אני יושבת. יושבת וחושבת. כבר בערך שעה אני רק יושבת וחושבת.
זה לא שאין לי דברים אחרים לעשות, זה לא שאין לי התחייבות כאלה
ואחרות אבל עכשיו- אני יושבת וחושבת. יושבת על השטיח הקטן שלי,
בחדר הקטן שלי, בבית הקטן שלי שבעיירה הקטנה שלי, בארץ הקטנה
שלי בעולם הקטן הזה וחושבת. חושבת על הסבא הגדול שלי שכרגע בטח
ישן במיטה הגדולה שלו, בעיר הגדולה שלו, בארץ הגדולה בשבילו
ובעולם הגדול שלו- שכבר ראה את כולו. יושבת וחושבת על סבא שכבר
נעשה קטן ויושב בכורסתו הקטנה בביתו הקטן וסבתי הקטנה שדואגת
לסבי הקטן שלא יקטן עוד יותר. ושלא בטעות אלוהים הגדול שבשמיים
הגדולים ירצה שסבי הקטן יבוא לבקרו בגן עדן הגדול.
הרי איך אדם קטן יסתדר במקום כזה גדול?
רק שאלוהים לא יעשה טעות...