לי אין. לכל האנשים האחרים יש ולי, אין. ככה נולדתי. זה לא
משהו שמישהו היה מבקש לעצמו, תאמינו לי. ממש לא.
עם השנים הבנתי שאין לי מה לעשות, לא ניתן להרכיב אחד כזה, או
לעשות ניתוח ומשהו חיצוני - פשוט לא כדאי לי, אראה כמו קולב
מהלך.
אז בלית ברירה, פשוט חייתי עם זה. התרגלתי לזה. הסתגלתי לזה.
זו כבר לא בעיה גדולה. באמת שלא.
אנשים מבקשים ממני לפעמים :"תרים לי את זה", כשלא מתחשק להם
להתכופף ואני - אני עושה זאת ברצון. מה אכפת לי? אם הייתי
כמוהם גם אני הייתי מבקש ממני להרים דברים.
ולפעמים איזה חבר מבקש שאבוא איתו בלילה לבית של אחותו, יחד עם
עוד שני חברים ושאני אכנס מהחלון הצר של השירותים ואפתח להם
ת'דלת, כי בעצם רק לי יש גוף גמיש כזה. ואני אפילו קצת מוחמא
מזה שדווקא ממני הוא בקש להשתחל שם בחלון, רק לא ברור לי איך
לאחותו בת העשר בית בהוד השרון?!
אבל, אני לא אומר כלום. כי אין לי.
ויום אח"כ אולי אלך שוב לפגישה האנונימית בכפר סבא של אלה שהם
בלי. ושם אני אפגוש את חברי בלי הלב, חברתי שבלי הכליות וזה
שאין לו ראש ובגלל זה כמעט ומפספס תמיד את המפגשים. וכשיגיע
תורי לדבר על מה שמפריע לי ומציק, אספר על החבר והחלון ואחותו,
וזה שאין לו לב יגיד, קצת מעוצבן " שמענו אותך כבר, יא בכיין,
תמיד אתה מספר על אותו הדבר, תורי עכשיו" והוא מייד יספר על
בעיותיו חסרות הלב.
ואני כרגיל אשתוק ואבליג.
ככה אתה מתנהג כשאתה בלי. בלי חוט. |