"אפשר ללמוד הרבה דברים על הבנאדם לפי כוס התה שלו. תאמין לי,
כבר שבע שנים אני ממלצרת כאן, ואף פעם לא טעיתי." היא לגמה
מכוס התה שלה. "הנה  אתה למשל",  היא פנתה אליי פתאום. "אתה
אדם סגור, אבל אתה מנסה להתכחש לזה. חשוב לך מה אנשים חושבים
עלייך, ואתה מנסה כל הזמן להוכיח את עצמך. אני  צודקת?".
"אהההה..." גימגמתי, "מה גורם לך לחשוב ככה? ".  "אתה שותה תה
רגיל, עם שתי כפיות סוכר. בדיוק בכמות, לא יותר מדי ולא פחות
מדי " היא חייכה. "כלומר, אתה בודק איך אתה נראה לאנשים אחרים
אפילו בזמן שאתה שותה תה ".  "תשמעי, לא קצת יומרני מצידך
לקבוע את האישיות של מישהו לפי התה שלו? אולי אני סתם אוהב תה
רגיל? אין לזה משמעות."
השיחה הזו התרחשה לא מזמן, בבית הקפה שברחוב של גלית. גלית
תמיד אהבה את הבית קפה הזה, היא אמרה שיש בו אווירה מיוחדת.
אני לא הבנתי מה כל כך נחמד בו. סתם בית קפה, עוד אחד ממאות
אחרים.
באותו יום אני וגלית נפרדנו. היא הנחיתה את זה עליי ככה
משומקום. זה לא אתה, זו אני.... בולשיט. אמרתי לה את זה. היא
נעלבה נורא ואמרה שאם ככה אני חושב על הרגשות שלה אז אולי כדאי
שבכלל לא נישאר ידידים. אמרתי לה שזה ממש לא מזיז לי. ואז היא
קמה והלכה, והשאירה אותי פה לבד בבית קפה הזה, שאני בכלל לא
חושב שהוא משהו מיוחד. פתאום תקווה התיישבה לידי. תקווה היא
המלצרית הראשית האחראית, או לפחות ככה היא מציגה את עצמה. ככה
פתאום היא מתיישבת לידי עם כוס התה שלה ושואלת, מה קרה נשמה?
אמרתי לה שגלית עזבה אותי. היא אמרה- מה, הפוסטמה הזאת? אתה
טוב מדי בשבילה. וזה הרגיז אותי, כי בכל זאת - פרידה זו פרידה,
אבל גלית לא פוסטמה. בינתיים תקווה אמרה שהיא חייבת לחזור
לעבודה והלכה לשולחן אחר. ראיתי אותה מצחקקת עם איזה בחור
שהזמין קפה, בלי חלב עם אחד סוכר. איכס, איך אפשר לשתות קפה
ככה? כל כך מר ומגעיל. בטח גם האישיות שלו ככה, ציינתי לעצמי.
על ההתחלה שמתי לב שיש לו פרצוף של פושע. תקווה עברה לידי עם
המגש בדרכה למטבח וקרצה לי. לא! אמרתי לעצמי. אני נגד סטיגמות.
בייחוד סטיגמות לפי כוס קפה. תה חלש לא מצביע על אדם חלש!
הזדקפתי במושב, ובטעות העפתי את הכפית שלי לרצפה. התכופפתי
להרים אותה, וכשהתרוממתי ראיתי את פרצוף-פושע בוהה בי. איזה
מכוער, חשבתי בגועל. שיעשה משהו עם השיער הזה שלו. אני מתחיל
לחשוב כמו גלית, כלומר- אני חושב כמו בחורה. האם אני בחורה?
אולי משהו לא בסדר עם הזהות המינית שלי? עכשיו ממש נכנסתי
לפאניקה. ביקשתי חשבון, שילמתי במהירות ורצתי החוצה. רצתי עד
שעצרתי ליד בניין, מתנשף לגמרי. אתה ממש דפוק, חשבתי לעצמי.
לאן אתה רץ? זו בכלל לא השכונה שלך. ואז פתאום ראיתי מעבר לגדר
של הבניין את מר פרצוף-פושע. הוא עוקב אחריי? זינקתי מאחורי
שיח והסתכלתי עליו. הוא בכלל לא נראה כאילו הוא מחפש אותי,
להפך - הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך. הוא לחץ על כפתור, נשמע
זמזום והדלת נפתחה. הוא נכנס לבניין וסגר את הדלת אחריו. כמה
דקות לאחר מכן נדלק אור בחלון בקומה השלישית. הווילון שבחלון
נראה לי מוכר, אפילו יותר מדי מוכר. הסתכלתי על סביבתי, ופתאום
נפל לי אסימון בגדול של עזריאלי בראש - זה הבניין של גלית.
הקומה השלישית היא הקומה של גלית, וזה החלון שלה. אז ככה הוא
רוצה לפגוע בי - הוא יגיע אליי דרך גלית! אני חייב לעשות משהו
לפני שהוא יאנוס אותה, או יחטוף אותה וידרוש כופר או מי יודע
מה. הדלת של הבניין הייתה נעולה. איך לעזאזל אני אכנס עכשיו?
שברתי את החלון עם המרפק, והוא התנפץ ברעש אדיר. נכנסתי פנימה,
בזהירות כדי לא להידקר מהזכוכיות. התפללתי שאף אחד לא שמע את
הזכוכית נשברת ויבוא לראות מה קרה. לא חיכיתי למעלית אפילו,
ורצתי כל הדרך לקומה השלישית. הדלת של גלית לא הייתה סגורה עד
הסוף, פתחתי אותה ופרצתי פנימה. הדירה הייתה חשוכה לגמרי.
גלית? קראתי. זה אני, את בבית? הכל בסדר? חיפשתי בידיים רועדות
את המתג. הדלקתי את האור, ואז... הפתעה! צעקו עשרים קולות בו
זמנית. הלב שלי נפל לתחתונים, ומשם לראש ואז לנעליים. הבטתי
מולי בחדר המואר. בלונים צבעוניים וסרטים כיסו את הקירות, ועל
השולחן בסלון הייתה עוגה ענקית. כולם היו שם - דרור הקרצייה,
שי, עידו ומיכל ועדי ואפילו דני. הייתי בשוק, לא יכולתי לדבר.
גלית ניגשה אלי בחיוך ענק ואמרה לי: "באמת חשבת שנפרדתי ממך?
אתה כל כך תמים..." היא נישקה אותי. שמעתי את כולם צוחקים
ברקע, אבל לא היה לי אכפת. איפה פרצוף- פושע? חשבתי לעצמי. הרי
ראיתי אותו נכנס לכאן. אני צריך להודות לו בעצם, אם לא בגללו
בכלל לא הייתי חושב להיכנס." גלית, איפה האיש שנכנס לכאן
קודם?", שאלתי. היא הביטה בי בפליאה. "אין לי מושג על מי אתה
מדבר, כולם כאן כבר שעה. עמדתי להתקשר אלייך שתבוא, זו הייתה
התוכנית ", היא אמרה. "באמת, איך ידעת להגיע בדיוק עכשיו? ".
"סתם, תחושת בטן" , מלמלתי. המסיבה הייתה ממש אחלה, וכשכולם
הלכו נשארנו אני וגלית על הספה שלה. היא חיבקה אותי וכיבינו
ביחד נרות על החתיכה האחרונה שנשארה מהעוגה. ואז פתאום היא קמה
ואמרה שיש לה מתנה בשבילי. היא הלכה לחדר השני, והוציא כן ציור
מכוסה בבד.
"ציירתי את זה בשבילך, אני עובדת על זה כבר שבוע." היא הסירה
את הבד. הציור באמת היה מדהים, ציור של בחור צעיר בבית קפה.
הבחור נראה מבולבל, ואפילו דחוי במקצת. מקרוב שמתי לב שיש לו
ממש פרצוף של פושע.