. אני הולכת
להפגש עם גבר.
שנים מדברת, רוקמת חלומות ופתאם כמו גיבורה בסרט. נכתב תסריט
עם פרולוג
ואקספוזיציה ואני הגיבורה? כל כך ראיתי עצמי כאנטי גיבורה.
וכשנפגש נתחבק?
ואם ירצה לנשק? ואולי הוא דוחה? לא נורא, נראה תערוכה, נשב
אולי לכוס קפה אחריה. מה כבר יכול לקרות?
ואם לא אמצא חן בעיניו? אז אמר שזה לא ייתכן, שלא משנה איך
שאני
נראית...אמר...
די, אני ילדה גדולה.הרגעי. מעניין שכלל לא חושבת במושגים של
בגידה.
יום חמישי בבוקר.אפילו כוס קפה איני מסוגלת לשתות.
מתלבטת מה ללבוש. חורפי וגשום בחוץ. ללבוש משהו צמוד וסקסי ?
או חליפה
מחוייטת?. הפור נופל על חולצה שחורה עם מפתח צואר חושפני מעט,
מאריג רך
שחובקת בריפרוף את גזרתי. ג'ינס ומגפיים על עקב . הרי אמר
שגבוה...
בדרך מחברת את הדיבורית. הוא מתקשר. עוצרת בצד הדרך, רועדת
כולי.
"הגעתי, מחכה לך במגרש החנייה".
מתקשרת לחברה . לא יכולה להכיל את ההתרגשות. רוצה אותה איתי,
תומכת.
במגרש החנייה מחזירה צלצול. " אני כאן"...
מביטה סביבי . עוד ישובה במכונית. רואה במרחק עשרה מטרים ממני,
גבר גבוה, בנוי לתלפיות ג'ינס וג'קט עור. לא מאמינה למראה
עיניי.
איך אצא מהמכונית? איך אצעד את הצעדים המתבקשים עד אליו? נתקפת
חלחלה. הוא מתקרב. מחייך ..
פותחת את דלת המכונית.רוצה לצאת ברגל ימין, אך ברור שזה
ייראה מוזר...בידיים רועדות פותחת את הדלת ועומדת מולו.
"היי, לי". הוא ניגש ואוסף אותי לזרועותיו. מרגישה את הרעד
שאינו חדל.
זרועות אמיצות, עוטפות. ניתקים זה מזו ומביטים לראשונה זה
בעיני זו.
מחייכת במבוכה והוא בבטחון, מוביל אותי לפתח המוזיאון.
ידו מחזיקה בידי , חש את המהומה שבתוכי ומרגיע. אצבעותיו
נכרכות באצבעותי.
טוב לי כך, עם הגבר המקסים שלצידי.
"יש לכם מזל, המוזיאון כולו לרשותכם" אומר השומר שבכניסה.
בשיטוט בתערוכה, מרגישה לפתע בטוחה יותר. כמו בטריטוריה מוכרת
, סובבים בין התמונות. מסבירה לו בקול בוטח על נחום גוטמן שלא
הכיר.
הסופר והמאייר של ילדותנו,הפליא בציוריו הארוטיים. בשנות ה20,
כשומר ביפו, היה מופקד על בית הזונות המקומי.
המראות שראה כמציץ הביאו אותו לסדרת ציורים של
נשים בסצינות עירום. הנשים שופעות אברים מאד רנואריות
ורובנסיות, אך פניהן מזרחיות.

המוזיאון ריק מאדם. מזג האויר הסגרירי ושמא השעה?
הדי צעדינו נשמעים בחלל. נעצרים מפעם לפעם מול אחת התמונות.
להיטיב לראות.
נעמדים מול תמונת עירום ארוטית במיוחד של אשה רחבת אגן.
אני עומדת מעט לפניו והוא נצמד אלי מאחור. מלטף את ישבני..
אף גבר לא נגע בי פרט לבעלי. המגע הזר מסעיר, אך המקום נותן לי
תחושת בטחון
ואני מחייכת. ממשיכה בהסברים. ככל שאני נבוכה יותר, איני חדלה
לדבר. איני יכולה לשאת שתיקה.
הוא מאזין, אך רואה בעיניו וחשה בגופו את המתח העצום
שהולך ונבנה.
"הנה חדר עיון, בוא נכנס ונציץ בספרים" אני מציעה. מאמינה
שהעיון בספרים
ימשוך זמן שיאפשר לי להרגע. גם נוכל סוף סוך לשבת. נוח יהיה לי
יותר בישיבה ליד שולחן...
בחדר העיון כרכי "דבר לילדים" וכל ספרי הילדות . לרגע, אנחנו
שוקעים בכרכים
ובנוסטלגיה של ילדות רחוקה. יושבים צמודים זה לזו וצוחקים .
אני היסטרית מעט, כל שאעשה עכשיו יהיה למעלה מין המידה.
גם הצחוק.מוצאת באחד הכרכים שירשפירסמתי בגיל 8 וחצי.
אך, כל העת, לא ממש מתחברת לאשר אנו עושים. קוראים
כביכול, משוחחים שיחה תרבותית ובלתי מחייבת. המתח המיני בינינו
מתבטא במגעים כאילו מרפרפים,כבהיסח הדעת .
לפתע, ללא הכנה מראש, הוא מוריד את הספרים מן השולחן ומעבירם
לשולחן השכן.
אנחנו לבד במוזיאון כולו. "שבי מולי על השולחן" הוא מבקש.
מרגישה כמו בובה המופעלת על חוטים נסתרים. מתיישבת מולו. ידיו
כבר מתחת לחולצתי. עורי חידודין חידודין למגעו.
לא יודעת מה לעשות עם ידי. נוגעת בו בזהירות בעורפו, מלטפת
קלות.

הוא מתיר את החזיה, נוגע בשדיי בתנועות מעגליות. אינני
נושמת...
ידיו חוקרות ובודקות. שפתיו נצמדות לפטמה אחת ולשניה. עיני
נעצמות ואני
שוקעת לתוך ערפל מתוק. מרגישה את ידיו בתוך מכנסי, יורדות לאט
ובמיומנות.
מכנסי מופשלים עד לברכי ואני מתחננת. " לא, מישהו עלול להכנס".
"אל תדאגי,נשמע, יש כאן מדרגות עץ שיחרקו כהוגן אם מישהו
יעלה".
אין לי כבר רצון משלי. או שמא יש לי. ידיו מלטפות, עולות
ויורדות ואני
כובשת צעקה העומדת לפרוץ מגרוני. שפתיו נצמדות אלי, לשונו
לוקקת את לחותי.
עיני עצומות. מתפתלת מולו בשכרון חושים וכבר דבר לא אכפת.
בנקודת אל חזור
שאין עוצר בה. כבר לא יכולה לכבוש את גניחותי וגופי מתכווץ
בעצמה פעם אחר פעם... הוא מחבק אותי, מלטף.
מביטה בו ללא מבוכה מחייכת. מסדרת בגדיי וללא מילים אנו
מתחלפים
במקומותינו.
איני יודעת מה עושים. לא עשיתי זאת מעולם. הוא לוקח את ידי
ומכוון.
אני נפעמת מגודלו וקשיחותו. מטה את ראשי ואני נענית לאשר לא
ידעתי מעודי.
נוגעת בשפתי בלשוני , רגועה, רק רוצה שינאק מהנאה. והוא
נאנק...
נרגעים. יושבים מחובקים באינטימיות חדשה.
בדרך למטה, מציצים שוב בתמונות, מחליפים חיוכים .
אני מתבוננת במראה שבתיקי . לא, לא רואים דבר.. רק השפתון
נמחה. מחדשת אותו בידיים בוטחות.

ביציאה מהמוזיאון, חולפים על פני השומר. פניו מחייכות
לקראתנו.
"נהניתם"? הוא שואל, במבט רב משמעי.
ואז אנו רואים את הטלויזיה במעגל סגור שהוא מופקד עליה...