אשה עומדת בראש מגדל
מסתכלת בצוקים מתחתיה
היא לא מתכוונת לקפוץ - עדיין,
אך כבר צפים בה כל זכרונותיה.

יורדת לאיטה, מדרגה אחת בעקבות האחרת.
דבר כעת לא חשוב,
על גבה כבר לא שומרת.

ואיפה ליבה, כשנזקקה לו?
זה כבר עבר את קו האופק.
שט לו, ללא כל שליטה בגופו,
ליבו לא משמיע דופק.

והיא ללא ליבה לא תחיה.
לצוקים הגיעה זה מכבר
נרדפת, אך הזריחה מרהיבה
אם כי בשבילה - זה כל מה שנשאר.

והיא בחרה את שלה ועפה,
הרחק הרחק אל אהובה שבים.
היא לא תמצאהו, זאת בט ידעה,
אך זכרונם לנצח קיים...